בע"מ 9214/10 פלוני נ. פלוני

1.

לפניי בקשת רשות ערעור שעניינה מחלוקת על צוואה. אביו של המבקש (להלן:

המנוח ) הלך לעולמו בשנת 1951. המשיבות – אחייניות המבקש – הינן נכדות המנוח, שאביהן (להלן: האח ) הלך לעולמו עוד בימי חייו של המנוח. בין הצדדים נתגלעה מחלוקת שעניינה ירושת נכסי עיזבון המנוח. בחלק הראשון של צוואת המנוח מיום 21.12.48, נכתב כי ילדיו של האח יהיו בעלי הזכויות בחלק מסוים של ירושתו. בצד השני של הדף, נמצאת פסקה נוספת שבה נכתב כי אם לאשת האח תיוולדנה בנות בלבד, אזי תהיה להן זכות מגורים בלבד בנכסים, ואחרי שבנות אלה תינשאנה, יוחזרו הנכסים לבניו של המנוח. המבקש הגיש בקשה לקיום צוואה, ואילו המשיבות התנגדו לכך בטענה שהיא אינה כשרה ונפלו בה פגמים שונים. בין היתר, נטען כי הצוואה חתומה בפני עד אחד בלבד, וכן כי התוספות בכתב יד אינן חתומות על-ידי המנוח או על-ידי העד לצוואה. בית המשפט לענייני משפחה בחיפה (כב' השופט ב' ברגר ) דחה את הבקשה לקיום הצוואה, בקובעו כי הצוואה ניתנה בפני עד אחד בלבד, וכן כי נפלו פגמים צורניים

כנטען על-ידי המשיבות. משכך, הצוואה אינה עומדת בדרישות הדין כפי שהיה במועד הרלוונטי.

2.

בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטים ש' שטמר , ר' למלשטריך-לטר , ע' זרנקין ) דחה את ערעור המבקש על פסק-דין זה. טענת המבקש לתחולת הדין הדתי הדרוזי על הצוואה – שלפי הנטען, מאפשר גם קיום צוואה שניתנה במעמד עד אחד – נדחתה. זאת, בין היתר, משום שנקבע כי על רקע המצב הנורמטיבי בעת חיבור הצוואה, לא ניתן להחיל את הדין הדרוזי, וכן משום שהמבקש פנה לבית המשפט האזרחי ולשם החלת הדין הדתי הדרוזי על ענייני ירושה נדרשת הסכמת כל הנוגעים בדבר. עוד נקבע כי לא ניתן להקל בדרישות הצורניות הפורמליסטיות לבחינת הצוואה, דווקא משום שנוכח חלוף הזמן קשה לעמוד על אומד דעתו של המצווה, ולדלות פרטים על כוונתו המקורית. טענות שהעלה המבקש ביחס לצוואה קודמת מיום 16.1.48 נדחו, שכן הדבר לא נדרש לצורך ההכרעה בבקשה לקיום הצוואה הנוכחית, וכן משום שנמצא כי קביעות הערכאה הדיונית בעניין זה היו סבירות. מכאן הבקשה שלפניי. המבקש סבור כי יש מקום להחיל את דיני המעמד האישי הדרוזי על המחלוקת שלפנינו, שכן הצדדים כולם נמנים על בני העדה הדרוזית. חוק המעמד האישי של העדה הדרוזית, כך נטען, מאפשר למצווה לתקן או לשנות את צוואתו כרצונו, אף בלי נוכחות עדים. עוד הוא טוען כי אין ליתן משקל מכריע לפגמים הצורניים בצוואת המנוח על חשבון "תוכנה המהותי", בין היתר, משום שדרישות אלה לא היו חלק מהדין הרלוונטי בעת שחוברה הצוואה. לגופם של דברים, סבור המבקש כי הוא עמד בנטל ההוכחה להראות כי מדובר בצוואה כשרה, בעוד שהמשיבות לא הביאו כל ראיה להפריך טענה זאת.

3.

כידוע, רשות ערעור תינתן מקום שבו מעלה הבקשה שאלה כללית שחשיבותה חורגת מן העניין שיש לצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). לאחר שבחנתי את הבקשה ואת טענות המבקש, לא מצאתי כי עולה ממנה שאלה המצדיקה מתן רשות ערעור כאמור. קביעות הערכאה הדיונית תחומות ומוגבלות לנסיבותיה הצוואה הפרטנית ולמאפייניה. בית המשפט המחוזי בחן, על רקע נסיבותיו של המקרה את שאלת הדין החל במחלוקת דנן, והכריע – על יסוד שורה של טעמים מצטברים – כי אין בסיס להחלת הדין הדתי הדרוזי על הסוגיה. אשר לטענותיו הנוספות של המבקש, שעיקרן השגה על קביעות עובדתיות של הערכאה הדיונית – ברי כי אין בהן כדי להצדיק מתן רשות ערעור בגלגול שלישי (ראו למשל: רע"א 1964/10 ישראל נ' פאינאן (לא פורסם, 16.5.10)).

הבקשה נדחית אפוא. משלא נתבקשה תגובה – אין צו להוצאות.