בע"מ 8412/14 פלוני נ. פלוני

א.

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופט ש' שוחט ) ברמ"ש 16959-06-14 מיום 6.11.14, במסגרתה נדחתה בקשת המבקשים לרשות ערעור על החלטת בית המשפט לענייני משפחה בתל-אביב (השופטת ו' שביט פינקלשטיין ) בתמ"ש 49678-09-12 מיום 2.5.14. במוקד הבקשה, החלטת בית המשפט לענייני משפחה שלא לאפשר לבעלי הדין להגיש חוות דעת רפואיות מטעמם ומסמכים נוספים למומחה רפואי שמונה על-ידי בית המשפט.

רקע והליכים קודמים

ב.

המבקשים והמשיבה הם קרובי משפחה של המנוחה פלונית, אשר הלכה לעולמה ביום 15.6.12. המבקשים הם אחייני אישה עליו השלום, ואילו המשיבה היא אחייניתה. בין המבקשים למשיבה מתנהלים מספר הליכים משפטיים: הליכים הנוגעים לקיום צוואת המנוחה מיום 5.3.10 והתנגדות לה (ת"ע 5279-12-12 ות"ע 5355-12-12); וכן הליכים שעניינם תביעה לפסק דין הצהרתי המורה על בטלות עסקאות של העברה ללא תמורה, שעשתה המנוחה בחייה, במסגרתן העבירה ביום 17.3.06 וביום 20.2.07 את מלוא זכויותיה בקרקע בירושלים ובדירתה בתל אביב לידי המשיבה (תמ"ש 49678-09-12; ת"ע 5279-12-12; ת"ע 5355-12-12).

ג.

במסגרתם של הליכים אלה, נעתר בית המשפט לענייני משפחה ביום 2.3.14 לבקשת המבקשים, ומינה מומחה מטעמו, לצורך מתן חוות דעת באשר לכשרותה המשפטית של המנוחה לחתום על מסמכים משפטיים במועדים הרלבנטיים. בהחלטה ציין בית המשפט, כי "חל איסור מוחלט למסור למומחה כתבי בי-דין, חוות דעת אחרות ו/או תעודות רופא וכן כל מסמך שאינו מסמך רפואי". על החלטה זו חזר בית המשפט ביום 4.3.14, לאחר שנתבקשה הבהרה. ביום 13.3.14 עתרו המבקשים לבית המשפט לענייני משפחה כדי שיאפשר להם להגיש למומחה מספר מסמכים ספציפיים; ארבע חוות דעת רפואיות, הסכם ההעברה ללא תמורה של הקרקע בירושלים, הסכם ההעברה ללא תמורה של הדירה בתל אביב, וצוואת המנוחה מיום 5.3.10.

ד.

בית המשפט לענייני משפחה דחה את עתירת המבקשים. בהחלטתו, הדגיש את החשיבות שבשמירה על אובייקטיביות המומחה הרפואי מטעם בית המשפט, המחייבת כי לא יימסרו לו חוות דעת "פרטיות" מטעם בעלי הדין. בית המשפט בחן את המסמכים נשוא העתירה, וקבע כי כל המסמכים הרפואיים הם כאלה שהוזמנו באופן פרטי על ידי בעלי הדין או מי מטעמם, ולא נוצרו במנותק מן הסכסוך המשפטי שבין הצדדים, ולכן אינם עולים לכדי "חומר רפואי שוטף", ואינם נמנים על תולדותיה הרפואיות של המנוחה. בנוסף, ציין בית המשפט כי אין בהחלטה זו משום פגיעה בזכויותיהם הדיוניות או המהותיות של המבקשים, שכן יוכלו להעיד אותם רופאים אשר הכינו את חוות הדעת, וכן יוכלו להציג אותן למומחה מטעם בית המשפט, בשלב 'שאלות ההבהרה' שלאחר הצגת חוות הדעת מטעמו. באשר למסמכים שאינם מסמכים רפואיים, קבע בית המשפט כי אין מקום למסור אף אותם למומחה הרפואי, שכן על המומחה להידרש אך ורק להיבטים הקשורים למצבה הרפואי של המנוחה בהתאם לחומר גלם רפואי המונח לפניו, ומסירת מסמכים המצויים בלב המחלוקת המשפטית שבין הצדדים, עשויה להשפיע על מקצועיות חוות דעתו.

ה.

על החלטה זו הגישו המבקשים בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי.

בית המשפט דחה את הבקשה, בקבעו כי לא עלה בידי המבקשים להצביע על טעם חריג המצדיק קבלת בקשת רשות ערעור על החלטת ביניים, חלף ערעור, במידת הצורך, על פסק הדין הסופי; כך במיוחד, שעה שמדובר בהשגה על החלטה הנוגעת לסדרי דין, בה התערבות ערכאת ערעור תיעשה במקרים חריגים במיוחד – למשל, כאשר נגרם עיוות דין או כאשר קופחו זכויות מי מהצדדים – וענייננו אינו בא בגדרי אלה. לגופם של דברים נקבע, כי לא נפל פגם בהחלטתו של בית משפט השלום, משניתנה למבקשים האפשרות להעיד את המומחים מטעמם ולאפשר לבית המשפט להתרשם מהם ישירות, מבלי לפגוע באובייקטיביות המומחה מטעם בית המשפט.

הבקשה

ו.

על החלטה זו הגישו המבקשים את הבקשה הנוכחית. נטען, כי ההחלטה האוסרת הגשת מסמכים שונים למומחה מטעם בית המשפט, עומדת בסתירה לעמדת בית המשפט העליון כפי שבאה לידי ביטוי ברע"א 3782/14 חבה נ' מדינת ישראל (2014) (להלן עניין

חבה )), ונוגדת את המקובל בדיונים אזרחיים אחרים, ואת המדיניות המשפטית הראויה. עוד נטען, כי אי הגשת המסמכים עלולה להוביל לכתיבת חוות דעת שגויה, ואימוצה על ידי בית המשפט עלול לגרום למבקשים עיוות דין. כן נטען כי הצגת חוות הדעת הרפואיות בפני המומחה בשלב 'שאלות ההבהרה' אין בה כדי לרפא את הפגם שבאי הגשתן המוקדמת, שכן בשלב זה, לאחר שחוות דעת המומחה מגובשת, קשה יותר להשפיע על עמדתו, גם כאשר חושפים אותו לחומר רלבנטי שלא נחשף אליו בעבר. נטען כי אין מדובר איפוא בהחלטה של מה בכך, אלא בשאלה חשובה, העלולה לחרוץ גורלו של תיק. בנוסף, באשר למסמכים הלא רפואיים – מסמכי ההעברה ללא תמורה והצוואה – נטען, כי המשיבה כלל לא התנגדה להגשתם, ולכן סירובו של בית המשפט לאפשר זאת אינו ברור. עוד נטען ביחס לאלה, כי הם רלבנטיים לשאלת כשירותה של המנוחה, שכן אין חתימה על מסמך פשוט כחתימה על מסמך מורכב. בנוסף, ביקשו המבקשים להבחין בין חוות הדעת הרפואיות השונות, ובעיקר אלה שנכתבו על-ידי ד"ר ו' וד"ר ג'. באשר לחוות הדעת של ד"ר א' נטען, כי נכתבה בטרם החל ההליך המשפטי בין הצדדים, היא לא הוזמנה מטעם הצדדים, ואף לא נעשה בה כל שימוש במסגרת פעולה משפטית. באשר לחוות דעתו של ד"ר ג' נטען, כי זו ניתנה כשש שנים וחצי לפני פטירתה של המנוחה, לצורך שכירת מטפלת זרה, ובטרם נוצר הסכסוך המשפטי שבין הצדדים. לבסוף, טוענים המבקשים שמאזן הנוחות נוטה בפירוש לטובתם, שכן החשש, לפיו המומחה מטעם בית המשפט יושפע מחוות הדעת בצורה שתפגום בחוות דעתו, נמוך מן החשש כי אי המצאת חוות דעת אלה תפגע בחקר האמת העובדתית.

הכרעה

ז.

לאחר העיון באתי לכלל מסקנה לפיה אין מקום להיעתר לבקשה. כידוע רשות ערעור בגלגול שלישי נשקלת במקרים המעוררים שאלה עקרונית, משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הספציפי של הצדדים לסכסוך, או כאשר עלול להיגרם למבקש, אם תידחה בקשתו, עיוות דין חמור. הלכה זאת חלה ביתר שאת, כאשר הבקשה נסבה על החלטת ביניים ודחייתה אינה סוף פסוק מבחינת המבקשים, הואיל ואינה מסיימת את ההתדיינות המשפטית בסכסוך (ש' לוין תורת הפרוצדורה האזרחית – מבוא ועקרונות יסוד מהדורה שניה (2008), סעיף 185 בעמ' 214; רע"א 7286/06 לבייב נ' גילר (2007)). בנוסף, בעניינים הנוגעים לתחום ניהול המשפט ודרכי הדיון, שיקול הדעת המסור לערכאה הדיונית הוא נרחב, מטבע הדברים,ונטיית ערכאת הערעור להתערב תהא מצומצמת מאוד, קל וחומר בגלגול שלישי (רע"א 592/07 צמרת גני חדרה (1989) בע"מ נ' קרטה (2007)). ענייננו, כאמור, בבקשת רשות ערעור על החלטה אחרת, הנוגעת לסדרי הדיון בבית המשפט לענייני משפחה, אשר אינה מעוררת שאלה משפטית שיש לחדש בה או מעלה חשש של ממש לעיוות דין, ולכן אין מקום להיעתר לה.

ח.

לגופם של דברים אוסיף, כי לעניין האפשרות להגיש חוות דעת מומחים פרטיות מטעם הצדדים, סדרי הדין של בית המשפט לענייני משפחה קובעים ברירת מחדל שונה מזו החלה על תביעות דומות בבתי משפט אזרחיים. בתביעה אזרחית רגילה, המנוהלת בבתי משפט אזרחיים, בעל דין המעוניין להוכיח עניין שברפואה נדרש לצרף לכתב טענותיו "תעודת רופא או חוות דעת של מומחה" (תקנה 127 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984). לעומת זאת, בבתי משפט לענייני משפחה נקבע בתקנה 254 י"ב(ז) לתקנות סדר הדין האזרחי, כי "בעל דין לא יגיש חוות דעת של מומחה מטעמו אלא לאחר שבית המשפט בחן אם ליתן צו על פי סעיף 8(ג) לחוק" (קרי, חוק בית המשפט לענייני משפחה, תשנ"ה-1995); סעיף 8(ג) לחוק קובע, כי "אם מונה מומחה או יועץ מטעם בית המשפט, לא יהיה בעל דין רשאי להביא עדות נוספת של מומחה מטעמו, אלא ברשות בית המשפט". עינינו הרואות, כי בכל הנוגע לאפשרות להגיש חוות דעת פרטיות, נקודת המוצא בשתי הערכאות שונה; בבית המשפט לענייני משפחה "דרך המלך לקבלת חוות דעת של מומחים [..] היא לפנות לבית המשפט ולבקש למנות מומחה מטעם בית המשפט" (ש' שוחט וד' שאוה סדר הדין בבית המשפט לענייני משפחה , עמ' 290 (תש"ע-2009)). ההסדר שקובעים חוק בתי המשפט לענייני משפחה ותקנות סדר הדין האזרחי בפרק כ1 דומה במידה מסוימת להסדר שבחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975, שם קובע סעיף 6א(ב) כי בעלי דין לא יוכלו להביא עדות מומחה נוספת "אלא ברשות בית המשפט מטעמים מיוחדים שיירשמו"; וראו רע"א 9724/07 דן נ' חביב (2008, המשנה לנשיאה ריבלין).

ט.

באשר לאפשרות להגיש למומחה שמונה מטעם בית המשפט חוות דעת מוגמרות קיימות, ככל שהמדובר בתביעות "רגילות" בבתי משפט אזרחיים נקבע בתקנות, כי חובה על מומחה שמונה על-ידי בית המשפט לשמוע את דעתו של רופא או מומחה רפואי אחר, אם בעל דין ביקש זאת ממנו, וכן לעיין ברשומות הרפואיות, אם הוגשו לו כאלה מטעם בעלי הדין ("מומחה רפואי שמינהו בית המשפט או הרשם רשאי לדרוש מבעל דין שיעמיד לבדיקה מי שטעון בדיקה לביסוס כתבי טענותיו; הוא רשאי לדרוש מבעל דין לאפשר לו לשמוע דעתו של רופא או מומחה רפואי שנתן חוות דעת מטעם בעל דין ולקבל מכל אדם או מוסד, לעיון ולהעתקה, את הרשומות הרפואיות הנוגעות למי שטעון בדיקה כאמור, והוא חייב לערוך בדיקה ולשמוע דעתו של רופא או מומחה רפואי כאמור, אם ביקש כך בעל דין, וכן לעיין ברשומות כאמור, אם הוגשו לו מטעם בעל דין" - תקנה 132 לתקנות סדר הדין האזרחי ). שונים הדברים בבית המשפט לענייני משפחה. כאן קובעות התקנות, כי אם "הורה בית המשפט על מינוי מומחה מטעמו, רשאי בעל דין להביא בפניו מסמכים הנוגעים לעניין תוך שבעה ימים מיום מינויו" (תקנה 258 יב(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי ); להלן נקבעה (תקנה 258 יב(ד)) האפשרות לשאלות הבהרה, וברשות בית המשפט – לחקירת המומחה. ואולם, הדעת נותנת, כי הגם שהתקנה אינן אוסרת מפורשות הגשתן של חוות דעת פרטיות למומחה, שלא כפי שנעשה בחוק הפיצויים לתאונות דרכים, נראה לי כי את הביטוי "מסמכים" בתקנה 258 יב(ב) יש לפרש כחומר רפואי גולמי או שוטף שלא הוכן לצורך הליכים משפטיים, וזאת כדי שלא להטות בשלב הכנת חוות הדעת את עמדת המומחה שמונה. כמובן, הואיל והמציאות האנושית מורכבת קשה לצפות מראש כל אפשרות ולסווגה, וזהו תפקידו של בית המשפט, כפי שראוה המחוקק ומחוקק המשנה בהוראות הדין שהובאו מעלה (וראו תמ"ש (מרכז) 49931/08 פלוני נ' פלונית (2010), סגן הנשיאה שילה). מכאן, שנסיון המבקש ליישם את שנעשה בבתי המשפט האזרחיים כגון בתיקי רשלנות רפואית, אינו תואם את האמור ואת ההבחנה בין בתי המשפט האזרחיים לבית המשפט לענייני משפחה, והאחרון דומה עקרונית יותר להסדר חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. כפי שציינו בתי המשפט הקודמים בענייננו, לאחר שתינתן חוות דעתו של המומחה יוכלו המבקשים להעיד את הרופאים שחיוו דעתם באופן פרטי, וכן לחקור את המומחה אחרי שיובאו לידיעתו מראש, בטרם עדותו, אותן חוות דעת פרטניות.

י.

בהמשך לכך, אשר לטענת המבקשים באשר להחלטה בעניין חבה , שם המדובר בהליך אזרחי של רשלנות רפואית, ולכן כאמור המסגרת הנורמטיבית שונה מענייננו. שנית, אף הסיטואציה העובדתית בעניין חבה שונה במידה רבה מזו דידן, ולכן אין לומר כי פסיקת בתי המשפט בענייננו עומדת בסתירה להחלטת בית משפט זה בעניין חבה . באותו מקרה התקבלה בקשה להמציא למומחה מטעם בית המשפט חלקים מפרוטוקול דיון, שבמסגרתו נחקר רופא אשר ניתח את המבקש דשם, והמתייחסים למהלכים שנקט במהלך הניתוח ולא הוזכרו במסמכים הרפואיים; קרי, מדובר בהחלטה הנוגעת לחומר רפואי גולמי בעניינו של המבקש דשם, ולא כחוות דעת. מצב זה שונה כמובן מן הנידון דידן, בו מבקשים להמציא לידי המומחה חוות דעת רפואיות מוגמרות אשר הוזמנו על ידיהם, בין אם בקשר להליך הנוכחי ובין אם בהקשרים אחרים; פשיטא כי על המומחה ליתן חוות דעתו על פי הבנתו שלו.

יא.

לסיכום, בית המשפט לענייני משפחה בנידון דידן בחן את נסיבותיו של המקרה, ונוכח הסמכות הנתונה לו בחוק ובתקנות קבע, כי אין מקום לאפשר לצדדים להגיש למומחה מטעמו את חוות הדעת הפרטיות שלהם. במקביל, איפשר בית המשפט לצדדים לאחר שתינתן חוות דעת המומחה מטעמו, להעיד את כותבי חוות הדעת הפרטיות, ולעמת את המומחה מטעם בית המשפט עם תוכנן (ושוב, זאת כמובן לאחר שיתאפשר למומחה לעיין בחומר לקראת עדותו); בית המשפט המחוזי שב ובדק בעצמו פרטנית. נראה – בכל הכבוד – כי בתי המשפט איזנו נכונה בין הצורך בחוות דעת מומחה שאינה מושפעת מחוות דעת קיימות, לבין מתן הזדמנות לבעלי הדין להציג את חוות הדעת אשר בידם באופן ראוי בשלב הבא.

יב.

איני נעתר איפוא לבקשה.