בע"מ 934/13 פלוני נ. היועץ המשפטי לממשלה

1.

בהליך שלפני אוחד הדיון בבקשות רשות ערעור שהגישו המבקשת והמבקש בנפרד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בעמ"ש 15598-01-13 (שניתן על ידי כב' סגנית הנשיאה ש' וסרקרוג והשופטות

י' וילנר ו ר' למלשטריך-לטר ), אשר דחה ערעור שהגישו כל אחד מהמבקשים על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בחיפה באמ"ץ 40529-08-11 (כב' סגנית הנשיא ש' ברגר ), בגדרו הוכרז משיב 2 (קטין) כבר אימוץ כלפי המבקשים – הם הוריו הביולוגיים.

רקע עובדתי והבקשה להכריז על הקטין כבר אימוץ

2.

המבקשת

בבע"מ 934/13 (להלן: "האם") והמבקש בבע"מ 1087/13 (להלן: "האב"), מצויים בקשר זוגי מזה כשמונה שנים, מבלי שנישאו זו לזה. האם, ילידת 1978, עלתה לארץ בשנת 1995. היא אובחנה כחולה בסכיזופרניה כרונית ומוכרת כנכה על ידי המוסד לביטוח לאומי. האב יליד 1965, גרוש ולו בת מנישואיו הקודמים. בעברו הורשע האב בפלילים, וריצה מספר עונשי מאסר בגין עבירות פריצה ועבירות סמים. למבקשים שני ילדים משותפים. הבכור (להלן: "הבכור"), יליד שנת 2005, הוכרז כבר אימוץ בשנת 2007. הבן הנוסף, הוא הקטין שעניינו מובא לפני בתיק זה (להלן: "הקטין"), נולד בשנת 2009. הקטין נולד כפג, אושפז במחלקת פגים, ואף עבר בימי חייו הראשונים מספר ניתוחים. בהיותו כבן שלושה חודשים, הוכרז הקטין כ"קטין נזקק", כהגדרת חוק הנוער (טיפול והשגחה), תש"ך-1960. לאחר מכן הועבר הקטין למשמורת רשות הסעד, וממנה הועבר למשפחת אומנה חסויה, עימה הוא מתגורר עד היום. הוריו של הקטין נפגשים עימו, בנפרד, אחת לחודש במרכז הקשר המקומי.

על הרקע המתואר, הגיש היועץ המשפטי לממשלה לבית המשפט לענייני משפחה בחיפה בקשה להכריז על הקטין כבר אימוץ כלפי הוריו. לבקשה צירף בא-כוח המדינה, בין היתר, שתי חוות דעת פסיכולוגיות לגבי ההורים הביולוגיים שנערכו על ידי ד"ר ד' גוטליב (להלן: "המומחה"), תסקיר פקידת סעד לחוק האימוץ, תצהיר פקידת הסעד לחוק הנוער, ותצהיר העובדת הסוציאלית, דו"ח פסיכולוגי, אבחון רפואי מהמוסד לביטוח לאומי ומסמכים והחלטות מתיק בית המשפט לנוער. במהלך הדיון בבקשה, מונה אפוטרופוס לדין לקטין – עו"ד ג' גרונפלד, ואף נתבקשה קבלת חוות דעתו של מומחה מטעם בית המשפט בדבר מסוגלותם ההורית של המבקשים. חוות דעת זו נערכה על ידי ד"ר מ' שרי ממכון שלם.

במסגרת הבקשה, טען בא-כוח היועץ המשפטי כי הוכח בראיות שהמבקשים אינם מסוגלים לדאוג כראוי לקטין בשל התנהגותם או מצבם, וכי אין סיכוי שהתנהגותם או מצבם כאמור ישתנו בעתיד הנראה לעין, על אף עזרה כלכלית וטיפולית סבירה. הודגש כי האם מוכרת ללשכת הרווחה זה מספר שנים, מאובחנת כחולת סכיזופרניה, ואין לה מערכת תמיכה, בהיותה בודדה בארץ. לטענת המומחה ד"ר גוטליב האם מתפקדת ברמה נמוכה ביותר, בעלת כוחות מוגבלים, ואיננה מבינה את הצרכים הרגשיים של בנה. באשר לאב צוין כי הינו אדם טוב לב, פסיבי וחלש, אשר זקוק לעידוד ולחיזוקים על מנת לפעול. המומחה ציין בחוות דעתו כי האב מתקשה לציין בצורה מפורטת את צרכיו של הילד, או להציג תוכנית מעשית לאופן בו הוא מתכנן לגדל את הילד.

לטענת האם בבית המשפט לענייני משפחה, לא הוכח כי היא אינה יכולה לגדל את הקטין. צוין כי בכל מקרה יש מקום להורות שהקטין יישאר במשפחת אומנה, עד כי באופן הדרגתי, ובסיוע הולם, תוכל לקבל את הקטין לחזקתה. האב מצידו טען כי טובת הקטין להישאר באומנה, ואולם יש לאפשר לו לקיים קשר עם בנו, ולבחור בחלופה של אימוץ פתוח.

הכרעת בית המשפט לענייני משפחה

3.

בטרם אדרש להכרעת בית המשפט לענייני משפחה גופה, יש לציין כי כחצי שנה טרם מתן ההכרעה, דחה בית המשפט לענייני משפחה את בקשת האב למחיקת ההליך, נוכח אי עמידה בהוראות סעיף 13(ב)(1) לחוק אימוץ ילדים, תשמ"א-1981 (להלן: "חוק האימוץ"), המחייב את בית המשפט להכריע בבקשה להכריז על קטין כבר אימוץ תוך תשעה חודשים. הסוגיה תידון בהרחבה בהמשך, ואולם כבר עתה ניתן לומר כי בהחלטת הביניים נקבע שבנסיבות העניין אין מקום למחיקת ההליך, נוכח נימוקים של טובת הקטין, חקר האמת וניהול הליך הוגן, וסמכותו הטבועה של בית המשפט להארכת מועדים. הצדדים לא השיגו על החלטת ביניים זו לבדה, אולם העלו טענותיהם ביחס אליה במסגרת הערעור על פסק הדין.

בפתח הכרעתו בהליך העיקרי סקר בית המשפט לענייני משפחה את חוות הדעת לעניין מסוגלותם ההורית של המבקשים – חוות דעתו של המומחה ד"ר גוטליב; חוות דעת משלימה מטעמו; וחוות דעת מכון שלם, המומחה מטעם בית המשפט, ערוכה על ידי ד"ר שרי. יצויין כי המבקשים התנגדו להגשת חוות הדעת של ד"ר גוטליב מטעם היועץ המשפטי לממשלה, שכן האחרון חיווה דעתו בדבר היעדר מסוגלות הורית ביחס לבנם הבכור של המבקשים. בית המשפט לענייני משפחה לא מצא מקום לקבל את ההתנגדות, תוך קביעה שיש בחוות הדעת לפרוס בפני בית המשפט את מלוא התמונה וכי "אין בה, בהכרח, כדי להצביע על קיומה של דעה קדומה מצידו בעניין הקטין מושא ההליך שבפניי". עוד יוסף, כי לאור טענות הצדדים ביחס לחוות דעתו של המומחה, מינה בית המשפט לענייני משפחה את מכון שלם כמומחה מטעם בית המשפט "על מנת שתהיה מונחת בפני בית המשפט חוות דעת חדשה, ערוכה על ידי מומחה שאין לו היכרות קודמת עם הצדדים".

בכל מקרה, בחוות דעתו של המומחה ד"ר גוטליב, צוין כי האב אינו רואה בעייתיות במערכת היחסים שבינו לבין האם, וכי לדעת האב יכולים הם לתפקד כהורים לקטין. הודגש כי האב רואה וחווה את העולם בצורה דלה, ובעל רמה נמוכה של סובלנות, על אף כוונותיו החיוביות. ביחס לאם צוין כי על אף שהיא אינה נמצאת כרגע במצב פסיכוטי, היא נעדרת יכולת של ממש לנקוט יוזמות למען עצמה, והיא מתקשה בתפיסת המציאות באופן משמעותי. עוד נכתב כי האם נוטה להיות פשטנית מאוד בחשיבתה, מתקשה לקחת אחריות של ממש על מעשיה, וכי האופן בו היא מנהלת את חייה הינו בעייתי במידה רבה. המומחה סיכם את חוות דעתו וקבע כי בדיקתו מצביעה באופן משמעותי על המשך היעדר המסוגלות ההורית. ניתן דגש לא רק לקושי הפרטי של כל אחד מההורים, אלא אף לקושי הנובע ממערכת היחסים ביניהם.

בחוות דעתו השניה, שנערכה כאשר היה הקטין בן שנה וחצי, ציין ד"ר גוטליב כי לא חל שינוי ממשי אצל ההורים, אשר על אף רצונם לגדל את בנם, אינם מסוגלים לכך ואף אינם מסוגלים לשנות מאורחות חייהם. בסיכום חוות דעתו השניה המליץ המומחה להכריז על הקטין כבר אימוץ. כן הדגיש כי נוכח העובדה שההורים אינם מהווים כיום דמויות משמעותיות בחיי הילד – יש להמליץ על אימוץ סגור.

בהיות הקטין בן 3, הוגשה לבית המשפט לענייני משפחה חוות דעת אשר נערכה על ידי מכון שלם, לבקשת בית המשפט. נקבע בחוות הדעת כי האב מצוי בטווח הפיגור הקל של היכולות האינטלקטואליות, וכי תפקודו הרגשי נראה כדל ביותר, גם ביחס ליכולותיו הקוגניטיביות. הודגש שגורמים אלה פוגמים ביכולותיו להעניק לבנו סביבה פיסית ורגשית עשירה ובטוחה דיה. באשר לאם, צוין כי היא נוטה לקבל החלטות ולפעול בהשפעת הלחצים המידיים, מתקשה להשקיע רגשית באחר וחסרה במודעות לעצמה ולקשייה התפקודיים. הוסף כי האם אינה מצליחה להפריד בין צרכיה שלה ושל אחרים, וכי הממצאים אינם מצביעים על יכולתה לנהל את חייה בצורה מספיק מסתגלת ועקבית. לסיכום נקבע ביחס למבקשים כי הליקויים בתפקודם אינם פרי משבר חולף, אלא קשורים בליקויים קוגניטיביים, אישיותיים ורגשיים מבניים. המלצת המומחה מטעם בית המשפט, מכון שלם, הייתה לשלול מסוגלות ההורים כלפי הקטין.

בית המשפט לענייני משפחה עיין בחוות הדעת ושמע את העדים. נקבע כי אין מנוס מלאמץ את חוות הדעת המלמדות כולן כי המבקשים נעדרים מסוגלות הורית, וכי אף הם עצמם מכירים בחוסר יכולתם לגדל את הקטין. באשר לסיכוי לשינוי בעתיד, חרף עזרה מרשויות הרווחה, שמע בית המשפט את עדויות הגורמים המטפלים מרשויות הרווחה, והגיע לכלל מסקנה שעל אף מאמצים ומשאבים רבים שהושקעו בסיוע למשיבים בהדרכה פרטנית, לא ניתן לקבוע כי קיים סיכוי לשינוי בהתנהגותם או במצבם בעתיד.

בית המשפט לענייני משפחה דן בסוגיה "אומנה לטווח ארוך או אימוץ". נקבע על בסיס חוות דעתו של מכון שלם, כי העובדה שהקטין מצוי באומנה כבר מהיותו בן 4 חודשים, מקנה לו תחושת ביטחון, שייכות, יציבות וודאות וקביעות. הוסף כי נוכח הרקע של המבקשים, יש להעדיף את האפשרות של אימוץ. ביחס לסוג האימוץ – פתוח או סגור – נקבע על בסיס חוות הדעת של מכון שלם, כי לנוכח תקופת חייו הראשונית הקשה של הקטין, חייב הוא לקבל את התנאים המיטביים להמשך בניית ההתקשרות והשייכות ללא סיכון הליך האימוץ. הודגש כי אימוץ פתוח עלול לסכן את התפתחותו והמשך קליטתו במשפחה המאמצת. בהתאם, ונוכח השוני בהערכות המומחים לגבי המבקשים, נקבע כי ביחס לאם יהיה האימוץ סגור, בעוד שכלפי האב יהיה האימוץ פתוח, במובן זה שפעמיים בשנה יוכל לעיין בתמונות עדכניות של הקטין שיושמו בתיקו האישי.

הערעור לבית המשפט המחוזי

4.

ערעורים שהגישו המבקשים לבית המשפט המחוזי נדחו פה אחד (עמ"ש

15598-01-13; עמ"ש 1907-01-3, כב' ס' הנשיאה ש' וסרקרוג , והשופטות י' וילנר ו ר'

למלשטריך-לטר ), למעט נקודה אחת ביחס לאם, כפי שיובהר. באשר לחוות הדעת והממצאים העובדתיים, נקבע כי לא היה מקום להתערב בהם. צוין כי טובת הקטין היא השיקול העיקרי בתיקי אימוץ, וכי אין כל הצדקה במקרה דנא לפסוק בניגוד להמלצת הגורמים המומחים. הודגש כי אין להורי הקטין מסוגלות הורית, ואין סיכוי סביר לשינוי. באשר לתוצאות האימוץ, נקבע כי אלה יצומצמו, באופן שבו גם האם תהא זכאית לקבל תמונות של הקטין פעמיים במהלך כל שנה. עוד נקבע כי אף ההורים יניחו תמונות אצל העובדת הסוציאלית, אשר הקטין יוכל לעיין בהן ככל שייבחר.

באשר לטענה בדבר המועד למתן פסק הדין בערכאה המבררת, קבעה ערכאת הערעור כי יש לשוב ולהדגיש את החשיבות הרבה שבהקפדה על מועדים שנקבעו בחוק האימוץ. לצד זאת נקבע כי המחוקק לא הסדיר את התוצאה המתחייבת מאי עמידה במועדים. הודגש שבנדון, טובת הקטין היא לגדול בבית משפחה מאמצת, ואין להורות על בטלות החלטה זו רק מטעם של איחור במועדים. מכאן הבקשות שלפני.

טענות הצדדים

5.

לטענת המבקש שגו ערכאות קמא עת קיבלו לתיק את חוות הדעת שהוגשו על ידי ד"ר גוטליב מטעם היועץ המשפטי לממשלה. נטען כי חוות הדעת של המומחה ניתנה בהסתמך על חוות דעת קודמת שערך, במסגרת הליך ההכרזה על בנם הבכור של המבקשים כבר אימוץ, ומשכך נגועה היא במשוא פנים ובדעה קדומה. הודגש כי בקבלתה של חוות הדעת אף נפל פגם דיוני, שכן צד – בענייננו, היועץ המשפטי לממשלה – אינו יכול להגיש חוות דעתו מטעמו אלא לאחר שמינה בית המשפט מומחה. במקרה דנא, מונה המומחה מטעם בית המשפט – מכון שלם – רק לאחר שהוגשה כבר חוות דעת מומחה מטעם המדינה. לגופו של עניין טוען בא כוח האב כי עיון בחקירות העדים ובמסמכים שהוגשו על ידם, מגלה כי המדינה לא הרימה את הנטל להוכחת חוסר מסוגלות הורית אצל המבקשים, וזאת בשל פגמים ותהיות שעלו בתצהירים ובעדויות. נטען כי האב נמצא כמי שיכול לשמש "הורה מסייע", ועל כן לא היה מקום ליתן צו אימוץ כלפיו. עוד טען האב ביחס לפגם הדיוני העולה ממתן פסק הדין לאחר המועדים שנקבעו בחוק האימוץ. לעניין זה מציין בא כוח האב כי "הכשרת" האיחור, כמוה כהפיכת ההוראה בדבר המועדים למתן פסק דין של אימוץ לאות מתה.

אף האם מבקשת לערער על הכרעות ערכאות קמא. ראשית נטען כי האם מודעת למגבלותיה, ואולם עדיין מסוגלת היא לשמש דמות הורית לקטין – הן מתוך זכותה להורות והן מתוך טובת הקטין. נטען כי יש להותיר את הקטין במשפחת אומנה או אימוץ פתוח, תוך שמירת קשר רציף עם האם. בנוסף, מצטרפת האם לטענות שהועלו על ידי האב בכל הנוגע לקבלת חוות דעתו של ד"ר גוטליב, והחריגה מהמועדים שנקצבו למתן פסק דין בעניין אימוץ.

נתקבלה גם תגובת האפוטרופוס לדין של הקטין, עו"ד ג' גרונפלד. באשר למהימנות העדים וחוות הדעת, סבור האפוטרופוס כי על פי הכלל הנוהג בפסיקה, אין מקום להתערבות ערכאת הערעור. לעניין זה הודגש כי חוות דעתו של ד"ר גוטליב עולה בקנה אחד עם יתר הראיות שהוגשו בתיק, ולפיהן הוכח כי המבקשים נעדרי מסוגלות הורית הן עתה, והן בעתיד הנראה לעין. בכל הנוגע למועד הקבוע בחוק למתן פסק דין בענייני אימוץ, סבור האפוטרופוס כי בנסיבותיו המיוחדות של הליך זה, קיימת חשיבות עניינית לבעיה שהוצגה על ידי המבקשים, ויש מקום כי בית המשפט העליון ינחה את ערכאות קמא בנוגע לאופן פעולתן במקרים כגון דא, שהם אינם מעטים. לצד זאת, אין האפוטרופוס סבור כי החריגה מסד הזמנים שהתרחשה בהליך מובילה בהכרח לאיונו של פסק הדין וביטולו.

בא כוח היועץ המשפטי לממשלה סבור כי דין בקשת רשות הערעור להידחות. בתגובתו, הפנה לחוות דעת המומחים שהוגשו בתיק וכן לתצהירים שנסקרו בערכאות קמא. נטען כי על אף הרצון וההבנה של הורה לשמר את הקשר עם ילדיו, שתי ערכאות שיפוטיות דחו את טענות המבקשים לגופן, ואין להידרש אליהן בגלגול שלישי. הודגש כי אין מקום להיעתר לבקשה לביטול פסק דין, שכן בפועל לא נראה שהתוצאה עשויה להשתנות, ולמעשה תיגרם הארכה נוספת של הטלטלה הרגשית של כל הנוגעים בדבר. באשר לממצאיו וחוות דעתו של המומחה מטעם היועץ המשפטי לממשלה, צוין כי בית המשפט לענייני משפחה נתן דעתו לטענות ההורים, ולא מצא כי נתקיימה במומחה דעה קדומה כלשהי, או כי סטה מאמות המידה המקצועיות בחוות דעתו. הוסף כי אף לגופו של עניין, הוכחה באופן מובהק אי מסוגלותם של ההורים לבצע את תפקידם, ולמעשה משלימים הם עם קביעות אלה. באשר לטענות הקונקרטיות של האם, נטען, על בסיס החומר שבתיק, כי ניתוק הקשר של הקטין מהוריו הביולוגיים לא יגרום לו נזק, בעוד שקיום מפגש עימם עלול להזיק לו.

דיון והכרעה

6.

לאחר עיון בטענות הצדדים, בהכרעות קמא ובחוות הדעת והחומרים השונים בתיק, נדמה כי בקשת רשות ערעור זו סבה סביב שלושה צירים: 1. טענות ההורים הבילוגיים ביחס לקבילותן של חוות הדעת מטעם ד"ר גוטליב והמשקל שיש ליתן להן; 2. טענותיהם הפרטניות של ההורים, הסבורים כי אין מקום לנתק את קשר הדם בינם לבין הקטין, וכי יש לאפשר להם לשמור על קשר עם הקטין, בין אם בעתיד, בין אם בגדרו של "אימוץ פתוח", ובין אם על תקן של "הורה מסייע"; 3. הנפקות שבאי עמידת בית המשפט לענייני משפחה במועדים למתן פסק דין שנקבעו בחוק האימוץ. אדון בכל אחת מסוגיות אלה כסדרן.

חוות דעתו של ד"ר גוטליב

7.

כאמור, לטענת המבקשים, לא היה מקום להידרש לחוות דעתו של ד"ר גוטליב, וזאת משני טעמים. הראשון – על פי סעיף 258 יב(ז) לתקנות סדר הדין האזרחי, וסעיף 8(ג) לחוק בתי המשפט, חוות דעתו של המומחה הוגשה שלא בהתאם לסדרי הדין, ומשכך אין לקבלה. השני – ד"ר גוטליב כבר חיווה דעתו וקבע כי המבקשים נעדרי מסוגלות הורית ביחס לגידול בנם הבכור. במובן זה, נטען כי המומחה הוא בעל דעה קדומה ביחס למסוגלותם ההורית של המבקשים. עולה כי הטענות נגד חוות דעתו של המומחה מוצאות מקומן במישור הדיוני ובמישור המהותי.

המישור הדיוני

תקנה 258 יב(ז) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, קובעת כדלקמן:

"בעל דין לא יגיש חוות דעת מומחה מטעמו אלא לאחר שבית המשפט בחן אם ליתן צו על פי סעיף 8(ג) לחוק בתי המשפט לענייני משפחה התשנ"ה-1998".

סעיף 8(ג) לחוק בתי המשפט לענייני משפחה, אליו מפנה התקנה, מורה כי:

"מונה מומחה או יועץ מטעם בית המשפט, לא יהיה בעל דין רשאי להביא עדות נוספת של מומחה מטעמו אלא באישור בית המשפט".

נדמה כי את המסלול המוכתב בשני דברי החוק הנ"ל יש לבחון בזהירות. על בעל דין החפץ להגיש חוות דעת מומחה מטעמו בפני בית המשפט לענייני משפחה, לצעוד במתווה הצעדים הבא: ראשית, על בית המשפט לבחון אם למנות מומחה או יועץ מטעם בית משפט. בחינה זו עשויה להתקיים הן לבקשת בעל דין והן מיוזמתו של בית המשפט. לאחר שהסוגיה נבחנה, משתנה המתווה בהתאם להחלטתו של בית המשפט. אם הוחלט למנות מומחה מטעם בית המשפט – הרי שבעל דין

לא יביא עדות נוספת של מומחה מטעמו, אלא אם אישר זאת בית המשפט. אם הוחלט שלא למנות מומחה, נראה כי על פני הדברים, אין מניעה שבעל דין יגיש חוות דעת מטעמו, על מנת לתמוך את טענותיו ולהוכיח את צדקתו. ודוק, השער בפתח מסלולים אלה מצוי בבחינה של בית המשפט האם ליתן צו למינוי מומחה או לא (וראו בע"מ 8457/11 פלוני נ' פלונית (3.1.2012), השופט י' דנציגר ת"ע 103080/05 עזבון המנוח מ.י.י ז"ל נ' ד.י (15.4.2007) השופט ש' שוחט ).

לטענת המדינה, "הוראות אלה מתייחסות למצב שבו מבקש צד להגיש חוות דעת מומחה מטעמו לאחר שהוגשה חוות דעת על ידי מומחה מטעם בית המשפט. במקרה דנא, הוגשו חוות הדעת יחד עם הבקשה, זמן רב לפני מינוי המומחה מטעם בית המשפט". טענה זו, אין בידי לקבל. המחוקק ומתקין התקנות הורו כי בטרם ייכנס המומחה לזירה המשפטית, ייבחן בית המשפט את הסוגיה, כמו גם את הצורך במינוי מומחה מטעמו ומטעם הצדדים. סמכות זאת שניתנה לגורם המכריע, אינה יכולה להתאיין על ידי הגשת חוות דעת מומחה יחד עם פתיחתו של הליך עיקרי.

ואולם, על אף הקושי בעמדת המדינה, אין לדבר השפעה בהליך זה. הסיבה לכך, כי גם אם נפלה טעות דיונית, תוקנה היא למפרע. מהחומר עולה כי בפועל, בית המשפט לענייני משפחה קיבל את חוות הדעת שנערכו על ידי ד"ר גוטליב, רק לאחר שנתמנה מכון שלם כמומחה מטעם בית המשפט, ולאחר שהוגשה בקשה להוספת ראיות על ידי היועץ המשפטי לממשלה. כפי שנקבע בהכרעת בית המשפט לענייני משפחה: "ביום 12.6.2012 הוגשה על ידי ב"כ היועמ"ש בקשה להצגת ראיות כדלקמן: ... חוות הדעת הראשונה והשנייה [ של ד"ר גוטליב ]". זאת, כאמור, לאחר כבר נערכה חוות הדעת על ידי מכון שלם מטעם בית המשפט. נקודה זו משמעותית באשר להסתייגות השנייה כלפי המומחה, כפי שיובהר.

המישור המהותי

כאמור, במישור המהותי, נטען כי מאחר והמומחה כבר חיווה דעתו כי להורים אין מסוגלות הורית לגידול בנם הבכור, הרי שספק אם באמת היה נכון הוא לשנות דעתו בהליך מושא תיק זה.

בטרם אדרש לסוגייה, יובהר כי לא מצאתי שנפל פגם בחוות הדעת שהוגשו בהליך זה על ידי ד"ר גוטליב. האחרון הינו מומחה בתחומו, ולא עלתה על ידי מי מהצדדים כל טענה נגד מקצועיותו ויושרו המקצועי. יש להדגיש בהקשר זה כי הצדדים לא ביקשו לחקור את המומחה על חוות דעתו, כדי לאפשר לו להשיב לכל טענה בדבר קיומה של דעה קדומה מצידו. יודגש כי המומחה ציין שלא עיין בחוות הדעת הקודמת שערך, וזאת עד לאחר שסיכם בכתב את ממצאי בדיקתו, והחל לגבש את התרשמויותיו.

ברובד הכללי, סבורני כי טענות בא כוח המבקש בנקודה זו מושכות את העין. אין בכך לקבוע כלל פסלות, וכאמור – כבודו של המומחה במקומו מונח. עם זאת, שאלה לגיטימית היא האם נכון היה מצד המדינה לפנות דווקא אליו להערכת מסוגלותם ההורית של המבקשים כלפי הקטין, כאשר לא מזמן הביע המומחה דעתו ביחס לאותו נושא, בהקשר של בנם הבכור. בל נשכח כי המומחה בתחום זה נוהג לפגוש את ההורים ולשוחח עימם באופן ישיר. האם אין מקום לטעון שקיים חשש שהדבר ישפיע על נכונותם של המבקשים לתקשר עם המומחה בגלגול השני? זאת ועוד, אף המומחה ציין בחוות דעתו כלפי הקטין כי לא עיין בחוות הדעת הקודמת שערך, וזאת עד לאחר שסיכם בכתב את ממצאי בדיקתו, והחל לגבש את התרשמויותיו. בית המשפט לענייני משפחה אף מצא לנכון למנות מומחה אחר מטעמו, על הרקע המתואר. בעשותו כן, יפה נהג. אולם, האם אין באמור להצביע על הקושי לכתחילה? קושי זה מתחדד לנוכח אופיה של חוות דעת בעניין מסוגלות הורית. המומחה המליץ להכריז על בנם הבכור של המבקשים כבר אימוץ. בהמלצתו זו, חיווה דעתו המומחה כי להורים אין מסוגלות הורית גם לעתיד. והנה – העתיד כבר כאן, ומשנולד בנם השני של המבקשים, שוב נדרש המומחה לחוות דעתו בסוגיה. נדמה שהבעייתיות מדברת בעד עצמה. ושוב יודגש, אין בדברים כדי לגרוע ולו כמלוא הנימה ממקצועיותו של המומחה וחוות דעתו. ברם הקושי קיים. אין בכוונתי לקבוע כלל פסקני בסוגיה הנדונה, אך לכל הפחות, יש לקחת את האמור בחשבון בגדר שיקול.

לצד זאת, וכפי שצוין לעיל, בית המשפט לענייני משפחה נתן דעתו לסבך האמור, ומינה את מכון שלם כמומחה מטעם בית המשפט לצורך בחינת מסוגלותם ההורית של המבקשים "זאת על מנת שתהיה מונחת בפני בית המשפט חוות דעת חדשה, ערוכה על ידי מומחה שאין לו היכרות קודמת עם הצדדים ועם הקטין". יודגש כי ביחס לחוות דעתו של ד"ר גוטליב קבע בית המשפט שיש בה "כדי לפרוס תמונה רחבה על מצבם של המשיבים והקטין, לאורך זמן". על אף המשוכה שצוינה לעיל, עולה כי בכל זאת הגביל עצמו בית המשפט במידת מה, כאשר נתן את הבכורה לחוות הדעת שנערכה על ידי מכון שלם. החומר בחוות דעת זו נתקבל על בסיס אבחון שנעשה על ידי ארבעה פסיכולוגים, שוקלל על ידי עורך חוות הדעת, הפסיכולוג ד"ר מ' שרי. במובן זה, נדמה כי ניתן מענה ממשי לטענת המבקשים ביחס למשקל שיש ליתן לחוות דעתו של המומחה מטעם היועץ המשפטי לממשלה.

היעדר מסוגלות הורית, הזכות להורות וטובת הילד

8.

הכרעה בתיק אימוץ היא מההכרעות הקשות המוטלות על ערכאה שיפוטית. הוראה בדבר ניתוק קשר הדם שבין הורה לילדו אינה חוק הטבע, וייתכן שאף ניתן לראות אותה עומדת בניגוד לו. ואולם, המחוקק בחוק האימוץ חוקק את דברו במצבים חריגים ומיוחדים, באשר להכרזה על אימוץ בניגוד לרצון ההורה. ייתכן והסעיף המורכב ביותר בחוק האימוץ הוא זה הנדון מעת לעת בערכאות, והוא סעיף 13(א)(7) לחוק האימוץ, הקובע כי:

" באין הסכמת הורה, רשאי בית משפט, לפי בקשת היועץ המשפטי לממשלה או נציגו, להכריז על ילד כבר-אימוץ, אם נוכח כי...: ההורה אינו מסוגל לדאוג לילדו כראוי בשל התנהגותו או מצבו, ואין סיכוי שהתנהגותו או מצבו ישתנו בעתיד הנראה לעין על אף עזרה כלכלית וטיפולית סבירה כמקובל ברשויות הסעד לשיקומו".

כאמור, ההכרעה אינה פשוטה, שכן מסוגלות הורית לעולם תיבחן כאמת מידה נורמטיבית – דהיינו, האם ההורה מסוגל , בפועל או בעתיד, להיות אחראי על ילדו, ולא רק אם הוא רוצה בכך. אמת מידה זו, מחייבת על פי רוב את בית המשפט להיעזר בחוות דעתם של מומחים, שכן אין הדבר מצוי בגדרי הידיעה השיפוטית. כפי שציין השופט ס' ג'ובראן (בהקשר של טובת המאומץ, ואולם הדברים תקפים גם בשאלת המסוגלות ההורית):

"בית המשפט נעדר את הכלים להכריע בסוגיה זו לבדו. לשם כך נזקק בית המשפט, כדבר שבשגרה לעזרתם של מומחים מקצועיים, הם בעלי הידע והכישורים הנדרשים כדי לחוות מצבו הנפשי והגופני של הקטין, כמו גם את השפעת סביבתו הקרובה עליו. כבר נפסק לא אחת, כי שאלות מן הסוג האמור, אינן עניין שבידיעה שיפוטית, ולכן: "ראוי הוא כי בית המשפט יסתמך על חוות דעת מומחים בתחום, מה גם שאלה מבוססות על תשתית עובדתית ענפה ומפגשים מקצועיים מקיפים עם הצדדים לעניין" (השופט י' אנגלרד ברע"א 669/00 פלונית נ' פלוני , פ"ד נד(3) 196, 225; ראו גם, בע"מ 9229/04 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלונית (לא פורסם); בע"מ 9358/04 פלונית ואח' נ' פלוני (לא פורסם). ובמקום אחר צוין, כי: "חוות-דעתו של מומחה נודע לה, כעיקרון, משקל רב ביותר - גם אם לא משקל מכריע - ומקומה הוא בכותל המזרח של הכרעת-הדין" (ע"א 3798/94 פלוני נ' פלונית, פ"ד נ(3) 133, 158-159). יחד עם זאת, ברי לכל כי בית המשפט לעולם הוא הפוסק האחרון, והיעזרות בחוות דעת של מומחים אין פירושה כי על בית המשפט להתפרק מסמכותו ולהמיר שיקול דעתו העצמאי בזה של המומחה (ע"א 3798/94 הנ"ל, שם ; בע"מ 4259/06 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה

(טרם פורסם)). בסופו של יום, הכלל שנקלט בפסיקה הוא, כי על בית המשפט לאמץ את המלצות המומחים אותם מינה, מקום בו חוות הדעת שיצאה תחת ידם הינם הגיונית ומשכנעת (רע"א 669/00 פלונית נ' פלוני , פ"ד נד(3) 196, 229-230; ע"א 3798/94 פלוני נ' פלונית , פ"ד נ(3) 133, 145). בית המשפט יסטה מהמלצות המומחים אך אם קיימים טעמים נכבדים ובעלי משקל ממשי, המצדיקים זאת (בג"ץ 5227/97 דויד נ' בית-הדין הרבני הגדול , פ"ד נה(1) 453, 463; וכן השוו וראו: ע"א 2160/90 רז נ' לאץ ואח' פ"ד מז(5) 170). דברים אלו ודאי נכונים מקום בו מונחות בפני בית המשפט מספר חוות דעת אשר כולן מובילות לאותה מסקנה אחת ויחידה, כפי שאירע במקרה שלפנינו. או אז, ברי כי הנכונות לסטות מהמלצת הגורמים המקצועיים תפחת באופן משמעותי" (בע"מ 6593/06 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה

(22.3.2007), והשוו חוות דעתה של השופטת ע' ארבל באותו עניין ).

בענייננו, מסכימים המומחים כולם, לרבות גורמי הרווחה, כי לא מתקיימת כיום מסוגלות הורית אצל מי מההורים, ואין סיכוי שהמצב או ההתנהגות ישתנו בעתיד הנראה לעין, גם תחת עזרה וטיפול סבירים של גורמי הרווחה. על סמך חוות הדעת נקבע כממצא עובדתי כי המבקשים נעדרי מסוגלות הורית, ומעיון בכתבי טענותיהם נדמה כי אף הם מסכימים לכך. יודגש כי המדובר בקטין שגדל כמעט כל חייו במשפחת אומנה, ונסיבות חייו, לרבות אלו הפיזיות, אינן שגרתיות. צדק בית המשפט המחוזי בקובעו כי "ראוי מאוד בנסיבות העניין למנוע מצבי מתח, בלבול ואי ודאות, ובמקום זאת ליצור יציבות וקביעות בחייו של הקטין". עולה מהחומר, וזו טענתה המרכזית של האם, כי רצונם של ההורים הוא לקיים קשר רציף עם הילד, ולגדלו בטווח הרחוק, כאשר תתגבש בהם מסוגלות הורית. רצון זה, על אף ההבנה אליו, אינו מגלה מועד ידוע, ולו רחוק, ואף לא עולה כי קיומו של קשר הינו לטובת הקטין. כפי שציינתי בבע"מ 3741/11 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה (14.9.2011):

"עמדת הפסיקה היא, כי צמצום תוצאות האימוץ באופן שיישמר הקשר בין הקטינות לבין המבקשים איננו עולה בקנה אחד עם טובתן. צמצום שכזה עלול לפגוע בתכלית האימוץ. הקושי האנושי הכרוך בהסדר האימוץ וטובתו, מצריכים ככלל הסדר של אימוץ "סגור"... אכן, החוק מכיר גם בחריג לכלל ה"אימוץ הסגור", בדמות ה"אימוץ הפתוח", המאפשר בנסיבות חריגות ויוצאות דופן לשמר קשר כלשהו בין הקטין להוריו הביולוגיים. כל מקרה ייבחן לגופו, כאשר במוקד ההתייחסות נמצא לעולם הקטין ולא ההורה הביולוגי".

בית המשפט לענייני משפחה נתן דעתו למכלול השיקולים. ראוי להפנות לחוות דעתו של מכון שלם בסוגיית מתכונת האימוץ. נקבע שם כי:

"מדובר בקטין אשר עבר תקופת חיים ראשונית קשה עד הגיעו למשפחת האומנה בה הוא נמצא כיום. הקטין חייב לקבל את התנאים המיטביים להמשך בניית ההתקשרות והשייכות ללא סיכון הליך האימוץ. דמויות ההורים הביולוגיים אינן מהוות עבורו כיום דמויות התקשרות ראשוניות והניתוק מהם אינו אמור להוות מוקד של פגיעה בו. יתר על כן, מדובר בהורים [ובעיקר האם] שאינם מודעים לחוסר מסוגלותם ואשר יכולתם לתמוך בהליך האימוץ ולקבלו נמוכה ביותר. קיים סיכון להתפתחותו והמשך קליטתו ובניית השתייכותו של הקטין בהליך האימוץ במידה ויצטרך להמשיך ולשמור על קשר עם דמויות העלולות, בשל חוסר יציבותן לשבש את הליך האימוץ. אין לשכוח כי מדובר בקטין עם מטען גנטי העלול להציב בעתיד קשיים התפתחותיים שיהוו עול נוסף על הליך האימוץ".

נמצאנו למדים איפוא כי על פי חוות דעת המומחים, שאומצו על ידי ערכאות קמא ואף אני לא מצאתי מקום להתערב בהן, אין מקום להורות על אימוץ פתוח. לא נעלמה מעיני טענת האב לפיה קיימת אינטראקציה חיובית בינו לבין הקטין, וכי אף המומחה ד"ר שרי ממכון שלם קבע ביחס אליו כי הוא מסוגל לשמש כ"הורה מסייע", תוך הפקת תועלת מהדרכה הורית. ברם, זהו רק חלק אחד בתמונה. בחקירתו הנגדית של ד"ר שרי בבית המשפט לענייני משפחה, הובהר כי כוונתו במונח "הורה מסייע" היא "שבסיטואציה זוג הורים והשאלה היא מהי תרומתו של האב בסיטואציה הזו, הוא צריך לידו הורה מסוגל " (ההדגשות אינן במקור). ובהמשך: "התפקיד המירבי כמו שכתבנו שהאב יוכל לקחת על עצמו, תפקיד מסייע מאד צר, מאד קונקרטי, מאד קצר טווח. לדוגמא, הוא יכול לשהות עם הילד זמן קצר בלי לפגוע, בלי לייצר סיכון מהותי עבור הילד". עוד השיב ד"ר שרי בחקירה נגדית באשר לסיטואציה של אימוץ פתוח: "אני חושב שהיא מאוד בעייתית ואני אסביר לך למה. בהקשר של האב הזה, כאשר אנו מדברים על אימוץ פתוח, מדברים על נאמר סוג של מפגש, אפילו בפיקוח אחת ל... אני לא משוכנע שבאימפולסיביות של האב ובעיית השיפוט שלו וחוסר הקבלה של האימוץ, איני יכול לסמוך על כך שלא יהיו נזקים ולכן, דווקא בסיטואציה מהסוג הזה, אני מאוד לא בעד האימוץ הפתוח או מפגשים כאלה". אמנם, אינני מקל ראש בכנות כוונותיו של האב, וברצונו בקשר עם בנו. ההיפך הוא הנכון, אך החסר מבחינת המסוגלות ההורית כהגדרתה בחוק, עומד בעינו. באשר לאם, כפי שהובהר לעיל, עדויות המומחים לא תמכו בשמירה על קשר עם הקטין, ונקבע במיוחד ביחס אליה כי היא אינה מודעת לחוסר מסוגלותה, וכי יכולתה לתמוך בתהליך האימוץ ולקבלו נמוכה ביותר. מכלול התמונה והראיות מצביע כי אימוץ סגור, ביחס לכל אחד מהמבקשים, הינו לטובתו של הילד, ולא השתכנעתי כי יש בסיס משפטי לשנות מכך.

המועד למתן פסק דין בעניין אימוץ

9.

במסגרת סעיף 13(ב) לחוק האימוץ, קבע המחוקק מועדים למתן פסק דין בעניין אימוץ. נוסחו הקודם של הסעיף נקט לשון כדלקמן:

"(1) החלטת בית המשפט בבקשה להכריז על ילד כבר אימוץ, תינתן בתוך 12 חודשים מיום הגשת הבקשה להכרזה כאמור; ואולם רשאי בית המשפט לדחות את מועד מתן ההחלטה למועד אחר שיקבע, מנימוקים שיפרט.

(2) הודעה על החלטת בית המשפט לענין דחית המועד כאמור בסעיף קטן (א) שניתנה על ידי שופט שאינו נשיא בית המשפט או סגנו, תימסר לסגן נשיא בית המשפט, ואם ניתנה ההחלטה על ידי סגן נשיא בית המשפט – תימסר ההודעה לנשיא בית המשפט".

ואולם, ביום 23.6.2011 נכנס לתוקפו תיקון מס' 8 לחוק האימוץ, אשר קיצר את המועד למתן פסק דין בבית המשפט לענייני משפחה:

"(ב)(1) החלטת בית המשפט בבקשה להכריז על ילד כבר-אימוץ, תינתן בתוך תשעה חודשים מיום הגשת הבקשה להכרזה כאמור; ערעור על ההחלטה יוגש בתוך 15 ימים מיום המצאתה; החלטת בית המשפט בערעור תינתן בתוך 30 ימים מיום הגשתו".

נראה איפוא, כי המחוקק לא רק שקיצר את התקופה למתן פסק דין בעניין אימוץ מתריסר חודשים לתשעה, וקצב מועדים למתן הכרעה בערעור, אלא אף מחק כל הוראה נוספת בסעיפים (1) ו-(2) – לאמור, לא מצוין בסעיף כי בית המשפט רשאי להאריך את המועדים, ואף הוסר מנגנון הפיקוח במתן דיווח לסגן הנשיא והנשיא.

בדברי ההסבר להצעת התיקון הובהר כי: "הליך האימוץ יכול להימשך זמן רב שבמהלכו נמצא הילד במצב של אי ודאות. הצעת חוק זו באה להיטיב עם הילדים המצויים בהליכי אימוץ בדרך של תיחום משך הליך ההכרזה של הילד כבר אימוץ". עוד יודגש שעל אף שבהצעת החוק צוין כי "יש מקום להסמיך את בית המשפט לחרוג מהזמן שנקצב, בשל נסיבות מיוחדות ומטעמים שיצוינו בהחלטה, אם נקבע שהדבר יהיה לטובת המאומץ", ההוראה האחרונה לא מצאה מקומה בחקיקה.

אין מחלוקת כי פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה ניתן כשישה עשר חודש לאחר פתיחת הליך האימוץ. לאמור, כשבעה חודשים לאחר המועד הקבוע בחוק האימוץ. לגישת המבקשים, יש בפגם דיוני זה כדי לאיין את ההכרעה בדבר הכרזת הקטין כבר אימוץ, ולבטל את פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה.

בהגיע מועד סמוך למועד שנקבע על ידי המחוקק למתן פסק הדין, העלו המבקשים טענתם זו בפני בית המשפט לענייני משפחה, תוך בקשה למחיקת ההליך באם לא יינתן פסק דין תוך המועד שנקבע. בית המשפט לענייני משפחה נתן החלטה נפרדת בבקשה, בגדרה מצא כי קיימת לו סמכות להאריך את המועד למתן פסק הדין. סמכות זו ביסס בית המשפט לענייני משפחה על שלושה אדנים מצטברים. הראשון – טובת הקטין. צוין כי תכלית התיקון הינה שמירה על טובת הקטין המצוי בהליך אימוץ והשרוי במצב של אי ודאות. לצד זאת, הודגש כי קציבת המועדים אינה גורעת מהחשיבות המכרעת לערוך דיון ענייני ויסודי בסוגיית האימוץ, וזאת מבלי שסד הזמנים נותן אותותיו על צווארו של בית המשפט. השני – חקר האמת וניהול הליך הוגן. בהקשר זה צוין כי ההליך התארך נוכח מוכנותו של בית המשפט לקיים דיון מקיף בכל הראיות שהגישו הצדדים. הודגש כי המבקשים אינם יכולים לאחוז בחבל בשני קצותיו, מחד גיסא להציג ראיות ועדים רבים, ומאידך גיסא לטעון לאי מתן הכרעה במועד. השלישי – סמכות טבועה. נקבע כי לבית המשפט סמכות טבועה להארכת מועדים מכוח תקנות סדר הדין האזרחי. הובהר כי על אף לשונו המפורשת של חוק האימוץ, נסיבות העניין מחייבות הארכת המועדים. בית המשפט המחוזי דחה את ערעור המבקשים על סוגיית מתן פסק הדין העיקרי שלא במועד, תוך קביעה, כפי שצוין לעיל, כי המחוקק לא מצא לנכון להסדיר את התוצאה המתחייבת מאי מתן פסיקה במועד "ויש היגיון בדבר, במיוחד כאשר המטרה העיקרית במסגרת הכרזה על ילד כבר אימוץ היא, טובת המאומץ".

10.

מה משמעותו של התיקון הקוצב מועדים לסיום הליך אימוץ, וכיצד ראוי להתייחס אליו? אמנם, עם תיקונו של חוק האימוץ נפל דבר במסגרת הדיונית של הליכי הכרזה על קטין כבר אימוץ. המחוקק הביע עמדתו וביקש לקבוע מועדים קצובים וקצרים יותר לצורך הכרזה על קטין כבר אימוץ. לראשונה קיימת התייחסות גם למועד מתן החלטת בית המשפט בערעור – אולם נושא זה אינו מענייננו במסגרת בקשה זו.

באשר לטענת המבקשים, אין מקום לגישתי לנקוט סנקציה של מחיקת ההליך בשל אי עמידה במועד. שלושה טעמים לדבר – פורמאלי, תכליתי ומעשי. ברובד הפורמאלי, הדין אינו קובע כי היעדר הכרעה במועד מחייב תוצאה מסויימת, ודאי לא את מחיקת ההליך. לצורך בחינת ההבדל, ניתן להפנות לדין בשאלת מעצרו של נאשם עד תום ההליכים. סעיף 61(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ"ו-1996 מורה כי : "נאשם, שלאחר הגשת כתב אישום נגדו, היה נתון במעצר בשל אותו כתב אישום תקופה המצטרפת כדי תשעה חודשים, ומשפטו בערכאה הראשונה לא נגמר בהכרעת דין, ישוחרר מן המעצר, בערובה או ללא ערובה". דווקא כאן מקנה החוק סמכות לבית המשפט העליון להאריך את המעצר מעת לעת, אבל חוק המעצרים, להבדיל מחוק האימוץ, קובע במפורש את התוצאה המתחייבת מאי עמידה בזמנים – שחרור, אלא אם כן החליט בית המשפט העליון להאריך את המעצר. לאמור, לו היה סבור המחוקק כי אי עמידה בתנאי חוק האימוץ מחייבת תוצאה כלשהי – ניתן היה לקבוע זאת במפורש. יושם אל לב, שאף במקרה של מעצר, התוצאה המתחייבת היא שחרור ולא ביטול ההליך.

ברובד התכליתי, מטרת התיקון היא להביא לסיום ההליך במהירות וביעילות. בית המשפט, אף אם משקיע מאמץ, אינו יכול תמיד להעריך מראש מתי יסתיים ההליך. תלוי הוא בגורמים אחרים, לרבות הזמנת מומחים והתפתחויות, גם חיצוניות, שאינן תמיד צפויות ומסודרות. תוצאה לפיה יימחק ההליך חרף מאמץ לסיים את התיק במועד שנקבע, ייפגע בתכלית החוק (וראו בעניין זה את דברי ההסבר שהובאו לעיל). עניין זה מתקשר לרובד המעשי. וכי יעלה על הדעת שהתיק התנהל במשך תשעה חודשים, הגיע לשלב מתקדם בו הוגשו הראיות, נשמעו כבר המומחים והעדים, וכל ההליך יירד לטמיון? ומשנראה כי פסק הדין לא יינתן במועד, כי אז ההליך יוקפא? העדויות תישמענה מחדש? ההליך יועבר לשופט אחר? אף שמנגנון תיקון אי עמידה בזמנים אינו בנמצא בלשונו הנוכחית של החוק, נדמה שביטול ההליך ושמיעתו מחדש, אינם צעד פרקטי שיש ללכת בדרכו, אם התכלית הינה טובת הקטין.

מהצד האחר, האם נאמר שזוהי הוראה משפטית הצהרתית בלבד? הקושי הוא, שוב, בהיבט המעשי. קיים חשש שללא התייחסות משפטית להוראה, מצוות המחוקק תהפוך ל"הלכה ואין מורים כן". בתי משפט קמא עיגנו את הלגיטימיות שבהארכת המועד לאור ההלכה כי "לבית המשפט סמכות טבועה להאריך מועדים מכוח הוראות תקנות סדר הדין האזרחי. סמכות זו נועדה לעשיית צדק ולמניעת תוצאות שקשה להשלים עמן, ואולם, שימוש בסמכות זו ייעשה רק במקרים חריגים למנוע אי צדק משווע" (סעיף 11(3) להחלטת בית המשפט לענייני משפחה מיום 28.5.2012). מעניין אף להפנות ללשונה של תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי הקובעת כי בית המשפט רשאי, מטעמים מיוחדים שיירשמו, להאריך מועד שנקבע ב"חיקוק". חיקוק – לרבות "חוק". ואולם, התקנה חלה על מועד או זמן שנקבע "לעשיית דבר שבסדר הדין או בנוהג". שאלה היא, האם כתיבת פסק דין תוך מועד הקבוע בחוק נכנסת לקטגוריה זו. סבך נוסף הוא, כי במקרים כגון דא, בית המשפט מאריך את המועד לעצמו. אין הפרדה, כביכול, בין הגורם המבקש הארכה לבין הגורם המחליט. להשוואה, ראו למשל תקנה 214טז(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, המורה לבית משפט השלום הדן בהליך בסדר דין מהיר, ליתן פסק דין תוך 14 יום – מבלי אפשרות להארכת המועד.

בהקשר זה, ניתן אף לבחון את הקבוע בתקנה 295 יג לתקנות סדר הדין האזרחי, הנוגעת למועד מתן ההכרעה בהליך לפי חוק אמנת האג (החזרת ילדים חטופים), התשנ"א-1991 :

295 יג. (א)

בית המשפט יתן פסק דין מנומק בתביעה לא יאוחר מששה שבועות מהיום שבו הוגשה התביעה; בית המשפט רשאי ליתן את פסק הדין שלא בנוכחות מי מבעלי הדין, אם ראה כי הצד שלא הופיע הוזמן כדין לשמיעת פסק הדין.

(א1)

חלפו שישה שבועות מיום הגשת התביעה וטרם נתן בית המשפט פסק דין כאמור בתקנת משנה (א), ייתן על כך הודעה מנומקת לסגן נשיא בית המשפט והוא יודיע לנשיא בית המשפט העליון; מנהל בתי המשפט יעביר לרשות המרכזית, לפי בקשתה, מידע על סיבות העיכובים במתן פסקי דין לפי החוק.

לפי הסיפא בסעיף, הרי שאף המחוקק לקח בחשבון אפשרות של אי עמידה במועדים, והתווה כלל של דיווח הסיבות על מתן פסק דין באיחור, מבלי לנקוט בעמדה ביחס לתוצאות המתחייבות מאי עמידה במועד.

עולה מן האמור, שעל אף קיומה של סוגיה באשר לסמכות להאריך מועדים בנסיבות העניין, הרי שלאור כללי הצדק הטבעי, ובהיעדר הוראה אחרת בדין ובפסיקה פסק דין שניתן באיחור אינו בטל מעיקרא. בכך מקובלת עלי איפוא עמדת בית המשפט המחוזי לפיה "אין מקום להורות על בטלות ההחלטה מטעם יחיד של איחור במועדים, בכלל, ובענייננו כאשר יש מצב נתון קיים כדי לפגוע בטובת הקטין". יוזכר כי בענייננו, בסמוך למועד הקבוע בחוק למתן פסק דין, טענו המבקשים בפני בית המשפט לענייני משפחה כי אם לא יינתן פסק הדין במועד – דינו בטלות. בית המשפט לענייני משפחה נתן החלטה מנומקת במסגרתה האריך את המועד. משלא עמד גם במועד שהוארך, צוין בפסק הדין כי "נוכח ריבוי החומר שבתיק, מורכבותו ומהות ההכרעה, ניתן פסק הדין רק עתה ועל כן, עם הצדדים הסליחה". ברובד הכללי, נכון עשה בית המשפט לענייני משפחה בנסיבות העניין, עת נימק את סיבותיו לאיחור בגדר ההכרעות השונות שניתנו בהליך. ועדיין, עולה סוגיית הדרך הנכונה לקידום מילוי מצוות המחוקק.

11.

חוזרים אנו לנקודה, שעסקינן בהוראה בדבר מועד המוטל על בית המשפט, ללא תיאור הנפקות בדבר אי קיום ההוראה. יתירה מכך, לא רק שלא קיים מנגנון בקרה, אלא שזה הושמט במפורש על ידי המחוקק. עם זאת, פשיטא כי בית המשפט אינו יכול להתעלם מהוראות החוק, ונראה כי יכולתו של בית המשפט למלא אחר ההוראה אינו רק עניין של השופט הבודד או התיק הבודד, אלא נושא מערכתי. היעדר מנגנון בחוק, אין משמעותו כי בית המשפט אינו רשאי לעשות פיקוח פנימי.

במילים אחרות, הכיצד ניתן לתרום לכך שבתי המשפט ימלאו אחר ההוראה? סבורני שיש צורך בנקיטת צעדים מינהליים – פנימיים לבית המשפט – אשר ייתנו את מירב הדגש לצורך בטיפול מהיר בתיקי אימוץ, תוך הבאה למילוי רצונו של המחוקק. בהקשר זה, ועד שהדבר יוסדר על ידי המחוקק, יהא מקום להקיש מהוראות דין הדומות לענייננו, כמו גם להוראה הקודמת שהייתה מנויה בחוק האימוץ. ברוח הדברים, מוצעת הוראה בלתי פורמאלית. נהיר, כי נכון יהיה ללמוד מהניסיון, וחזקה על הגורמים המינהליים, שישקלו את אופן יישום המלצה זו, ובהתאם ישפרוה.

בהקשר לנוהל הראוי בתיקים מסוג זה, סבורני כי לעת הזאת, עם קבלת בקשה להכרזה על קטין כבר אימוץ, יפנה השופט המטפל בתיק את תשומת ליבו המיידית של סגן נשיא בית המשפט לענייני משפחה. האחרון בתורו, יידאג לקבל דיווח בדבר המועד בו הסתיים התיק בפועל. סגן נשיא בית המשפט לענייני משפחה ידווח לנשיא בית משפט השלום שבתחום שיפוטו אודות תוצאות הבדיקה, לפחות אחת לשנה. ככל שתיק אימוץ מצוי בטיפולו של סגן נשיא בית המשפט לענייני משפחה, תחול עליו חובת הדיווח לנשיא בית משפט השלום שבאיזור שיפוטו. כמובן, נשיא בית משפט השלום אף הוא חלק מהליך הפיקוח. דרך זו, תציג תמונה נקודתית באשר למידה בה מתמלאות הוראות חוק האימוץ ביחס למועדים. אין באמור כדי להתעלם ממטלות אחרות המוטלות על שופטי בית המשפט לענייני משפחה, שאף הן חשובות, או לערער על המדיניות הנהוגה, לפיה שופטים מסויימים, למשך תקופות שונות, מתרכזים בשמיעת תיקי אימוץ. עם זאת, הבנת הנתונים תאפשר לגורמים המינהליים גם לתת משקל להוראת המחוקק בדבר המועד למתן פסק דין בהליך אימוץ. כמובן, ככלל, ובמיוחד בתיקים מעין אלה, המטרה אינה רק לסיים את ההליך, אלא לסיים אותו באופן נכון וצודק. בית המשפט לענייני משפחה בבדיקתו חייב להיות יסודי ומקצועי, ואין למהר יתר על המידה, בבחינת השאלה האם להכריז על ילד כבר אימוץ. אך שוב יודגש, כי גם בהקשר זה, יש חשיבות, ואף חשיבות רבה, בסיום תיקים אלה בהקדם. פרטי הנוהל המוצע אינם בגדר "כזה ראה וקדש", אלא מטרתם להתאים את המערכת של בית המשפט לענייני משפחה לקיום דבר המחוקק.

סוף דבר

12.

הדברים הוצגו בהרחבת מה, בשל חשיבות העניין במישור הכללי. עם זאת, לא מצאתי בנסיבות המקרה הקונקרטי, שנפלה טעות או כי עולה סוגיה משפטית העשויה להביא לשינוי התוצאה או להשפיע עליה. הבקשות נדחות. פסק דינו של בית המשפט המחוזי יוותר על כנו. אין צו להוצאות.