בע"מ 8821/11 פלוני נ. פלוני

1.

מונחת לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטים: י' שנלר,

ד"ר ק' ורדי ור' לבהר שרון ) בעמ"ש 29957-12-09, אשר דחה את ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בתל-אביב (כב' השופטת ע' מילר ) בתמ"ש 59851/99, בגדרו נדחתה תביעתו של המבקש נגד אֵחַיו, משיבים 1-2, להחזר השקעה שהשקיע לטענתו בעסק המשותף אליו חברו ולתשלום רווחים שהופקו מהפעלתו של העסק ומהשכרתו כמכולת.

2.

בשנת 1995 התקשר המבקש עם אחיו המשיבים בהסכם שותפות, אשר לא הועלה על כתב. אין מחלוקת באשר לקיומו של הסכם זה. השותפות נועדה לצורך הפעלת מכולת, במבנה שבבעלות אמם של הצדדים. המבקש השקיע כספים לשם שיפוץ המבנה ועבור רכישת מלאי ראשוני וציוד. הצדדים הפעילו את העסק במשך 3 שנים, שלאחריהן הוא הושכר לצד שלישי לתקופה של כשנה וחצי. מחודש ספטמבר 1999, החל משיב 1 להפעיל את העסק לבדו. ביום 12.10.00, הגיש המבקש תביעה כספית לבית המשפט לענייני משפחה, לחייב את המשיבים לשלם לו סך של 812,463 ש"ח. בתביעתו פרש המבקש את גודל החיובים. נטען, כי תמורת השקעת 40 אלף דולר בעסק, הסכימו המשיבים להפריש לו 20% מהרווחים החל מהחודש השישי להפעלתו על ידם. עוד נטען, כי עקב קיומו של צו הריסה בשל בנייה ללא היתר, סוכם בין הצדדים כי כספי המבקש אשר שולמו לצורכי השקעה בעסק יוחזרו לו במידה והשותפות בין הצדדים תגיע לסיומה. ברם, השותפות התפרקה והמשיבים לא השיבו למבקש את כספו. נוסף על כך טען, כי לא שולם לו חלקו ברווחים השוטפים של העסק ואף לא מההכנסות שמקורן בהסכם השכירות שנכרת עם צד ג' בקשר לעסק, אשר גבה בפועל סכום גבוה יותר מהסכום שנקבע בו. מנגד, טענו המשיבים כי המבקש הלווה לשותפות סך של 80 אלף ש"ח בלבד, כאשר סוכם ביניהם שהסכום יוחזר לו באמצעות גביית 20% מרווחי השותפות. סכום זה נפרע במלואו עת נטל סחורה מהמכולת בשווי של למעלה מ-350 אלף ש"ח.

בפסק דינו, קבע בית המשפט לענייני משפחה כי המבקש הוכיח שסכום השקעתו הראשונית בעסק עמד על סך של 40 אלף דולר וכי היה זכאי לקבל 20% מהרווחים החודשיים של העסק. עם זאת, משלא הוכח גובה הרווחים בעסק, אין אפשרות לקבוע מהו שיעור זכאותו ברווחים. הוכח שהמבקש נטל סחורה במהלך הפעלתו של העסק תמורת קיזוז מהרווחים. אולם גם במקרה זה לא ניתן לקבוע מהו שוויה של הסחורה שנלקחה על ידו. עוד נקבע, כי לא הוכח במאזן ההסתברויות כי המשיבים התחייבו בפני המבקש להשיב לו את סכום השקעתו הראשונית עם פירוק השותפות. טענתו של המבקש לפיה חוזה השכירות היה הסכם למראית עין ובפועל נגבה שכר דירה גבוה יותר מהכתוב בו – דינה להידחות. הודגש כי טענה בע"פ העומדת נגד מסמך בכתב. מה גם, שהמבקש הודה כי משך סחורה מהשוכרים בסכום העולה על חלקו לפי הסכמי השכירות. על כן, נקבע, אין הוא זכאי לתשלומים בגין תקופה זו. על פסק דין זה הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי, אשר דחה אף הוא את טענותיו – בדעת רוב (כב' השופטים ד"ר ק' ורדי ור' לבהר שרון ).

בית המשפט המחוזי נימק את דחיית הערעור בכך שהשגותיו של המבקש רובן ככולן על ממצאים עובדתיים של בית המשפט לענייני משפחה, אותם ביסס על חומר הראיות שהונח לפניו, לרבות התרשמותו מהעדים שהעידו. ממצאיו העובדתיים של בית המשפט לענייני משפחה היו מנומקים ומבוססים כדבעי. המבקש לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח מהן הנסיבות בגינן נקבע כי יוחזר לו סכום השקעתו ובאיזה שיעור. טענתו להחזר סכום השקעתו נטענה רק בשלב העדות הראשית. על כן, נקבע, כי יש ליתן משקל לכבישת גרסתו עד לאותו שלב. אפילו תמצי לומר כי המבקש אכן זכאי להחזר סכום השקעתו, לא הוכח מהו שוויה של הסחורה שניטלה על ידו, אשר כנגדה נטען כי קוזז סכום ההשקעה. בית המשפט המחוזי דחה את טענת המבקש בעניין היפוך נטל הראיה באשר לסוגיית הוכחת שיעור הרווחים בעסק. הגם שהמשיבים הם אלה שניהלו בפועל את העסק, אין בכך להעביר את נטל ההוכחה לפתחם. זאת משום שהמבקש, כמו המשיבים, היה שותף בעסק במשך השנים וגם לו הייתה שליטה מסוימת על המתרחש. המבקש, אשר הודה שנטל סחורה מהעסק ולא שילם תמורתה, לא סתר את גרסתם הנגדית של המשיבים לפיה קוזז סכום הרווחים שהובטח לו - 20%, כאמור.

בניגוד לדעת הרוב אשר סברה כי מהות העסקה היא שותפות בין הצדדים, סברה דעת המיעוט (כב' השופט י' שנלר ) כי עסקינן בעסקת הלוואה ועל כן יש לקבל את הערעור בחלקו. נפקות הדברים היא כי נטל ההוכחה עובר אל המשיבים. המבקש העניק הלוואה למשיבים בסכום של 40 אלף דולר ואין חולק כי במשך כל תקופת פעילות העסק הוא לא קיבל תשלום תמורתה. משכך, על המשיבים היה להוכיח מדוע הם אינם חבים בהחזר ההלוואה לאחר שהודו כי קיבלו אותה. המשיבים טענו כי פרעו את ההלוואה באמצעות משיכת סחורה על ידי המבקש במשך שנות פעילותו של העסק. נטל ההוכחה רובץ עליהם להוכיח את שווי הסחורה שנמשכה. עיון בתמליל מגלה כי המשיבים חבים כספים למבקש. אלמלא כן, מדוע דן משיב 2 עם המבקש בשאלה אם ההלוואה צמודה לדולר או למדד או ייתכן שכלל אין לשערכה? מדוע הציע לו תשלום חודשי על סך של 2000 ש"ח עד לקיומה של בוררות בין הצדדים? בנסיבות אלו, היה מקום לחייב את המשיבים בהחזרת סכום ההלוואה ולהיעתר לעתירתו החלופית של המבקש באופן שיופחת שליש מהכספים שהם חבים לו.

3.

בבקשה שלפניי עותר המבקש לקבל את דעת המיעוט בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, כפי שהוצגה מעלה. לטענתו, ערכאות קמא התעלמו "התעלמות מוחלטת" מהודאתו של משיב 2 בתמליל לפיו הוא זכאי להחזר הכספים. המחלוקת שנתגלעה בין הצדדים, כפי שעולה מהתמליל, היא בדבר אופן ההשבה – האם זו תהא צמודה לדולר או למדד. עוד הוא טוען, כי הוא לא כבש את עדותו בעניין החזר הכספים עד לשלב החקירה הנגדית אלא טען זאת עוד בתביעתו, ומאוחר יותר בתצהירו. דעת הרוב בבית המשפט המחוזי התעלמה מקביעתו של בית המשפט לענייני משפחה לפיה במקרה של הריסת המבנה – כפי שהיה בפועל –יהיה זכאי הוא לקבל 2/3 מהכספים. כך או אחרת, נטל ההוכחה היה מוטל על המשיבים משדובר היה בעסקת הלוואה. על כן, שגו ערכאות קמא עת קבעו כי נטל ההוכחה בנדון מוטל היה עליו. בנוסף, סבור המבקש כי טעו ערכאות קמא בקביעתן שלא ניתן לאמוד את הרווחים של העסק המשותף וכי המבקש לא הוכיח את מועד החזר ההלוואה וסיבתו. כפי שעולה מהתמליל, הודה משיב 2 כי מועד החזר ההלוואה הוא לכשתתפרק השותפות. מכל מקום, המשיבים התייחסו בעדותם בבית המשפט לרווחי העסק ועל כן ניתן היה לאמוד אותו מדבריהם.

4.

לאחר שעיינתי בבקשה ובפסקי הדין של הערכאות הקודמות, הגעתי למסקנה, כי דין הבקשה להדחות. המשיבים הודו במסגרת עיקרי הטיעון שהגישו לבית המשפט המחוזי כי המבקש הלווה לשותפות העסקית סכום כסף – אשר נקבע על ידי בית המשפט לענייני משפחה כ-40 אלף דולר – כאשר סכום זה אמור היה להיות מושב לו באמצעות גביית 20% מהרווחים של השותפות העסקית, בהתאם לנטען על ידו. אל מול זאת, טען המבקש בכתב תביעתו כי הוא נכנס "למסגרת של שותפות עסקית". על עמדה זו חזר בכתב עיקרי הטיעון אותו הגיש לבית המשפט המחוזי. שם, הוא חוזר על הסכמתו "להקים עימם שותפות" וכי על בסיס הסכם זה "הקימו הצדדים את השותפות". הביטוי "עסק משותף" שגור בפיו לאורך כל כתב הטענות. המשיבים אף הם השתמשו במונח "שותפות עסקית" במסגרת כתב עיקרי הטיעון שהגישו. רוצה לומר, כי שני הצדדים התייחסו לעסקה ביניהם כשותפות לכל דבר ועניין, כאשר ביטויה בפועל יהיה באמצעות חלוקת תפקידים לפיה, בין היתר, המבקש הוא אשר ישקיע סכום התחלתי אשר יושב באמצעות גביית 20% מהרווחים של השותפות העסקית. מנקודת מבט זו, ראו הצדדים את שתי מהויות העסקה כמקשה אחת – הלוואה שניתנה במסגרת השותפות. משכך הם פני הדברים, כי אז היה על המבקש להוכיח שהיו לעסק רווחים, לרבות שיעורם. כשותף, השליטה על חשבונות העסק - הכנסות והוצאות – קיימת בחזקתו. מתפקידו כשותף היה לשמור על קשר שוטף עם רואה החשבון – דבר, כפי שעולה מפסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה, אשר לא התרחש: "התובע ( המבקש ) כלל אינו יודע מי רו"ח של העסק, לא נפגש איתו, לא מצא טעם לפגוש אותו (עמ' 28 ש' 26, 28-29)" (ראו עמ' 17 לפסק הדין). אם נתקל בחוסר, שומה היה עליו לעתור להשלמתו במסגרת גילוי מסמכים ועיון בהם. עולה מפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה, היא הערכאה הדיונית לפניה נתברר ההליך עד תום, כי המבקש לא עתר לכך אלא הצהיר בדבר רווחי העסק על דרך אומדנא, אף ללא חוות דעת חשבונאית שהיא. הוא לא צירף כל אסמכתא המבססת את טענותיו. מנגד, בית המשפט לא התרשם מדו"ח מאזן הרווח וההפסד שהציגו המשיבים לשנים 1995-1996. זהו ממצא עובדתי. בזאת, מתייתרת טענת המבקש לפיה ניתן היה לאמוד את הרווחים מדבריהם.

אכן, משהודו המשיבים בעובדות שנטענו על ידי המבקש - בכל הקשור לכך שהוא נתן להם הלוואה והם הבטיחו להשיב את ההלוואה בדמות גביית 20% מרווחי השותפות – אבל הוסיפו טענות עובדתיות המפקיעות את זכותו, עובר נטל ההוכחה אליהם. המשיבים טענו כי החוב נגבה באמצעות נטילת סחורה שלקח המבקש מהמכולת. בית המשפט לענייני משפחה אימץ גרסתם זו, תוך שהדגיש כי אף המבקש הודה בחקירתו בבית המשפט שהוא לקח סחורה ולא שילם עבורה. בית המשפט לענייני משפחה קבע כממצא עובדתי שהמבקש נטל סחורה במהלך כל שנות פעילות העסק (כאשר על פי הודאתו, נהג לקחת מוצרים אחת לשבוע), לרבות בתקופת השכירות. עולה שהמשיבים הוכיחו כי פרעו את חובם דרך נטילת סחורה מהחנות על ידי המבקש. המבקש כאמור הודה כי נטל סחורה אולם חלק על סכום שוויה כפי שטענו המשיבים. בשלב זה, על המבקש להוכיח כי שווי הסחורה שלקח הוא נמוך משווי החוב שחבים לו המשיבים. ברם, המבקש לא עמד בנטל זה.

באשר להחזר סכום ההשקעה הראשונית מצידו של המבקש, קבע בית המשפט לענייני משפחה כי הוא לא עבר את המשוכה הנדרשת ממנו במשפט אזרחי כדי להוכיח את תביעתו. בית המשפט התייחס לתמליל עליו נשען המבקש ולעדותם של הצדדים בבית המשפט, במהלך חקירתם הנגדית. כך למשל, משיב 1 נשאל על ידי בא-כוחו של המבקש מדוע לא אמר במהלך השיחה המוצגת בתמליל כי לא מגיע למבקש "לקבל את הכסף בחזרה", תוך שהוא מפנה אותו לקטע מתומלל מהשיחה ביניהם לגבי אופן השבת סכום ההשקעה הראשונית. משיב 1 השיב כי לא היה צריך לומר למבקש כי לא מגיע לו לקבל את הכסף בחזרה, הואיל ו"זה היה ברור, הוא תמורת הכסף שלו קיבל 20%" (כפי שמצוטט בעמ' 25 לפסק הדין). על בסיס זאת, קבע בית המשפט לענייני משפחה שמדובר אפוא "בעדויות יחידות של בעלי דין הניצבות זו כנגד זו". לאמור: בית המשפט לא דחה את הפרשנות שנתן משיב 1 "להודאתו" בתמליל כפי שמגדיר זאת המבקש, אליה הפנה בא-כוחו את משיב 1 בחקירה הנגדית, כאמור. על כן, רשאי היה בית המשפט, אשר התרשם באופן ישיר מהצדדים, להעדיף גרסה אחת על פני האחרת. במקרה דנא, בית המשפט לא הביע את עמדתו לגבי ביכור גרסה שהיא, אולם קבע, הלכה למעשה, כי במקרה בו התרשם ששתי העדויות הן בעלות משקל זהה, הרי שכפות המאזניים מעוינות הן. משכך, המבקש לא עמד בנטל ההוכחה האמור. המבקש מלין על התעלמותן של ערכאות קמא מהקביעה שציין בית המשפט לענייני משפחה בפסק דינו לפיה "ניתן לחלץ קיומה של הסכמה על הפסד 1/3 מסכום ההשקעה במקרה של הריסת מבנה עפ"י צו ההריסה". לשיטתו, משמעות הדברים היא כי המשיבים הודו שהם חייבים להשיב לו 2/3 מגובה סכום השקעתו בעסק. שתי ערכאות קמא לא התעלמו מכך אלא התייחסו גם התייחסו לטענתו זו בפסק דינן. נקבע, כי משלא ניתן היה לקבוע את שווי הסחורה שנטל המבקש תמורת השבת ההלוואה - ממנה יש לגזור לטענתו את השבת אותם 2/3 עליהם מסכימים המשיבים – הרי שעומדות לפנינו שתי גרסאות סותרות. לפי האחת, בה מחזיקים המשיבים, שווי הסחורה שנטל המבקש מכסה את הסכום שהובטח להשיב לו. האחרת, בה מחזיק המבקש, דוחה גרסה זו. במצב דברים זה, בו גרסה עומדת מול גרסה ואין העדפה לאחת מהן, הרי שאין משקל מכריע לאמירה זו. העולה מהמקובץ, כי לא מצאתי שנפל פגם אף בקביעתו זו של בית המשפט לענייני משפחה. כך או אחרת, עסקינן במקרה פרטני של הצדדים שאיננו מעלה שאלה עקרונית החורגת מעניינם, כזו המצדיקה דיון ב"גלגול שלישי".

המחלוקת בין דעת הרוב לדעת המיעוט בבית המשפט המחוזי נסובה כאמור סביב שאלת נטל ההוכחה. שאלה זו נגזרת מסיווג ההסכם – שותפות או הלוואה. אכן, יש היגיון בנימוקי דעת המיעוט, אולם יש גם היגיון בנימוקי דעת הרוב. השופט ד"ר ק' ורדי ציין כי הסיבה שהוא צירף את קולו למסקנה שמדובר בעסקת שותפות נובעת מעמדת המבקש עצמו אשר כך הציג את הדברים גם במסגרת הערעור אשר הוגש לפני בית המשפט המחוזי. נימוק זה בעל משקל ממשי במחלוקת הפרטנית בין הצדדים ותומך בתוצאה לפיה המקרה איננו מתאים בגלגול "שלישי". יש לזכור כי במצב בו הנטל מוטל על התובע להוכיח את שיעור נזקו, אי עמידה בנטל זה עלולה להוביל לדחיית התביעה.

5.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית. משלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות.