בע"מ 8279/15 פלוני נ. פלוני

1.בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 5.11.2015 (עמ"ש 66981-12-14, השופטים ש' שטמר , ר' למלשטרייך-לטר ו- ח' שרעבי ). בית המשפט המחוזי דחה ערעור שהגישה המבקשת על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בקריות (תמ"ש 3783-04-13, השופטת מ' לוי ) מיום 24.11.2014.

רקע והליכים קודמים

2.המבקשת והמשיבה הן אחיות. המבקשת רכשה דירה בקרית ים (להלן: הדירה ). מלכתחילה הדירה יועדה להיות בבעלות אמן של השתיים (להלן: האם ), אך כמתואר להלן לא כך היה. עם רכישת הדירה על-ידי המבקשת היא נרשמה על שמה, אולם האם היא שהתגוררה בה. כחודש לאחר מכן נחתם בין האחיות חוזה לפיו המשיבה רכשה את זכויות המבקשת בדירה תמורת 300,000 שקלים, אשר ישולמו כדלהלן: 100,000 שקלים במעמד חתימת החוזה ו-200,000 שקלים מתוך כספי משכנתא שעתידה הייתה המשיבה לקבל מהבנק. אין חולק כי המבקשת קיבלה מתוך סכום זה סך של 121,000 שקלים שמקורם בכספי המשכנתא, ובנוסף 39,000 שקלים נוספים שהופקדו בחשבון הבנק שלה. המחלוקת בין הצדדים נעוצה בשאלה האם המשיבה שילמה למבקשת את יתרת התמורה.

3.ביום 2.12.2011 חתמה המבקשת על תצהיר שנשא את הכותרת "תצהיר מוכרים" והופנה אל בנק ירושלים בע"מ (להלן: הבנק ). בתצהיר זה נכתב כי עד לאותו מועד המשיבה העבירה למבקשת 179,000 שקלים מתוך התמורה הכוללת שעליה לשלם עבור הדירה. התצהיר הוגש לבנק במסגרת בקשת המשכנתא של המשיבה. לטענת המבקשת, היא חתמה על התצהיר על מנת שהמשיבה תוכל לקבל משכנתא, אך בפועל לא קיבלה ממנה את הסכום שעליו הצהירה.

4.לאחר עריכת החוזה בין האחיות, סייעה המבקשת למשיבה להעביר את הרישום בדירה על שמה. כחודשיים לפני מותה חתמה האם על צוואה שבה כתבה כי היא מורישה את הדירה למשיבה והביעה רצונה כי היא תתגורר בה. עוד יצוין כי טרם רכישת הדירה העבירה האם למבקשת סכום כסף שקיבלה ממכירת זכויותיה בדירה מוגנת.

5.כחמישה חודשים לאחר פטירתה של האם הגישה המבקשת תביעה לבית המשפט לענייני משפחה כנגד המשיבה, ובה טענה כי האחרונה לא שילמה את מלוא התמורה בעבור הדירה ולפיכך הפרה את חוזה המכר ביניהן. המבקשת תבעה להכריז על ביטול החוזה ועל חיובה של המשיבה בתשלום פיצוי מוסכם על פי הוראות החוזה.

6.המבקשת טענה כי שני המסמכים המעידים על העברת תשלומים בין המשיבה אליה הם מסמכים פיקטיביים, אשר נחתמו על מנת שהמשיבה תוכל לקבל משכנתא מהבנק, וזאת על בסיסם של יחסי האמון ששררו בין האחיות ונוצלו על ידי המשיבה. בפועל, לטענת המבקשת, 100,000 השקלים שנדרשה המשיבה לשלם לה במעמד החתימה לא שולמו, ואף ההצהרה באשר לכך ששולמו לה 179,000 שקל הייתה הצהרה שקרית. לעומתה, טענה המשיבה כי התמורה שולמה במלואה, באמצעות כספי האם שהועברו למבקשת ונועדו למטרה זו, ולפיכך אין מקום להורות על ביטולו של החוזה.

7.בית המשפט לענייני משפחה דחה את תביעתה של המבקשת, בקבעו כי על המקרה חל סעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותמני (להלן: החוק ), לפיו טענות כנגד מסמך בכתב צריכות להיות מוכחות בכתב, ועל כן המבקשת מנועה מהבאת ראיות בעל פה המכוונות לסתור את נכונותם של החוזה ושל תצהיר המוכרים שהוגשו. לפיכך, נקבע כי המבקשת לא עמדה בנטל הראיה המוטל על כתפיה להוכיח כי בניגוד לאמור במסמכים יתרת התמורה לא שולמה.

8.המבקשת הגישה ערעור על החלטה זו לבית המשפט המחוזי, וזה נדחה, אם כי על יסוד הנמקה שונה מזו של בית המשפט לענייני משפחה. בית המשפט המחוזי קבע כי על המקרה חל סעיף 82 לחוק, לפיו הוראת סעיף 80 לא תחול במקרה שבו מדובר בתביעה בין בני משפחה אשר ניתן להוכיחה על-ידי עדים. על כן, כך נקבע, ניתן היה להסתמך על העדויות שניתנו בעל-פה על מנת להכריע במחלוקת באשר לאמיתות המסמכים. מאחר שבית המשפט לענייני משפחה לא קבע ממצאי מהימנות ביחס לעדויות שנשמעו, בית המשפט המחוזי בחן בעצמו את הראיות וניתח את העדויות שנגעו למסמכים שבמחלוקת. עם זאת, בסיכומו של דבר הוא קבע כי המבקשת לא הצליחה להוכיח את גרסתה. בית המשפט המחוזי הוסיף כי לגרסתה של המשיבה נמצא חיזוק בעדויותיהן של בנות המשפחה, בצוואתה של האם ואף בהתנהלותה הדיונית של המבקשת.

בקשת רשות הערעור

9.בקשה זו נסבה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. לטענת המבקשת, פסק הדין גרם לה עיוות דין, אשר מצדיק מתן רשות ערעור לבית משפט זה. המבקשת סבורה כי עיוות הדין נובע מהחלטתו של בית המשפט המחוזי שלא להחזיר את הדיון לבית המשפט לענייני משפחה לאחר שקבע שעל המקרה חל סעיף 82 לחוק, אלא לקבוע את ממצאי העובדה בעצמו, מבלי שהתרשם מהעדויות באופן ישיר. נוסף על כך, המבקשת טוענת כי במקרה דנן עולה שאלה פרשנית בנוגע ליישומו של סעיף 82 לחוק במקרים של סכסוך פנים משפחתי.

10.לגופו של עניין, המבקשת טוענת כי בית המשפט המחוזי שגה כאשר לא העביר את נטל הראיה לכתפיה של המשיבה לאחר שהוכח כי לא שילמה את הסכום של 100,000 שקלים במעמד החתימה של החוזה, בניגוד לאמור בו. נוסף על כך מעלה המבקשת טענות רבות כנגד המסקנות שהסיק בית המשפט המחוזי מן העדויות והראיות שהובאו בהליך בבית המשפט לענייני משפחה. בין היתר, המבקשת טוענת כי כספי האם שהועברו למבקשת לא נועדו לכסות את חובה של המשיבה, אלא היוו החזר כספי למבקשת לאחר שזו שילמה משך שנים ארוכות את תשלומי המשכנתא של האם, ולפיכך בית המשפט המחוזי שגה במסקנתו גם באשר לכך.

דיון והכרעה

11.לאחר שעיינתי בטענות המבקשת אני סבורה כי דין הבקשה להידחות אף מבלי להידרש לתגובת המשיבה.

12.כידוע, רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן רק במקרים חריגים שבהם הבקשה מעוררת שאלה משפטית כללית בעלת חשיבות עקרונית, החורגת מעניינם הקונקרטי של הצדדים הישירים למחלוקת, או כאשר מתעורר חשש לעיוות דין חמור (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ ,

פ"ד לו(3) 123 (1982)). לא התרשמתי כי אמות מידה אלו מתקיימות בענייננו.

13.סעיף 9 לחוק בית המשפט לעניני משפחה, התשנ"ה-1995 מקנה לבית המשפט הדן בערעור על פסק דין של בית המשפט לענייני משפחה סמכויות דיוניות רחבות, לרבות הסמכות לדון בעניין שלפניו de nov o , כפי שדנה בו הערכאה הראשונה, ואף הסמכות לשמוע עדויות ולקבל ראיות נוספות, ככל שהדבר דרוש לבירור הערעור (ראו: חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 568 (מהדורה שלישית, 2012)). יתר על כן, הסמכויות המוקנות לערכאת הערעור לפי תקנה 462 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 הן ממילא רחבות, והאפשרות להחזיר את הדיון לערכאה הדיונית לפי תקנה 455 נתונה לשיקול דעתה של ערכאת הערעור (שם, בעמוד 325). בשים לב לדברים אלו, ולפסק דינו של בית המשפט המחוזי, אין מקום לקבל את טענת המבקשת כי נגרם לה עיוות דין.

14.יצוין עוד כי טענתה של המבקשת לפיה הבקשה מעלה סוגיה פרשנית באשר לסעיף 82 לחוק ויחסו להוראות חוק אחרות הועלתה בעלמא, מבלי שהובהר מהי אותה "סוגיה פרשנית" הנדרשת להכרעה.

15.יתר הטענות שהועלו על ידי המבקשת הן טענות עובדתיות הנעוצות בנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה, ואין בהן כדי להצדיק מתן רשות ערעור בגלגול שלישי. כאמור בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, על המבקשת מוטל היה הנטל לסתור את האמור בחוזה המכר ובתצהיר המוכרים – נטל אשר שתי ערכאות קבעו כי לא הצליחה לעמוד בו. לא למותר לציין כי טרם החתימה על תצהיר המוכרים הוזהרה המבקשת מן התוצאות הנובעות מחתימתה, וכי התצהיר נועד ללא עוררין להערים על נושי המשיבה. בנסיבות אלו, האחריות לקושי הראייתי שנוצר מוטלת גם על כתפיה של המבקשת (ראו: בע"ם 615/16 פלונית נ' פלוני , פסקה 21 (15.3.2016)).

16.אשר על כן, הבקשה נדחית. בנסיבות העניין ומשלא התבקשה תגובה, אין צו להוצאות.