בע"מ 7909/14 פלוני נ. פלוני

1.

לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 19.10.2014 (עמ"ש 3106-04-14, סגן הנשיאה י' ענבר והשופטות י' שבח ו- צ' צפת ), וכן בקשה לעיכוב ביצוע של פסק דין זה. בית המשפט המחוזי דחה ערעור שהגיש המבקש על פסק דינו של בית משפט לענייני משפחה ברמת גן מיום 30.1.2014 (תמ"ש 31985-10-11, השופט א' שני ), שבו הורה בית המשפט לענייני משפחה על סילוק ידו של המבקש מדירתה של המשיבה.

רקע והליכים קודמים

2.

המבקש, אדם כבן 58, הוא בנו של אדם שנפטר בשנת 2008 (להלן: המנוח ). המנוח היה נשוי באותה עת למשיבה, שאינה אמו של המבקש. המבקש הוא נכה בשיעור של 89%, הסובל מלקויות שונות, בין היתר בשל מחלת פוליו שתקפה אותו בהיותו כבן שנה, ותפקודו השכלי מוגדר גבולי. המבקש מתגורר כבר שנים רבות בדירה שרכשו המשיבה והמנוח בשנת 1994, ואשר הייתה רשומה על שמם. באותה שנה ערך המנוח צוואה, ובה הוא הוריש את כל רכושו באופן בלעדי למשיבה. המנוח נפטר ביום 21.6.2008, וביום 1.1.2009 ניתן צו קיום לצוואתו.

3.

אין חולק כי המשיבה והמנוח, ובהמשך המשיבה לבדה, אפשרו למבקש להתגורר בדירה ללא תמורה במשך שנים רבות, אם כי קיימת מחלוקת באשר למספר השנים המדויק שעליהן השתרע הסדר זה. אין חולק גם כי הוצאות הדירה, לרבות תשלומי ארנונה ותשלומי אחזקה, שולמו על ידי המשיבה והמנוח. כאמור, מאז מותו של המנוח עשתה כן המשיבה.

4.

ראשיתה של הפרשה בכך שהמשיבה ביקשה, בשלב מסוים, למכור את הדירה, לדבריה בשל חובות שאליהם נקלעה.

5.

ביום 30.10.2011 הגישה המשיבה תביעה לסילוק יד כנגד המבקש בבית משפט השלום בתל אביב-יפו (תא"ק 31985-10-11, השופטת ע' ברקוביץ ). ביום 27.12.2011 העביר בית משפט השלום את הדיון לבית המשפט לענייני משפחה. יצוין, כי בהליך שהתקיים בבית משפט השלום היה המבקש מיוצג, אך עורך דינו ביקש להשתחרר מן הייצוג, וביום 12.12.2011 נענה בית משפט השלום לבקשתו. בהליך בפני בית המשפט לענייני משפחה לא היה המבקש מיוצג. אמנם, נעשו ניסיונות למנות למבקש עורך דין, אך אלו לא צלחו. בשלב מסוים פעל עבורו אחד מאחיו, שלו השכלה משפטית, אך בהמשך הוא חדל להיות מעורב בהליך.

6.

בית המשפט לענייני משפחה נתן את פסק דינו הראשון בסכסוך ביום 20.6.2012. בית המשפט לענייני משפחה נדרש לסוגיית הייצוג הבעייתי של המבקש, אך קבע כי לא ניתן מטעם זה בלבד למנוע את הדיון בתביעתה של המשיבה. לגופם של דברים, נדחו טענותיו של המבקש ונקבע כי עליו לסלק את ידו מהדירה תוך 45 יום. בית המשפט לענייני משפחה הוסיף וקבע כי המשיבה תישא בדמי השתתפות בדירה אחרת שישכור המבקש ככל שיעשה כן, בשיעור של 1,000 שקל בחודש, למשך 12 חודשים, וכן נמנע מלפסוק הוצאות לחובתו של המבקש.

7.

ביום 21.10.2012 הגיש המבקש ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה (עמ"ש 53953-09-12, השופטים ע' צ'רניאק , והשופטים (כתוארם אז) י' שנלר

ו- ק' ורדי ). במהלך הערעור מונתה באת-כוחו לייצגו, והיא העלתה בפני בית המשפט המחוזי טענות בדבר ייצוג המבקש בהליך הקודם. בהמשך לכך, החליט בית המשפט המחוזי, בהסכמת הצדדים, על מינויה של באת-כוחו של המבקש בהליך זה כאפוטרופא שלו לדין, וכן על החזרת התיק לבית המשפט לענייני משפחה למתן פסק דין, מבלי להידרש לגופו של הסכסוך.

8.

בדיון החוזר שהתקיים בבית המשפט לענייני משפחה טען המבקש באמצעות באת-כוחו, כי יש לראות בו חסוי כמשמעותו של מונח זה לפי סעיף 80 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962 (להלן: חוק הכשרות ). לגופו של עניין, טען המבקש כי המנוח והמשיבה העניקו לו רישיון בלתי הדיר להתגורר בדירה, כי הם התחייבו להעניק לו את הדירה במתנה, וכי כוונתו של המנוח הייתה אף להוריש לו את הדירה. עוד טען המבקש כי המשיבה יכולה הייתה לשלם את חובותיה, ככל שיש לה כאלו, באמצעות מימוש של נכסים אחרים אשר ברשותה ולא על-ידי מכירת הדירה שבה הוא מתגורר. המבקש אף טען כי הסכמת המשיבה לשימושו בדירה במשך שנים יוצרת כנגדה מניעות לסילוקו ממנה. לבסוף, הוא טען כי אם יוחלט לפנותו מן הדירה, על המשיבה לפצותו על כך, וכן לעזור לו במימון מטפל. מנגד, טענה המשיבה כי לא היא ולא המנוח העניקו למבקש זכויות כלשהן בדירה, לרבות רישיון בלתי הדיר, וכי הוא אף לא הסתמך על כך.

9.

ביום 30.1.2014 ניתן פסק דינו השני של בית המשפט לענייני משפחה בעניין זה, אשר הוביל להליך הנוכחי. בפסק דין זה קבע בית המשפט לענייני משפחה בשנית כי הדין עם המשיבה, והורה על סילוק ידו של המבקש מן הדירה בתוך 30 ימים מיום מתן פסק הדין. עוד נקבע כי המבקש יישא בהוצאותיה של המשיבה בסך של 15,000 שקל.

10.

בית המשפט לענייני משפחה קבע כי העובדה שבית המשפט המחוזי מינה למבקש אפוטרופא לדין אין משמעה שמונה לו אף אפוטרופוס לגוף או לרכוש. בית המשפט לענייני משפחה קבע עוד, בהקשר זה, כי לא נטען לכך שחל שינוי במצבו של המבקש, אשר במשך שנים מעולם לא הוגשה בקשה למנות לו אפוטרופוס. עוד הוא הוסיף כי למעשה גם האפוטרופא לדין לא פנתה בבקשה כזו לאחר מינויה. על כן, ותוך ציון כי הכרה זו אינה בליבת הסכסוך ואינה משפיעה על עיקרו – נקבע כי אף אין מקום להידרש לעמדת היועץ המשפטי לממשלה בעניין, מקום בו באת-כוחו של המבקש אף לא ביקשה זאת במפורש.

11.

לגופם של דברים, בית המשפט לענייני משפחה דחה את טענותיו של המבקש כי המנוח התכוון להוריש לו את הדירה, וקבע כי מכל מקום ההליך הנדון כלל לא עוסק בפרשנות הצוואה. כן נדחתה טענתו של המבקש כי המשיבה והמנוח התחייבו לתת למבקש את הדירה במתנה. בית המשפט לענייני משפחה ציין כי התנהגותם הנדיבה של המנוח והמשיבה לא עלתה כדי התחייבות ליתן מתנה. כמו כן, בית המשפט לענייני משפחה דחה את טענת ההסתמכות של המבקש. בית המשפט לענייני משפחה דחה גם את טענתו של המבקש כי ניתן לו רישיון בלתי הדיר לשימוש בדירה, בקובעו שרשות כזו לא ניתנה באופן מפורש ושהמבקש אף לא שינה את מצבו לרעה. בהמשך לכך, נקבע כי סיומה של מתנה, גם אם ארוכת ימים, אינה יוצרת מניעות ואין משמעה חוסר תום לב. בנוסף, קבע בית המשפט לענייני משפחה כי המבקש לא זכאי לפיצוי בגין פינויו מהדירה, מאחר שלא השתכלל הסכם שכזה בין הצדדים.

12.

ביחס לטענתו של המבקש כי הפינוי מהדירה יגרום לו נזק קשה, קבע בית המשפט לענייני משפחה כי בטענה זו לא די על מנת לפגוע בקניין של אחר, וכן כי המבקש יכול לשכור דירה בכוחות עצמו – הן לפי הנתונים הכלכליים שהוצגו והן כיוון שנראה כי עשה זאת בעבר במשך כשלוש שנים. כאמור, בית המשפט לענייני משפחה חייב את המבקש בהוצאות, בשים לב לאופן שבו ניהלה באת כוחו את ההליך ובהתחשב ביכולתו הכלכלית של המבקש כפי שהוצגה לפניו.

13.

ביום 26.4.2014 הגיש המבקש ערעור על פסק דין זה לבית המשפט המחוזי. יצוין, כי ביום 7.7.2014 הגיש המבקש בקשה לעיכוב ביצוע של פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה, ובקשה זו התקבלה ביום 3.9.2014 (השופט ש' שוחט ).

14.

ביום 19.10.2014 דחה בית המשפט המחוזי את הערעור באשרו את פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה כשהוא עושה שימוש בסמכותו לפי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. בית המשפט המחוזי קבע כי אין עילה להתערב בממצאים העובדתיים של בית המשפט לענייני משפחה, התומכים במסקנותיו המשפטיות. למעלה מן הצורך, הוסיף בית המשפט המחוזי כי עולה מן הצוואה באופן ברור שהמנוח לא הקנה לילדיו זכויות משפטיות כלשהן בנכסיו, אלא על פי שיקול דעתה של המשיבה. כן ציין בית המשפט המחוזי שלא הוכח רצון של המנוח להקניית מתנה למבקש, לא הוכחה נתינת רישיון בלתי הדיר, ואף לא הוכח הסכם המקנה זכות לפיצוי בשל הפינוי מן הדירה. בית המשפט המחוזי קבע כי גם לדידו למבקש אין זכות משפטית להכתיב למשיבה מאיזה נכס לפרוע את חובותיה. בית המשפט המחוזי סיכם את פסק דינו בכך שאין עילה משפטית השוללת את זכותה של המשיבה לתבוע פינוי, וציין כי באת-כוח המבקש הגישה בשמו תביעה למזונות נגד עיזבון המנוח, וכי זו אכן האכסניה הראויה לשמיעת טענותיו של המבקש. בית המשפט המחוזי הורה שהפינוי של המבקש מהדירה יתבצע ביום 1.1.2015. בית המשפט המחוזי הותיר על כנן את ההוצאות שנפסקו בבית המשפט לענייני משפחה, אך נמנע מהשתת הוצאות נוספות על המבקש.

בקשת רשות הערעור

15.

הבקשה שבפני נסבה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, והטענה המרכזית העולה בה היא כי יש לפרש את הכללים המשפטיים החלים על עניינו של המבקש בשים לב למוגבלותו.

16.

בפתח הדברים, טוענת באת כוחו של המבקש כי בית המשפט לענייני משפחה שגה בכך שלא הכיר במבקש כחסוי לפי סעיף 80 לחוק הכשרות, כיוון שלצורך זה די להוכיח שהמבקש אינו יכול לדאוג לענייניו מכל סיבה שהיא, ולא נדרשת הוכחתה של פסלות לדין. לטענת המבקש, בית המשפט לענייני משפחה שגה בכך שקבע כי להגדרת מצבו של המבקש אין השפעה על זכותה של המשיבה במקרקעין, שכן הדין החל עליו צריך להיות שונה מזה שחל על האדם הסביר.

17.

המבקש מוסיף וטוען גם מספר טענות עובדתיות, ובכללן גם הטענה שהמשיבה שינתה את צוואתו של המנוח מספר פעמים כשזה היה מרותק למיטתו משנת 2000 ועד לפטירתו בשנת 2008. בעיקרו של דבר, המבקש חוזר על הטענות שהועלו בפני הערכאות הקודמות כי ניתן לו רישיון בלתי הדיר לשימוש בדירה, כי הדירה ניתנה לו במתנה על ידי המנוח ובנסיבות העניין לא נדרש מסמך בכתב להוכחת טענתו זו בשל "זעקת ההגינות". עוד נטען, כי יש לפרש את הדין בהתאם למצבו של המבקש, שהוגדר על ידי באת כוחו כ"בגיר נזקק" (בהפניה להצעת חוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות) (תיקון – תשלום עד גיל 22), התשע"ב-2011). המבקש טוען גם כי המנוח התכוון להוריש לו את הדירה, וכי מכל מקום יש להתחשב במצבו כחסוי בהבנת הצוואה (בהפניה לסעיף 40 להצעת חוק דיני ממונות, לפיו בית המשפט רשאי לסטות מהוראות הצוואה לטובת החסוי). לבסוף נטען כי חובה של המשיבה לבנק הוא "חוב פיקטיבי", ולמעשה היא בעלת נכסים והון רב, וכן כי המשיבה הבטיחה בעבר שתסייע למבקש בשכר הדירה בדירה חלופית. המבקש סבור גם שבית המשפט לענייני משפחה שגה בכך שלא התנה את פינויו מהדירה בתשלום פיצויים. כן נטען כי למבקש ייגרם נזק רב אם יפונה מהדירה, וכי אין לו היכולת הכלכלית לשכור דירה בכוחות עצמו.

תגובת המשיבה

18.

ביום 24.11.2014 הוריתי על הגשת תגובה מטעם המשיבה. ביום 25.11.2014, לבקשת המשיבה, הוריתי על מתן זמן נוסף להגשת תגובתה זו, ובהמשך לכך, ובהסכמת המשיבה, על דחיית צו הפינוי שנקבע על ידי בית המשפט המחוזי ליום 15.1.2015. כמו כן הוריתי על עיכוב ביצוע של תשלום ההוצאות שנפסקו על ידי בית המשפט לענייני משפחה, עד להחלטה אחרת.

19.

המשיבה הגישה תגובתה ביום 11.12.2014. בתגובתה היא טענה, בעיקרו של דבר, כי הנזק שנגרם לה עד כה מהתמשכות ההליך הוא רב. לדבריה, מצבה הכלכלי הוא קשה, ובהקשר זה הביאה אסמכתאות להסדר חוב שנדחה בשלב זה לאפריל 2015, בשל התמשכות ההליך. המשיבה טוענת כי בשל העיכובים השונים בהליך, הרובצים לפתחו של המבקש, סכום החוב שלה אף עלה באופן משמעותי.

20.

לגופם של דברים, המשיבה סומכת ידיה על מסקנותיהם של בית המשפט המחוזי ובית המשפט לענייני משפחה.

21.

לבסוף, המשיבה מציינת כי בית המשפט לענייני משפחה קבע מפורשות שהמבקש אינו "חסוי", והצגתו ככזה על-ידי באת-כוחו ממשיכה מטעה את בית המשפט. לטענתה, המבקש הוא עצמאי לחלוטין ומצבו הכלכלי הוא טוב.

דיון והכרעה

22.

לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה ובתגובת המשיבה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. הלכה מושרשת היטב היא, כי במקרים שבהם אין מתעוררת שאלה עקרונית, בעלת חשיבות כללית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים וכאשר לא נדרשת התערבותו של בית משפט לשם מניעת עיוות דין, לא תינתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" (ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור ( הדר חיפה ) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)).

23.

אכן, מדובר במקרה מצער ביותר. הוא כרוך בסכסוך קשה בתוך המשפחה, המתמשך לאורך שנים והליכים משפטיים ותוצאתו היא הוצאת אדם בעל מוגבלות מביתו. אולם, מורכבות אנושית זו אינה יכולה להשליך על תוצאותיו של ההליך במישור המשפטי.

24.

הבקשה אינה מעוררת שאלה עקרונית וכללית, הנדרשת לצורך התערבותו של בית משפט זה ב"גלגול שלישי". טענותיו העיקריות של המבקש הן טענות עובדתיות שנבחנו על ידי הערכאות הקודמות, והן נטועות בעובדות המקרה הספציפיות, שבהן לא תתערב ערכאת הערעור ב"גלגול שלישי".

25.

אין חולק, שהמבקש אינו פסול דין ולא הועלתה אף טענה שתוגש בקשה להכריז על המבקש כפסול דין (לפי סעיף 8 לחוק הכשרות). אכן, מונתה למבקש אפוטרופא לדין, כלומר לניהול ענייניו, לפי סעיף 33(א)(4) לחוק הכשרות, ובהתאם לכך הוא מוגדר כ"חסוי" (לפי סעיף 80 לחוק הכשרות). אולם, בכפוף לכך, מוסיפים לחול עליו העקרונות הרגילים של המשפט האזרחי (ראו: בע"מ 946/08 פלוני נ' פלוני , פסקאות י"ג-י"ח (26.5.2008); רע"א 6397/04 אלעבסי נ' עמותת א.ל.ע.ד. אל עיר דוד , פסקאות 5-4 (6.12.2009)).

26.

מעיון בפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה, וכן מהחלטותיו של בית המשפט המחוזי בעניין, נראה שכללי הדין יושמו בעניינו של המבקש בשים לב למצבו הייחודי. עם זאת, בסופו של דבר, סבר בית המשפט לענייני משפחה, על סמך הראיות שהוגשו לו, כי המבקש לא קיבל זכויות מסוג כלשהו בדירה

– לא מן המנוח ולא מן המשיבה. לא מצאתי סיבה להתערב בקביעות אלו.

27.

על כן, למרות ההשלכות שיש לכך על חייו של המבקש, אין בידי להיעתר לבקשת רשות הערעור שהוגשה על ידו. ממילא נדחית עם בקשה זו גם הבקשה לעיכוב ביצוע, ועל כן גם לא נדרשתי לטיעוניה של המשיבה לעניין זה. אין לי אלא להביע תקווה כי משפחתו של המבקש תעזור לו, כפי יכולתה, גם בהמשך הדרך, ושהמשפחה תמצא את הדרך להתגבר על הקשיים הכלכליים והאישיים שנקרו בדרכה. בנסיבות העניין, ועל אף טענותיהם של הצדדים בעניין זה, אינני עושה צו להוצאות.

28.

סוף דבר: בקשת רשות הערעור נדחית. עיכוב הביצוע שהוריתי עליו בהחלטתי מיום 25.11.2014 בנוגע לתשלום ההוצאות מבוטל בזאת. המבקש יישא בתשלום ההוצאות כפי שנפסקו על ידי בית המשפט לענייני משפחה, כמפורט בפסקה 9 לעיל. תאריך הפינוי של המבקש מהדירה יוסיף לעמוד על 15.1.2015.