פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בע"ם
9105/16
לפני:
כבוד השופט ע' פוגלמן
המבקש:
פלוני
נ ג ד
המשיבה:
פלונית
בקשת רשות לערער על
פסק הדין של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטים י' שבח, ש' שוחט וי'
אטדגי) בעמ"ש 52376-02-15 ובעמ"ש 7618-03-15 מיום 25.10.2016
בשם המבקש:
עו"ד משה אלחרר
בשם המשיבה:
עו"ד אריאל שריג
החלטה
1.
ההליך שלפניי נוגע למחלוקת שעניינה זכויות בדירה ברמת גן (להלן: הדירה )
שבה התגוררו המבקש והמשיבה (להלן ביחד: בני הזוג )
– שנישאו בשנת 2005 – החל משנת 2006 ועד לפרידתם בשנת 2012 (ממועד זה מתגוררת המשיבה בדירה עם ילדיהם הקטינים של בני הזוג). בעליה המקוריים של הדירה הוא סבו של המבקש. עם פטירתו עברו הזכויות בדירה בירושה בחלקים שווים לאביו של המבקש ולדודו. בשנת 2008 רכשו בני הזוג את זכויות הדוד. למימון הרכישה הם נעזרו בהלוואה מובטחת במשכנתה. במקביל חתם אביו של המבקש על הסכם מתנה, שבו העניק לבנו, המבקש, את זכויותיו בדירה. בנתון לכך, נרשמו בלשכת רישום המקרקעין שלושה רבעים (3/4) מהזכויות בדירה על שמו של המבקש (זכויות האב ומחצית מזכויות הדוד); ואילו הרבע (1/4) הנותר (מחצית מזכויות הדוד) נרשם על שם המשיבה. בסמוך לאחר מכן נטלו המשיבים משכנתה נוספת לצורך שיפוץ הדירה (להלן: השיפוץ ) . עת נפרדו בני הזוג התגלעו ביניהם מחלוקות שונות, שהרלוונטית לענייננו היא זו הנוגעת לזכויות בדירה. ביום 20.1.2015 קיבל בית המשפט לענייני משפחה במחוז תל אביב (כב' השופטת ת' ס' פורר ) את תביעת המבקש לפירוק השיתוף בדירה בהתאם לרישום הזכויות המופיע בלשכת רישום המקרקעין ודחה את תביעת המשיבה להכריז עליה כבעלת מלוא הזכויות בדירה, ולמצער מחציתן. בית המשפט קבע כי עדותו של המבקש לגבי זכויותיו בדירה הייתה מהימנה וחוזקה במסמכים רבים המעידים כי בני הזוג היו ערים לחלוקת הזכויות בדירה בזמן אמת. זאת בשונה מגרסתה של המשיבה שידעה תמורות רבות. נקבע כי בנסיבות המקרה, ובשים לב לכך שמחצית הזכויות בדירה ניתנו למבקש במתנה, לא ניתן לומר כי הייתה כוונה, ולו משתמעת, לשיתוף ספציפי בדירה ולמתן זכויות נוספות מאלו שנרשמו בלשכת רישום המקרקעין למשיבה. עוד נדחו טענות המשיבה שלפיהן היא רכשה זכויות בדירה מתוקף השקעות שלה ושל אביה בשיפוץ הדירה; וכי יש להעביר אליה את זכויות המבקש בדירה להבטחת חבותו במזונות.
2.
הצדדים הגישו ערעורים הדדיים על פסק הדין. ביום 25.10.2016 קיבל בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטים י' שבח ו י' אטדגי נגד דעתו החולקת של השופט ש' שוחט ) את ערעור המשיבה בכל האמור לרישום זכויותיה בדירה, וקבע כי יש לרשום את מחצית הזכויות בדירה על שמה. דעת הרוב עמדה על כך שהגם שחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 (להלן: החוק ) קובע כי נכסים שהיו לבני הזוג ערב הנישואין או כאלה שנתקבלו במתנה אינם נכללים במסת הנכסים העומדת לחלוקה עם פקיעת הנישואין, החוק אינו מונע יצירת שיתוף ספציפי בנכס מסוים. אמנם, הנטל להוכיח שיתוף כאמור מוטל על בן הזוג שאינו רשום כבעליו. עם זאת, מקום שבו מדובר בדירת מגורים ששימשה את בני הזוג עובר לפרידה, יש מקום להקל בנטל האמור, ודי לו לבן הזוג שאינו רשום כבעלים כי יוכיח קיומו של "דבר מה נוסף". בנסיבות המקרה דנן, קבעה דעת הרוב, הוכיחה המשיבה קיומו של "דבר מה נוסף" –שכן הוכח כי היא נטלה במשותף עם המבקש משכנתה בסכום עלות מחצית הדירה לשם שיפוצה, באופן שהביא להכפלת שטחה. נקבע כי לנתון זה יש השפעה בנסיבות העניין, שבהן חל "ערבוב זכויות" – היינו, מחצית מהזכויות בדירה ניתנו במתנה למבקש, והיתר נרכשו על ידי שני בני הזוג (וזאת עובר להכפלת שטחה של הדירה בשיפוץ). בנתון לכך, נקבע כי היצמדות לרישום הזכויות ההיסטורי משנת 2008 יביא לקיפוח זכויות המשיבה, נוכח ההשקעה שהשקיעה בדירה במשותף עם המבקש. בחוות דעתו החולקת של השופט ש' שוחט
נקבע כי בנסיבות דנן לא הוכיחה המשיבה כוונה לשיתוף ספציפי בדירה, שכן במסגרת התביעה לא הפנתה המשיבה "לאף דין כללי מכוחו קנתה לטענתה זכות להיות בעלים של מחצית הדירה". במצב דברים זה, נקבע, עותרת למעשה המשיבה לקבלת זכויות בדירה מחמת "כוונת שיתוף מלאה" – טענה שמשמעה היא החלת המשטר הרכושי של "חזקת השיתוף" שאינה חלה בנסיבות המקרה (מקום שבו הצדדים נישאו לאחר שנת 1974, וחל עליהם המשטר הרכושי הקבוע בחוק).
3.
מכאן הבקשה שלפניי. המבקש סומך ידיו על פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה ועל חוות דעתו החולקת של השופט שוחט . לדבריו, קביעות בית המשפט המחוזי עומדת בסתירה להלכה שנקבעה בבע"ם 1398/11 אלמונית נ' אלמוני (26.12.2012) (להלן: עניין אלמונית ). נטען כי שגה בית המשפט המחוזי כשקבע כי הוכח קיומו של "דבר מה נוסף" המוכיח כוונת שיתוף בדירה, וזאת בשים לב לתקופה הקצרה שבה גרו בני הזוג בדירה ולמשך נישואיהם; לכך שזכויות האב בדירה ניתנו
למבקש בלבד במתנה במהלך תקופת הנישואין; ולכך שהמשיבה הסכימה והייתה מודעת להקנייה זו. עוד טוען המבקש כי אין בנטילת המשכנתה המשותפת לטובת שיפוץ הדירה כדי לאיין את המתנה שניתנה לו מאת אביו, וכי לכל היותר זו השביחה את ערכן של זכויות המשיבה.
4.
המשיבה סומכת ידיה על פסק הדין של בית המשפט המחוזי. לדבריה, בנסיבות המקרה דנן הובררה לחלוטין כוונה מלאה לשיתוף ספציפי בדירה. המשיבה הטעימה כי פסק הדין של בית המשפט המחוזי מיישם את ההלכות הנוהגות בתחום ואינו מקים עילה להתערב בו ב"גלגול שלישי". זאת בפרט בשים לב להשקעותיה המשמעותיות בדירה בסכום של כ-300,000 ש"ח בסך הכל, בעוד ששוויה של הדירה לכתחילה עמד על סכום זהה.
5.
לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובה לה הגעתי למסקנה כי דינה להידחות. כידוע, רשות לערער ב"גלגול שלישי" לפני בית משפט זה ניתנת במשורה מקום שבו מעלה הבקשה שאלה החורגת מעניינם הצר של הצדדים למחלוקת (בע"ם 1059/17 פלוני נ' פלונית , פסקה ה (9.2.2017); בע"ם 8206/14 פלונית נ' פלוני , פסקה יג (14.4.2015); ר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123, 128 (1982)). חרף ניסיונו של המבקש לשוות לבקשתו נופך עקרוני, טענותיו מופנות לעצם השאלה הפרטנית אם הוכחה בנסיבות העניין כוונת שיתוף ספציפי
בדירה, אם לאו. אכן, בית המשפט המחוזי הגיע לתוצאה שונה מזו של בית המשפט לענייני משפחה, אך זאת בשאלה שהיא יישומית באופייה ביחס למבחנים שנקבעו בעניין אלמונית . כידוע, יישום של הלכה פסוקה – אפילו נפלה בו טעות, ואין אני אומר כך – אינו מקים עילה למתן רשות לערער. בנסיבות אלו אין עילה להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי ( בע"ם 2277/15 פלוני נ' פלונית , פסקה 7 (21.5.2015) ; בע"ם 957/14 פלונית נ' פלוני , פסקה 5 (5.3.2014)). אציין בשולי הדברים כי משעה שמי מן הצדדים לא העלה טענה שלפיה ניתן להכיר בשיתוף ספציפי בדירה בחלקים שאינם שווים – לא ראיתי להידרש לכך בהליך זה.
הבקשה נדחית אפוא. המבקש יישא בהוצאות המשיבה בסכום של 2,500 ש"ח.
ניתנה היום, כ"ו בשבט התשע"ז (22.2.2017).
ש
ו פ ט