בע"מ 9761/01ויויאן ממלוק נ. יעקב יצחק ממלוק

השופט מ' חשין:

סיכסוך בין בני-זוג לנישואין. לבקשת בעלי-הדין ניתן פסק-דין זה אך על-פי המיסמכים בכתב שנאספו אל תיק בית-המשפט ועל-פי כתב-הסכמה שעל תוכנו נעמוד להלן.

עיקרי העובדות שלעניין

2.העותרת והמשיב, יהודים חרדים, נישאו ביום 7.3.71 כדת משה וישראל. לבני הזוג חמישה ילדים בגירים, ולמעט אחד מהם מתגוררים כולם בדירת המגורים המשותפת הרשומה על-שם שני בני הזוג בחלקים שווים.

3.חיי הנישואין נקלעו למשבר, ובעקבות כך הגיש הבעל לבית הדין הרבני האזורי בירושלים שלוש תביעות אלו: תביעה (מיום 19.2.95) לשלום בית; תביעה (מיום 1.3.95) לשלום בית, ולחלופין, תביעה לגירושין על כל הכרוך בה; ותביעה (מיום 1.10.95) לשלום בית, ולחלופין, תביעה לגירושין על כל הכרוך בה.

4.ביום 7.11.95 הגישה האשה לבית-המשפט המחוזי בירושלים תביעה למזונותיה, למזונות הילדים ולהחזקתם, ותביעה נוספת לפירוק שיתוף ולחלוקת הרכוש שבידי בני הזוג.

5.משהוגשו התובענות האמורות, נסתעפו ההליכים והלכו עם הגשתן של בקשות שונות מטעם הצדדים, והליך בא בהליך. בהמשך דברינו להלן נסקור בקצרה עיקרי הליכים אלה כפי שהתנהלו בערכאות השונות: בבית הדין הרבני ובבית המשפט המחוזי.

6.ביום 21.12.95 דחה בית-הדין הרבני האזורי את טענת בא-כוח האשה כי בית-הדין נעדר סמכות לדון בכל העניינים הכרוכים בגירושין. בהחלטה נקבע כי בית-הדין קנה סמכות לדון בגירושין ובכל הכרוך בהם, בכלל אלה במזונות הילדים ובחלוקת הרכוש. וכך קבע בית הדין בהחלטתו:

לאחר עיון אנו מחליטים שהסמכות לדון בכל הנלוה לגירושין נתונה לביה"ד, ומה שטוען ב"כ האשה שכיון שאין הסכמה של הבעל להתגרש היום, בלא סיכום על הנושאים הנלוים מורה הדבר שאין לו רצון לגירושין, אין ממש בכך, כי לא יעלה על דעת בר דעת, להתגרש בלא סיכום לגבי העתיד, ואם אכן יגיעו להסכמה אפ' היום יש הסכמה לגירושין מיד.

7.ביום 2.5.96 פסק בית-המשפט המחוזי בנושא המזונות ובנושא החזקת הילדים. בהידרשו לטענותיו של הבעל כי הסמכות לדון ולפסוק בנושאים אלה קנויה לבית-הדין הרבני, קבע בית-המשפט המחוזי כי רק נושא החזקת הילדים – בהיותו כרוך מעצם טיבו וטבעו בתביעת הגירושין – מצוי בסמכותו הייחודית של בית-הדין הרבני. אשר לנושא המזונות, דחה בית-המשפט את טענת הבעל, בקובעו כי תביעת הגירושין לא היתה כנה, וכי אף כריכת נושא המזונות לא היתה כנה וכדין. לפיכך, כך קבע בית-המשפט, הסמכות לדון בעניין זה נתונה בידו.

8.בית-המשפט המחוזי הוסיף ודחה, ביום 23.2.00, בקשה שהגיש הבעל כי תידחה על הסף תביעתה הנוספת של האשה, היא התביעה לפירוק השיתוף ולחלוקת הרכוש. בקשה זו התבססה, בין השאר, על הטענה כי בית-המשפט המחוזי נעדר סמכות בשל-כך שהתביעות שהגיש הבעל לבית-הדין קדמו בזמן לתביעה שהגישה האשה לבית-המשפט המחוזי, ומטעם נוסף זה שבית-הדין הרבני קבע כבר כי קנויה לו הסמכות לדון בתביעה ובכל הכרוך בה, לרבות בנושא הרכוש. הטעם לדחיה: לא הוכחו כראוי כנות הגשת תביעת הגירושין וכמותה כנות הכריכה של תביעת הרכוש. בשלב מאוחר יותר הועברה התובענה לדיון בבית-המשפט לענייני משפחה בירושלים, ושם תלויה התביעה ועומדת עד עצם היום הזה.

9.על החלטתו האחרונה של בית-המשפט המחוזי - החלטה הקובעת כי מחזיק הוא בסמכות לדון בתביעת הרכוש – ביקש הבעל לערער לבית המשפט העליון. הבקשה נדחתה ביום 11.10.00.

10.ביום 23.7.01 פסק בית-הדין הרבני האזורי בירושלים את פסקו, ולפיו שומה עליה על האשה להתגרש מבעלה. בית-הדין נדרש לטענתה של האשה כי סידור הגט ייערך רק לאחר שיוכרע עניין הרכוש בבית-המשפט לענייני משפחה, ועל-כך אמר דברים אלה:

לאחר עיון אנו מחליטים שכיון שהאישה רוצה להתגרש וטוענת שהבעל נוהג עמה שלא כשורה, עליה לקבל גיטה, ואינה יכולה לקשור הגט בעניני ממון שנידונים בערכאה אחרת לפי דרישתה. וכיוון שהלכה פסוקה היא, שבדירה משותפת לשני הצדדים על האישה לעזוב את הדירה לאחר סידור הגט, עליה לעזוב את הדירה לאחר הגט, ואין בעזיבתה כל שינוי בזכויות שיש לה בדירה אילו לא עזבה אותה.

11.ביום 7.8.01 הוסיף בית-הדין הרבני האזורי וציווה צו האוסר על האשה להוציא חפצים מדירת המגורים המשותפת, למעט חפציה האישיים.

12.על-פסק דינו של בית-הדין האזורי ערערה האשה, ביום 16.9.01, לבית-הדין הגדול לערעורים. בהודעת הערעור נטען, בין היתר, כי בשים-לב להחלטת בית-המשפט המחוזי הקובעת כי הסמכות לדון בעניין הרכוש מצויה בידו (החלטה שבקשת רשות ערעור עליה נדחתה), פסק דינו של בית-הדין הרבני והצו שניתן בעקבותיו נגועים בחוסר סמכות. לטענת האשה, אין לבית-הדין סמכות לדון בכל הנוגע לרכוש הצדדים, ומשכך, טעה בית-הדין הרבני האזורי כשפסק כי עליה לעזוב את הדירה לאחר סידור הגט, וכשהוסיף ואסר עליה להוציא חפצים מהדירה.

לחלופין, כך טענה האשה, טעה בית-הדין כשקבע כי עליה לקבל לאלתר את גיטה בלא להמתין עד לאחר שיוסדרו כל ענייני הרכוש שבין בני הזוג.

כן טענה האשה כי שגה בית-הדין האזורי כשפסק בהתאם לכלל ולפיו "היא [האשה] נדחית מפניו [הבעל]", וכי מטעם זה על האשה לעזוב את הדירה המשותפת לאחר סידור הגט. לטענתה של האשה, על בית-הדין היה לשקול את נסיבות המקרה ולקבוע כי במקרה זה "הוא [הבעל] נדחה מפניה".

13.ביום 6.11.01 דחה בית-הדין הרבני לערעורים את בקשת האשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית-הדין האזורי.

14.משקבע בית-הדין האזורי מועד לדיון לפניו – דיון אשר בו, לטענת האשה, אמור היה להתקיים סידור הגט אשר יביא לפינויה מן הדירה המשותפת – עתרה האשה לבית משפט זה. בעתירתה ביקשה האשה כי בית-המשפט יורה על ביטול פסק דינו של בית-הדין האזורי; על ביטול החלטת בית-הדין הגדול לערעורים אשר דחה את בקשתה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית-הדין האזורי; ועל השהיית כל הדיונים בבתי-הדין הרבניים עד אשר בית-המשפט לענייני משפחה בירושלים ישלים את ההתדיינות בתביעת הרכוש.

בעתירה נטען, כי בפסיקתו חרג בית-הדין הרבני מסמכות; הפר את עקרון כיבוד הערכאות; סטה והתעלם מהוראות חוק המכוונות אליו; ופגע בזכויות יסוד חוקתיות. כל אלה – כך טענה האשה - מקימים עילה להתערבותו של בית-משפט זה בשיבתו כבית המשפט הגבוה לצדק.

15. בהסכמת הבעל,