בע"מ 8124/09 פלוני נ. פלוני

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד סגניות הנשיא א' קובו ומ' רובינשטיין וכבוד השופטת ע' צ'רניאק ) בע"מ 1204/07 מיום 3.9.2009 במסגרתו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בתל-אביב-יפו (כבוד השופט ד"ר ג' גרמן ) בתמ"ש 44500/02 מיום 6.6.2007.

רקע והליכים קודמים

1.

אביהם של המבקש והמשיבה נפטר ביום 27.12.1997 והשאיר אחריו צוואה לפיה השניים הם יורשיו בחלקים שווים. ביום 17.12.1998 ניתן צו לקיום הצוואה הנ"ל בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, אולם נוכח חילוקי דעות שהתגלעו בין המבקש לבין המשיבה בנוגע לאופן חלוקת הירושה הוחלט להעביר את הדיון לבורר, כבוד השופט בדימוס יצחק שילה ז"ל (להלן: הבורר ).

2.

המחלוקת בין הצדדים התייחסה בעיקר לחלוקת כספי החשבון המשותף שהיה רשום על שם האב ושני ילדיו בבנק המזרחי בע"מ בשני פיקדונות ולחלוקת פיקדון נוסף בבנק הפועלים בע"מ (להלן יקראו שלושת הפיקדונות יחד: החשבון המשותף ). פחות משבוע ימים לאחר פטירת האב, ביום 1.1.1998 עמדה יתרת הזכות בחשבון המשותף על סך של 2,177,500 ₪. במהלך השנה שלאחר פטירתו של האב העביר המבקש את כל הכספים שהיו בחשבון המשותף לחשבון אחר, אשר רק הוא היה בעל זכות חתימה בו, וזאת בניגוד לחשבון המשותף בו היתה גם המשיבה בעלת זכות חתימה.

במסגרת הליך הבוררות תבעה המשיבה מחצית מהכספים שהיו בחשבון המשותף בטרם העביר המבקש את החשבון לרשותו, בניכוי הסכומים אותם קיבלה ממנו לאחר מות האב כמקדמה על חשבון חלקה. המבקש טען מנגד כי יש לנכות מחלקה של המשיבה סכום של 365,442 ₪ אותו קיבלה מהאב בשנים האחרונות שלאחר פטירתו. יש לציין כי המשיבה טענה כי סכומים אלו היו מתנות שניתנו לה על ידי אביה שביקש להקל על מצבה הכלכלי וכי אין המדובר בכספי עיזבון.

3.

במסגרת פסק הבוררות קבע הבורר כדלקמן:

"28א.

על המשיבה להחזיר [רעיונית] לעזבון את הכספים המסתכמים בסך 123,000 ₪ שהמבקש העביר לה אחרי מות האב מתוך החשבון המשותף כמקדמה על חלקה בירושה.

ב.

כל הכספים שקבלה המשיבה מאביה החל בשנת 1995 עד ליום מותו קבלה כמתנה ואינם מהווים חלק מעזבונו ואינה חייבת איפוא בהחזרתם.

ג.

דברים אלה גם אמורים לגבי תשלומי שכר דירתה של המשיבה לתקופה החל מיום פטירת האב ועד לביטול הוראת הקבע שהשאיר להמשך תשלומם.

ד.

על העזבון להחזיר לסמדר סך בשקלים השווה למכפלה של 900$ במספר החדשים שבין תאריך בטול הוראת הקבע האמורה ויום 31.5.2005.

ה.

על המבקש להעביר למשיבה, תוך 15 יום מיום קבלת פסק בוררות זה, את מחצית יתרת

החשבון המשותף, בצירוף דו"ח מלא על ניהולו ופירוט כל ההכנסות וההוצאות שהיו בו לתקופה מיום פטירת האב [הוראה זאת היא גם ברוח המוסכם בין בעלי הדין ב"הסכמה" מיום 31.1.99 האמורה בסעיף 6 לעיל.]

ו.

בנסיבותיו המיוחדות של ענין זה נמנע אני מלחייב את המבקש להחזיר לעזבון את הסכום של 33,000 ₪ שלפי טענתו קבל מאביו לצורך רכישת מכונית כמקדמה על חשבון חלקו בעזבון ובשום אפן לא כמתנה. אך איני אוסר עליו לעשות כן אם טענתו זו היתה כנה ומאמין הוא באמונה שלמה באמתותה.

ז.

כמו כן נמנע אני מלהטיל על המבקש את כל הוצאות הליך הבוררות, כפי שהיה מן הראוי לעשות בנסיבות רגילות. שכר הבורר והוצאותיה של המשיבה לרבות שכר עו"ד בסך 10,000 ₪ בצרוף מע"מ ישולמו ע"י שני הצדדים בחלקים שוים מתוך החשבון המשותף לפני חלוקתו".

ביום 6.12.2000 אושר פסק הבורר ללא התנגדות בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, אך למרות זאת המבקש לא כיבד את פסק הדין ולא פעל על פיו. משכך, המשיבה פתחה בהליכי הוצאה לפועל שנועדו לחייב את המבקש לשלם את התשלומים שנפסקו כנגדו. לאחר שהורתה רשמת ההוצאה לפועל למבקש להגיש את הדוח הכספי כפי שחייב אותו הבורר ולאחר שהמשיבה טענה כי הדוח כולל הוצאות שונות, חלקן כלל ללא אסמכתאות, הוחלט על סגירת התיק ולכן פנתה המשיבה לבית המשפט לענייני משפחה בבקשה לאכיפת פסק הבורר.

4.

בית המשפט לענייני משפחה מינה את עו"ד ורו"ח אלדד בן רובי כמומחה אשר יביע את חוות דעתו באשר לביצוע פסק הבורר (להלן : המומחה ). המומחה קבע בחוות דעתו כי על המבקש לשלם למשיבה סך של 242,505 ₪, כאשר:

"סכום זה, יש להתאים על פי הכרעת בית המשפט במחלוקות הנוספות, כך שסכום התשלום לתובעת (המשיבה – י.ד.) יופחת בגובה חלקה של התובעת בהוצאות העיזבון ובתביעת החוב של האח בגין הדירה (ככל שחוב זה יוכר על ידי בית המשפט כהוצאה של העזבון) ויווסף לו חלקה של התובעת בהכנסות העיזבון. את הסכום המתקבל יש לתאם מיום 7 ביוני 2000 ועד למועד התשלום בפועל בהתאם לחוק פסיקת ריבית והצמדה".

בית המשפט לענייני משפחה אימץ את חוות דעתו של המומחה והתייחס לשתי מחלוקות נוספות אשר עלו מחוות דעתו: האחת, טענתו של המבקש לפיה הוא זכאי לקבל מהעיזבון תשלומים בסך 379,375 ₪ בהתאם לסיכום דברים בינו לבין אביו לפני מותו; והשנייה, מחלוקת בין הצדדים בדבר סכומי ההכנסות אותן הפיק העיזבון ובדבר סכומי ההוצאות בהן נשא העיזבון. בנוגע לטענה הראשונה קבע בית המשפט כי מדובר בטענה שצריכה היתה לעלות לדיון לפני הבורר, ומכיוון שהמבקש לא עשה כן אין הוא יכול להעלותה כעת לפני בית המשפט. בנוגע לטענה השנייה נקבע כי פסק הבורר איננו מתייחס להוצאות והכנסות של העיזבון ככזה, אלא להכנסות והוצאות שהיו ב"חשבון המשותף". לפי בית המשפט:

"אם, אכן, היו לנתבע (המבקש –י.ד.) הוצאות בגין העזבון, שלא הוצאו מהחשבון המשותף והוא סבור שעל התובעת לשאת במחציתן, יואיל להגיש תביעה, שתידון לגופה, אם התובעת לא תכיר בהן....

...אין לתביעה דנן, שהגישה התובעת מאומה עם ההוצאות כנ"ל הנדרשות על ידי הנתבע".

לסיום קבע בית המשפט לענייני משפחה כי המשיבה זכאית לסך של 242,505 ₪ בניכוי 49,362 ₪ זאת בגין ההוצאות משותפות מוסכמות שהוצאו לאחר המועד שנקבע לחלוקה וכן בגין ההוצאות הנקובות בטבלת הוצאות המבקש, בהן הכירה המשיבה בישיבה שהתקיימה ביום 19.2.2006. בנוסף חויב המבקש בתשלום הוצאות משפט שונות ובשכר טרחת עורך דין המשיבה.

5.

ערעורו של המבקש על פסק הדין הנ"ל נדחה על ידי בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו שאישר את הקביעה לפיה ההוצאות אותן הוציא המערער מחשבונו הפרטי לאחר יום 26.11.1998, המועד הקבוע לחישוב יתרת הפתיחה של החשבון המשותף, אינן חלק מפסק הבורר וכי המבקש:

"ביקש לכרוך במסגרת תביעתה של המשיבה, טענות ועניינים שונים שלא עלו כלל אצל הבורר ומשום כך אין להעלותן במסגרת תביעת המשיבה ליישום פסק הבורר".

בית המשפט המחוזי קבע כי מכיוון שהמבקש לא העלה לפני הבורר את טענתו בדבר זכותו לקבל סכום של 379,375 ₪ מתוך כספי העיזבון בהתאם להבטחותיו של אביו, אין הוא יכול לעשות זאת במסגרת תביעתו הנוכחית.

בית המשפט המחוזי דחה גם את יתר טענותיו של המבקש וקבע כי בית המשפט לענייני משפחה "נימק את מסקנותיו המשפטיות כיאות" וכי אלה מבוססות ונתמכות על ידי ממצאים עובדתיים ומשכך אין מקום להתערב בפסק דינו.

מכאן הבקשה שלפניי.

6.

בבקשה דנן טוען המבקש כי בית המשפט המחוזי בחר לאמץ את פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה וזאת למרות הפגמים שנפלו בו, כך לטענתו. לפי המבקש בית המשפט לענייני משפחה נתן את פסק דינו בטרם הוגשו תצהירי עדות ראשית, בטרם נחקרו הצדדים ובלא שניתנה מצידו כל הסכמה לוויתור על זכותו להליכים אלו. לדבריו, מכיוון שלא התקיימו דיוני הוכחות לא נדונה דרך ניהול החשבון המשותף, לא נבחנו התנועות בחשבון ולא נבחנו ההכנסות וההוצאות מהחשבון.

לגופו של עניין טוען המבקש כי שתי הערכאות לא דנו כלל בטענתו לפיה נפלה טעות בפסק הבורר ככל שזה מתייחס לכספים המגיעים למשיבה בגין שכר הדירה. לדבריו הבורר "הוסיף" 24 חודשי שכירות לטובת המשיבה המהווים סך של 21,600$ שנפסק לטובתה בטעות. עוד טוען המבקש כי בית המשפט לענייני משפחה "חרג מהמותר על פי הדין, והוסיף לפסק הבורר את מה שאין בו". נוכח זאת טוען המבקש כי בית המשפט המחוזי שגה עת אישר את פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה ולא קבע כי יש להחזיר את הדיון לערכאה זו שתברר את המחלוקות בין הצדדים לאשורן.

דיון והכרעה

7.

לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות, אף ללא צורך בתגובת המשיבה .

8.

הבקשה דנן הינה בקשה לרשות ערעור בגלגול שלישי, לאחר ששתי ערכאות דנו בעניין, הורו על אכיפת פסק הבורר ואף נתנו הוראות לדרך אכיפתו. כידוע, רשות ערעור בגלגול שלישי ניתנת רק במקרים חריגים שבהם מתעוררת שאלה משפטית או ציבורית חשובה, החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים הישירים למחלוקת [רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1983)]. הבקשה שלפניי אינה מעוררת שאלה מעין זו, והמבקש עצמו אף אינו טוען כך. מדובר בשאלה נקודתית וספציפית הנוגעת אך לעניינם הפרטני של הצדדים ומתמקדת בנסיבותיהם האישיות בלבד.

9.

בנוסף, איני יכול להתעלם מהעובדה שההליך בו עסקינן הינו הליך לאכיפת פסק הבורר וסבורני כי גם מטעם זה יש לדחות את הבקשה. כזכור, נוכח המחלוקות שנתגלעו בין המבקש למשיבה באשר לאופן ביצועה של ירושת אביהם החליטו השניים להעביר את המחלוקת לבוררות. פסק הבורר אשר ניתן ביום 23.5.2000 וקבע, בין היתר, את זכותה של המשיבה במחצית יתרת החשבון המשותף אושר בבית המשפט המחוזי ביום 6.12.2000 וזאת ללא כל התנגדות מצד המבקש. ברי כי אם סבר המבקש כי פסק הבורר אינו מבהיר בדיוק כיצד יש לבצע את שנפסק במסגרתו או כי נפלה בו טעות כלשהי היה עליו לטעון זאת עוד באותה עת

ולא לשקוט על השמרים ולהמתין עם טענותיו עד אשר המשיבה פתחה בהליכי הוצאה לפועל שנועדו לחייבו בתשלום הכספים כפי שנפסק על ידי הבורר.

סעיף 23(א) לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות) קובע כדלקמן:

"בית המשפט רשאי, על פי בקשת בעל-דין, לאשר פסק בוררות; אושר הפסק - דינו לכל דבר, פרט לערעור, כדין פסק-דין של בית המשפט".

מכיוון שאישורו של פסק הבורר היה על דעתו של המשיב אין הוא יכול לטעון כעת טענות כנגדו וכנגד החיובים המופיעים בו. חיובים אלו מחייבים אותו ועליו לעמוד בהם. ואולם, מאחר והמבקש לא ביצע את האמור בפסק והצדדים היו חלוקים לגבי הסכום אותו על המבקש להעביר למשיבה נדרש בית המשפט לענייני משפחה לעניין. לאור הוראות חוק הבוררות ברי כי אין המבקש יכול להשיג בשלב זה על הכרעותיו של הבורר או על פסק הבוררות עצמו, וכי על בית המשפט להידרש רק לסכום אותו על המבקש לשלם למשיבה, בכפוף לפסיקתו של הבורר. מתן אפשרות "לפתוח" את ההליך מחדש, לקיים דיוני הוכחות ולחקור את הצדדים, תסכל את מטרת הבוררות שהינה קיומו של בירור מהיר ויעיל של השאלות השנויות במחלוקת בין בעלי הדין [ע"א 9318/03 שובל נ' גרי אלכסנדר בע"מ , פ"ד נט(1) 828, 836; סמדר אוטולנגי בוררות – דין ונוהל כרך ב' 1227(2005) ].

יתרה מכך, שני הצדדים הסכימו, עת התנהל ההליך בבית המשפט לענייני משפחה, למנות מומחה אשר יביע את חוות דעתו באשר לביצוע פסק הבורר. בית המשפט אף ציין כי:

"המומחה השיב לשאלות הבהרה של ב"כ הצדדים ואף נחקר ארוכות על ידם".

בית המשפט לענייני משפחה אימץ את חוות דעתו של המומחה במסגרת פסק דינו, והכריע במחלוקות הנוספות כפי שאלה עלו מחוות דעתו של המומחה.

כבר נפסק כי:

" ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בממצאים מסוג זה שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית. בפרט אמורים הדברים בהתחשב בכך שהממצאים מבוססים במקרה דנא על חוות דעת מומחה, לא כל שכן על חוות דעת מומחה מטעם בית המשפט" [ע"א 5472/04 ואני נ' ארמלי

(לא פורסם, 13.12.2009)].

ומכאן שבדין בחר בית המשפט המחוזי שלא להתערב בפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה, אשר מסתמך על חוות דעתו של מומחה, שמונה על ידי בית המשפט, בהסכמת הצדדים. קביעותיו העובדתיות של המומחה במסגרת חוות דעתו וכן קביעותיו העובדתיות של הבורר עמדו לפני בית המשפט לענייני משפחה

והוא סמך עליהן את הכרעותיו. במקרה זה לא ניתן לקבל את טענותיו של המבקש בדבר טעות שנפלה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי עת זה בחר לדחות את ערעורו ואת בקשתו להחזיר את הדיון לבית המשפט לענייני משפחה. קביעה זו מקובלת עליי ואיני מוצא מקום להיענות לבקשת המבקש בנסיבות אלה.

10.

לפני סיום אציין כי תמוהה בעיני טענתו של המבקש לפיה בית המשפט לענייני משפחה "חרג מהמותר על פי הדין, והוסיף לפסק הבורר את מה שאין בו". הדיון הגיע לבית המשפט לענייני משפחה נוכח העובדה שהמבקש עצמו לא ביצע את הוראותיו של פסק הבורר. בנסיבות אלה, כאשר בית המשפט מתבקש להורות על דרך האכיפה של פסק הבורר וכאשר הצדדים חלוקים ביניהם על הסכום אותו צריך המבקש לשלם למשיבה, ברי כי יהיה על בית המשפט לקבוע מהו הסכום המדובר. איני יכול לקבל את הטענה כי מדובר בחריגה מסמכות. אם המבקש היה מבצע את המוטל עליו ומעביר בזמן שהוקצב על ידי הבורר את "מחצית יתרת החשבון המשותף, בצירוף דו"ח מלא על ניהולו ופירוט כל ההכנסות וההוצאות שהיו בו לתקופה מיום פטירת האב" כפי שהורה הבורר, בית המשפט לענייני משפחה כלל לא היה נדרש לסוגיה. ואולם, מכיוון שהמבקש לא פעל כך היה על בית המשפט להידרש לסוגיה שנים לאחר שהבורר הכריע בה. בנסיבות אלה היה עליו לברר את הסכומים העדכניים וההוצאות שהוצאו מהחשבון ולקבוע את הסכומים שעל המבקש לשלם, וכך אכן נעשה.

11.

לאור כל האמור לעיל, דין בקשת רשות הערעור להידחות. משלא התבקשה תגובת המשיבה, אין צו להוצאות לטובתה. ואולם, המבקש ישא בתשלום הוצאות בסך 3,000 ₪ לטובת אוצר המדינה.