בע"מ 8595/13 פלוני נ. פלוני

1.

מונחת לפני בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (32162-09-13, כב' השופט מ' דרורי ), במסגרתו נדחתה בקשת רשות ערעור שהגיש המבקש על החלטת בית המשפט לענייני משפחה בירושלים (תמ"ש 9612-04-13, כב' השופט נ' פלקס ).

2.

המבקש והמשיבה נישאו זה לזו בשנת 1991, ולהם שתי בנות. המבקשת עזבה את דירת המגורים המשותפת, יחד עם הבנות, ביום 6.9.2001, והצדדים התגרשו בפברואר 2007. בין השניים התנהל הליך משפטי בבית המשפט לענייני משפחה (תמ"ש 19486/01, כב' השופט ב' צ' גרינברגר ), ובגדרו נדונו מספר סוגיות רכושיות. סוגיות אלו התייחסו לדירת מגורים ולחנות וילונות בירושלים. בית המשפט לענייני משפחה קבע כי הדירה "הינה משותפת בין הצדדים בחלקים שווים ונכללת במסת הנכסים לאיזון" (פסקה 18 לפסק-הדין). ערעורו של המבקש לבית המשפט המחוזי בעניין דירת המגורים התקבל, וצומצם חלקה של המשיבה בדירה (כך נקבע שאין למשיבה שותפות בדירה עצמה, אלא בשווייה). באשר לחנות, שהיא הנכס מושא הבקשה, קבע בית המשפט לענייני משפחה כי המשיבה "זכאית למחצית משווי הזכויות בחנות" (פסקה 48ג לפסק-הדין).

עוד נקבע כי בהתאם להסכמת הצדדים, המועד הקובע לאיזון המשאבים ביניהם הוא 6.9.2001. על-בסיס קביעה זו הגישה המשיבה תביעה לבית המשפט לענייני משפחה לתשלום דמי שימוש ראויים שעל המבקש לשלם עבור השימוש הבלעדי שעשה בחנות מיום 6.9.2001 ועד מכירת החנות ופירוק השיתוף בה. מאחר שכבר מונה כב' השופט גרינברגר לבית המשפט המחוזי, נדון העניין בפני כב' השופט נ' פלקס , שנדרש לפרש את פסק-דינו של השופט גרינברגר. בית המשפט קיבל את תביעת המשיבה, תוך קביעה כי "יש להכיר בזכותה הקניינית של התובעת בחנות, מכוח דיני השיתוף... התובעת זכאית למחצית הזכויות הקנייניות בחנות, להבדיל מזכות אובליגטורית למחצית שווי הזכויות" (פסקה 18 להחלטה). מאחר שנקבע כי למשיבה זכות קניינית בחנות, חויב המבקש לשלם דמי שימוש ראויים בגין התקופה הרלוונטית.

המבקש הגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי. טענתו העיקרית הייתה שפסק-הדין המקורי מתייחס בפירוש לשווי החנות, זאת בניגוד להכרעת השופט פלקס שהמשיבה זכתה לזכות קניינית . בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה, וקבע כי פרשנותה הנכונה של פסק-הדין המקורי היא כפי שנאמר בהחלטת השופט פלקס. מכאן הבקשה שלפני.

3.

בבואי להכריע בבקשה, נכון יהא להזכיר היבט דיוני שייתכן שיצר קושי מעשי בהליך שהתקיים בפני בית המשפט המחוזי. פסק-הדין המקורי ניתן כאמור על-ידי כב' השופט גרינברגר. שאלת הבהרת פסק-הדין שעמדה בליבת התביעה החדשה נידונה בפני מותב אחר – כב' השופט פלקס – זאת לנוכח מינויו של השופט גרינברגר לבית המשפט המחוזי. לא טמון במצב זה פגם כלשהו, דיוני או מהותי. אף שופט שנאלץ לפרש פסק-דין של עצמו, שנכתב במסגרת הליך אחר, חייב לגשת לטקסט בצורה אובייקטיבית. עליו לבחון את פסק-הדין ולא את פוסק הדין (ראו והשוו רע"א

8567/12 פגירסקי נ' שפירא (5.8.2013)).

ואולם, נוצר קושי במקרה דנא בשל קיומה של אי-בהירות מסוימת בפסק-הדין המקורי. חלקים שונים יכולים לתמוך בעמדת שני הצדדים בהליך זה. לדוגמה, באשר לדירה קבע בית המשפט לענייני משפחה, בסיום פסק-דינו, כי "דירת המגורים תירשם בחלקים שווים על שם הצדדים" (סעיף 48 לפסק-הדין). לעומת זאת, ביחס לחנות נכתב כי "התובעת זכאית למחצית משווי הזכויות בחנות" (שם). בא כוח המבקש הדגיש את המונח "שווי". על-פי קו זה, החנות, בניגוד לדירה, חולקה בפסק-הדין המקורי ביחס לזכות אובליגטורית כספית בלבד. ואולם, עמדה זו נדחתה על-ידי בית המשפט המחוזי משני טעמים. האחד , לשון פסק-הדין בסעיפים אחרים. לדוגמה, נכתב בפתח פסק-הדין: "יש לייחס לה חלק יחסי בבעלות החנות לאור השתתפותה ארוכת השנים במימון רכישתה" (סעיף 26 לפסק-הדין). השני , המצב המשפטי המחייב. כלשונו של השופט דרורי: "מבחינה משפטית, זו הדרך היחידה להסביר את פסק הדין" (סעיף 22 להחלטה). הוא אף הוסיף כי "לא ניתן לקבל גם מבחינה מושגית משפטית את פרשנותו של עו"ד ננר, לפיה כאשר אחד מבני הזוג מחזיק חנות, ולשני יש נכס אחר, יוכל בן הזוג המחזיק בחנות להשתמש בחנות ללא תשלום שכר דירה ראוי לצד שכנגד, כאשר בית משפט קמא קבע שלצד שכנגד יש זכויות במחצית החנות" (סעיף 24 להחלטה). ודוק: בית המשפט לא פסק בשאלה הפרשנית על-פי הדין המחייב, אלא נעזר בו כדי לפרש את פסק-הדין.

על-פני הדברים, הדרך הפרשנית בה צעדו בתי המשפט המחוזי ולענייני משפחה אינה מגלה טעות. על רקע זה יש לזכור כי עסקינן בגלגול שלישי של סוגיה פרשנית-פרטנית שאינה מעוררת עניין ציבורי או רחב היקף. ברוח דומה נפסק כי "רשות ערעור בגלגול שלישי לא תינתן כאשר עסקינן בפרשנותו של מסמך ספציפי או בבירור המשמעויות המשפטיות הנובעות מהתקשרות חוזית ייחודית קונקרטית בין הצדדים" (רע"א 5415/08 נבעה נ' מסיכה (13.1.2009); ראו גם באסמכתאות המובאות שם). כלל זה עשוי להיות תקף גם בנוגע לפרשנותן של הוראות אופרטיביות של פסקי-דין.

4.

הבקשה נדחית. לנוכח נימוקיי, ומשלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות.