בע"מ 8486/20 פלוני נ. פלוני

1.

המבקש והמשיבות 2-1 (להלן: המשיבות ) הם אחים, שהוריהם נפטרו (האם בשנת 2013 והאב בשנת 2015; להלן: האב או המנוח ; וביחד: ההורים ). בשנת 2007 העבירו ההורים למבקש ללא תמורה דירה בהרצליה (להלן: הדירה ) . ביום 21.1.2013 ערכו ההורים צוואות נוטריוניות שלפיהן הם מורישים את רכושם זה לזו ולאחר מות שניהם ציוו למבקש דירה בבעלותם ברומא ואת בית המגורים. יתרת הרכוש, שלא כלל נכסי נדל"ן חולק בין המשיבות לבין המבקש. כשנה לאחר פטירת האם, ביום 27.11.2014 חתמו המשיבות, המבקש והאב על מסמך שכותרתו "כתב התחייבות במקרקעין" ובו התחייב המבקש להעביר את הזכויות בדירה על שם המשיבות בחלוקה שפורטה, והאחים כולם התחייבו שלא להתנגד לצוואת האב מיום 21.1.2013 (להלן: כתב ההתחייבות או ההסכם ) . לצד כתב ההתחייבות חתמו הצדדים גם על תצהירי העברת מתנה וקבלתה, ייפויי כוח בלתי חוזר לעורך דין דרור נחום (להלן: עו"ד נחום ) , שטר מכר וטופס לרישום הערת אזהרה. ההסכם דווח לרשויות המס, אולם הדירה לא הועברה על שם המשיבות. ביום 21.1.2015 חתם האב על צוואה חדשה שביטלה את צוואתו הקודמת, ובה ציווה למבקש את בית המגורים והדירה ברומא וציין את התחייבות המבקש להעביר את הדירה למשיבות כחלק מאיזון "מלא ונכון ושווה" של הרכוש בין הילדים, לפי רצונו (להלן: הצוואה האחרונה ) . שבוע לאחר החתימה על צוואה זו, התאבד האב. המבקש הגיש בקשה לקיום הצוואה האחרונה וצו כאמור ניתן ביום 9.8.2015 ללא התנגדות המשיבות.

2.

בהמשך, ולאחר שהמבקש הודיע למשיבות כי אין בכוונתו למלא אחר כתב ההתחייבות, הגישה כל אחת מהמשיבות נגדו תביעה, ובהן עתרו להורות על רישום זכויותיהן בדירה לפי כתב ההתחייבות ולפיצויים בגין דמי שכירות שגבה המבקש בקשר לאותה דירה. ביום 13.6.2019 קיבל בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב-יפו (כב' השופט

א' שני ) את התביעות. נקבע כי ביום 27.11.2014 הושלמה עסקת המתנה בין הצדדים, הן על פי נוסח כתב ההתחייבות הן לפי המסמכים האחרים שנחתמו באותו מועד; וכי גם אם עסקינן בהתחייבות ליתן מתנה בלבד יש לראות בחזרתו של המבקש מן המתנה ככזו שנעשתה בחוסר תום לב, ולא הוכחה התנהגות המצדיקה ביטול ההתחייבות בנסיבות העניין. לפיכך הורה בית המשפט כי על עו"ד נחום לסיים את העברת הדירה על שם המשיבות, בלוחות הזמנים שפורטו. אשר לדמי השכירות, נוכח קביעותיו לעיל, הורה בית המשפט לענייני משפחה כי המבקש ישלם לכל אחת מהמשיבות סך של 26,700 ש"ח.

3.

בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' סגן הנשיא ש' שוחט והשופטים ע' רביד ו נ' שילה ) דחה את ערעור המבקש על פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה. בית המשפט המחוזי קבע כי הקניית מתנה במקרקעין, אשר אינה מסתיימת ברישום, היא אינה מתנה מושלמת כי אם התחייבות לתת מתנה וכי האפשרות לחזור מהתחייבות זו כפופה לשני תנאים מצטברים בהתאם לסעיף 5(ב) לחוק המתנה, התשכ"ח-1968 (להלן: החוק ) : המקבל לא שינה את מצבו בהסתמך על ההתחייבות; והנותן לא ויתר בכתב על זכות זו. נקבע כי המבקש התחייב בהסכם להעניק במתנה את הדירה למשיבות, תוך ויתור מפורש בכתב על זכות החזרה ממתן המתנה ועל ויתור זה מעיד גם ייפוי הכוח הבלתי חוזר שעליו חתם המבקש לצד כתב ההתחייבות. עוד נקבע כי גם התנאי הקבוע בסעיף 5(ג) לחוק – הנוגע להתנהגות מחפירה של מקבל המתנה כלפי הנותן – לא מתקיים בנסיבות העניין, כפי שעולה מפסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה.

4.

מכאן הבקשה שלפניי (אשר ביום 31.12.2020 הגיש המבקש בקשה לתיקונה), שבה טוען המבקש, בין היתר, כי הערכאות הקודמות לא נתנו משקל מספק לעדות ולתצהיר שניתנו על ידי עו"ד נחום התומכת בטענותיו. בהמשך לטענותיו בהליכים הקודמים, טוען המבקש כי יש לפרש את כתב ההתחייבות על רקע מכלול נסיבות חתימתו (ולא על לשונו בלבד), וכי פרשנות זו מובילה למסקנה כי התחייבות המבקש לא הייתה בלתי הדירה; כי במקרה דנן הובאו הראיות הנדרשות לסתור את ויתורו (לכאורה) על זכותו לחזור בו בן המתנה; וכי התנהגות המשיבות באה בגדרי "התנהגות מחפירה" הנדרשת להחלת סעיף 5(ג) לחוק. המבקש גורס כי טענות אלו ואחרות מעוררות שאלות משפטיות כלליות, החורגות מעניינם הפרטני של הצדדים. עוד נטען כי אחד מחברי המותב שדן בערעור בבית המשפט המחוזי ישב בדין גם בחלק מגלגולו של ההליך בבית המשפט לענייני משפחה (אף כי לא שמע עדויות בגדרו) ובכך – למצער משיקולי נראות – עילה למתן רשות ערעור מחמת עיוות דין.

5.

לאחר שעיינתי בבקשה המתוקנת ובפסקי הדין הקודמים להליך דנן, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה למתן רשות ערעור להידחות. כידוע, רשות לערער ב"גלגול שלישי" על פסק דין של בית המשפט המחוזי בערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה תינתן במשורה, מקום שבו עולה מהבקשה שאלה החורגת מעניינים של הצדדים הישירים למחלוקת או כאשר הימנעות ממתן רשות ערעור תגרום למבקש עיוות דין חמור (ראו למשל בע"ם 538/20 פלונית נ' פלוני , פסקה 5 (19.2.2020); ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123, 128 (1982)). הבקשה דנן אינה באה בקהלי המקרים האמורים. חרף הניסיון לשוות לטיעונים בבקשה נופך עקרוני – אלה מכוונים לקביעות יישומיות של הערכאות הקודמות על בסיס התשתית העובדתית שהונחה לפניהן (ובכלל זאת בשאלה אם התקיימו בנדון דידן התנאים הקבועים בדין המאפשרים למבקש לחזור בו מן ההתחייבות בהסכם). בטענות אלו, הערעוריות במהותן, אין כדי לעורר סוגיה עקרונית המצדיקה בירור נוסף לפני בית משפט זה. אשר לטענות שהעלה המבקש בעניין זהות אחד מחברי המותב – הרי שמדובר בטענת פסלות שאין מקומה בגדרי ההליך הנוכחי. המבקש לא פעל במסלול הדיוני המתאים לטענות מסוג זה עת התוודע לזהות חברי ההרכב הדן בערעור (וראו גם נספח כ"ח לבקשה) ובחירתו שלא לעשות כן – אינה מגלה עילה למתן רשות ערעור (ראו והשוו רע"א 1395/19 שרעבי נ' בנק לאומי לישראל בע"מ , פסקה 8 (28.2.2019); רע"א 484/18 ח'ליל נ' באבא , פסקה 3 (2.7.2018)).

הבקשה נדחית. בשולי הדברים אעיר כי בקשת הרשות לערער אינה עומדת בדרישת תקנה 403(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, שלפיה פירוט הנימוקים יובא בצורה תמציתית. לפנים משורת הדין – לא יידרש המבקש לשלם הוצאות לאוצר המדינה.