בע"מ 9884/16 בע"מ 9884/16

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בלוד (השופטות מ' נד"ב ,

ב' טולקובסקי ו ח' קיציס ) בעמ"ש 14368-01-16 מיום 21.11.16, שבמסגרתו התקבל בחלקו ערעור המשיב על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון (השופטת מ' פולוס ) בתמ"ש 28227-11-13 מיום 22.11.15. עניינה של הבקשה – הוכחת שיתוף ספציפי בנכס חיצוני שאינו דירת מגורים.

רקע והליכים קודמים

ב.

המשיב והמבקשת (להלן בני הזוג ) נישאו ביום 8.3.06 ונפרדו ביום 15.11.13. לבני הזוג שני ילדים קטינים. טרם הנישואין, ביקש המשיב כי יחתמו השניים על הסכם ממון, וטיוטה שלו נערכה על-ידי חברו, עו"ד ע"ב. בטיוטה נכתב, כי תחול הפרדה בין נכסי הצדדים אשר נצברו עד לאותו מועד, ושאם ירכשו הצדדים דירה משותפת יירשמו הזכויות בה לפי שיעור ההשקעה בפועל של כל אחד מן הצדדים. המבקשת סירבה לחתום על ההסכם, ואיימה לבטל את הנישואין ואף לפעול להפסקת הריונה עם בנם הבכור. לאחר שנועץ בעו"ד ע"ב, אשר הסביר לו כי ממילא קובע חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973 (להלן חוק יחסי ממון או

החוק ) כי נכסים שנצברו קודם לנישואין אינם משותפים, חזר בו המשיב מבקשתו והצדדים נישאו.

ג.

למען שלמות התמונה יצוין, כי עובר לנישואין עבד המשיב כשכיר בחברה, והמבקשת הפעילה עסק למתן שיעורים פרטיים במתמטיקה. בשנת 2008 פוטר המשיב מעבודתו, וניסיונו להקים חברה עצמאית כשל. המבקשת עשתה חיל בעסקה, ובשנת 2012 הקימה חברה המספקת שיעורים פרטיים (להלן החברה ), שבה עבד גם המשיב. כן יצוין, כי במהלך שנות נישואיהם התגוררו בני הזוג בדירה שכורה, בעוד שנכסים אשר היו בידי המשיב – דירה בעיר נהריה שקיבל בירושה ותיק ניירות ערך – הוחזקו בנפרד, והפירות שנתקבלו מהם הופקדו בחשבון בנק שברשותו. מחשבון זה נמשכו כספים לצורך רכישת נכסים נוספים: שתי יחידות במגרש בהוד השרון וזכויות בדירה במדינת מונטנגרו. לאורך השנים עשה המשיב ברכושו הנפרד כרצונו, בעוד המבקשת לא השביחה נכסים אלה בדרך כלשהי ולא היתה שותפה בניהולם. אין מחלוקת כי כספים שנמשכו מן החברה שימשו לתשלום עיקר הוצאותיו של משק הבית המשותף. עוד יצוין, כי כשנה וחצי לפני הפרידה, הביעה המבקשת את רצונה שבני הזוג ירכשו דירה למגורים. תחילה התנגד לכך המשיב, אולם בהמשך שינה טעמו ואף לקח חלק פעיל בתהליך. בסמוך למועד הקרע, ביקש המשיב כי יערכו השניים הסכם ממון עובר לרכישת הדירה; הסכם כזה לא גובש, וזמן קצר לאחר מכן נפרדו בני הזוג כאמור.

ד.

על רקע הליכי הגירושין, הגישה המבקשת תביעת מזונות ותביעה רכושית, עליה נסבה הבקשה דנא, בבית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון. במסגרת זו תבעה לקבל את מחצית הזכויות בנכסי המשיב שצוינו מעלה: הדירה בנהריה, תיק ניירות הערך, שתי היחידות במגרש בהוד השרון והזכויות בדירה שבמונטנגרו (להלן הנכסים החיצוניים ). בפסק דין מיום 22.11.15 קיבל בית המשפט ( השופטת

מ' פולוס ) באופן חלקי את התביעה הרכושית, כך שהמבקשת תהא זכאית למחצית מן הזכויות בנכסים החיצוניים, למעט המגרש בהוד השרון. נפסק, כי המשיב הציג בפני המבקשת מצג אקטיבי בדבר כוונתו לשתפהּ בנכסים החיצוניים בשני מועדים. ראשית טרם הנישואין , בכך שלא חלק עם המבקשת את המידע המשפטי אשר מסר לו עו"ד ע"ב, ולפיו נקודת המוצא החוקית אינה שיתוף בנכסים חיצוניים, אף בלא שהצדדים חתמו על הסכם ממון. שנית במהלך החיפושים אחר דירה למגורים, הואיל והיה ברור לבני הזוג כי רכישתה לא תתאפשר בלא שימוש בחלק מרכושו של המבקש. נקבע, כי מצגים אלה ממלאים אחר הדרישה לקיומו של "דבר מה נוסף" שיש בו כדי להעיד על כוונת שיתוף ספציפי בנכס חיצוני (וראו בע"מ 1398/11 אלמונית נ' אלמוני , פסקה 17 לפסק דינו של השופט י' דנציגר (2012), להלן פרשת אלמונית ).

ה.

המשיב עירער על פסק הדין בפני בית המשפט המחוזי בלוד. בפסק דין מיום 21.11.16 הוחלט (השופטות מ' נד"ב ,

ב' טולקובסקי ו ח' קיציס ) לקבל את הערעור. נקבע, כי אף שהוכרה בפסיקה האפשרות ליצירת שיתוף בנכסים אשר הוחרגו מהסדר האיזון הקבוע בחוק יחסי ממון, במקרה דנא לא עמדה המבקשת בנטל הנדרש להוכחת כוונת שיתוף מכוח הדין הכללי. הוטעם, כי בית המשפט לענייני משפחה החיל את נטלי ההוכחה המקלים שעוצבו בפסיקה, בין היתר בפרשת אלמונית , לעניין הוכחת כוונת שיתוף בדירת מגורים , ואולם הסכסוך הנוכחי נוגע לנכסים אחרים. נאמר, כי אין לראות בחזרתו של המשיב מדרישתו לערוך הסכם ממון משום מצג אקטיבי, הואיל וקביעה זו מנוגדת להסדר הקבוע בחוק יחסי ממון. כן צוין, כי התנהגותו של המשיב כלפי הנכסים החיצוניים לאורך שנות נישואיו העידה על כוונתו להפרידם מן הרכוש המשותף, ואפילו התנהלותו סביב חיפוש הדירה למגורים לא עלתה כדי מצג שווא לעניין זה; זאת בפרט, מאחר שבסופו של יום לא נרכשה הדירה. מעבר לאמור נדחתה טענת המבקשת, לפיה יש להחיל את מודל "הקהילה המשפחתית", המגלה נכונות רבה יותר להחלת כוונת שיתוף בנכסים חיצוניים מקום בו מתאפיינים הנישואין באורח חיים קישורי, כבסיס להסדרת הרכוש הזוגי. הוטעם, כי מודל זה הושאר בצריך עיון בפרשת אלמונית , ושאף המלומדים אשר תומכים בהחלתו הדגישו כי יש להקל בנטל ההוכחה כאשר מדובר בדירת מגורים או בנכס משפחתי מובהק אחר (וראו שחר ליפשיץ השיתוף הזוגי 190 (2016), להלן ליפשיץ , אליו הפנה בית המשפט המחוזי בפסקה 30 לפסק דינו).

בקשת רשות הערעור

ו.

הבקשה הנוכחית מופנית כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי. לשיטתה של המבקשת, המקרה דנא מעורר שאלה משפטית עקרונית בדבר היקף תחולתה של דוקטרינת השיתוף הספציפי על נכסים חיצוניים, ולפיכך מצדיק ליתן רשות ערעור. כן נטען, כי חלוקת הנכסים שנערכה במסגרת פסק הדין יצרה עוול כלפי המבקשת, אשר נותרה בלא זכויות בנכסים שעליהם הסתמכה לאורך שנות הנישואין. לטענתה, בית המשפט המחוזי שגה בקבעו כי לא ניתן לגזור גזירה שוה מן הפסיקה בנוגע לכוונת השיתוף הספציפי מכוח הדין הכללי לגבי נכסים חיצוניים אשר אינם דירת מגורים; לעניין זה מפנה הבקשה לשורה של פסקי דין בבית משפט זה, מהם עולה – לשיטתה – נכונות להכיר במודל "הקהילה המשפחתית" הנזכר מעלה. בהמשך לאמור גורסת המבקשת, כי ניתן לבחון את יחסי הנישואין באספקלריה חוזית, ומשכך להכיר בחובת תום לב מוגברת השוררת בין בני הזוג. אשר על כן נטען, כי במקרה דנא הפר המשיב בהתנהגותו את חובת תום הלב המוטלת עליו, שעה שחזר בו מן הדרישה לערוך הסכם ממון, ובכך יצר מצג לפיו קיבל את דרישתה של המבקשת לנהל חיי נישואין שיתופיים. בנוסף, משיגה הבקשה על קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי בדבר התנהגותו של המשיב כלפי הנכסים החיצוניים במהלך תקופת הנישואין, וכן על הקביעה לפיה התנהלותו ביחס לחיפושי הדירה לא עלתה כדי מצג שווא נוסף, אשר נגדה את ממצאיו של בית המשפט לענייני משפחה.

תגובת המשיב

ז.

ביום 3.1.17 הוחלט, כי הבקשה מצריכה תגובה. ביום 5.2.17 נתקבלה תגובתו של המשיב. נטען, כי אין הבקשה מעוררת שאלה משפטית או ציבורית עקרונית המצדיקה מתן רשות ערעור בגלגול שלישי, אלא עוסקת במחלוקת פרטנית שנתגלעה בין בני זוג מסוימים. אף לגופו של עניין סבור המשיב, כי אין מקום לשנות מפסק דינו של בית המשפט המחוזי. לשיטתו, העובדה כי הציג למבקשת טיוטה של הסכם מלמדת על היעדר כוונה לשתפהּ בנכסים החיצוניים; אימוץ גישתו של בית המשפט לענייני משפחה לעניין זה עומד בסתירה לסעיף 3 לחוק יחסי ממון. על היעדר כוונה לשיתוף ניתן ללמוד, כך נטען, ממשך חיי הנישואין (שהיו קצרים במקרה דנא), מטיב מערכת היחסים (אשר היתה רווית סכסוכים), ומן האופן שבו ניהל המשיב את הנכסים החיצוניים במהלך השנים. כן הוטעם, כי התנהלותו סביב חיפושי הדירה לרכישה מעידה דוקא על היעדר גמירת דעת מצדו, ולא על כוונה לשתף. לבסוף נאמר, שאין לקבל את טענת המבקשת כי נוצר כלפיה עיוות דין, הואיל ולא שינתה את מצבה לרעה על יסוד מצג לכאורי של המשיב, לפיו התכוון לחלוק עמה את הנכסים האמורים.

דיון והכרעה

ח.

לאחר העיון בבקשה ובתגובה לה, לא ראיתי לנכון להיעתר לה. כנודע, רשות ערעור בגלגול שלישי ניתנת במקרים המעוררים שאלה עקרונית, משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים לסכסוך, או מקום בו דחית הבקשה תגרום לעיוות דין. חוששני, כי אף שחלק מן הטענות שהעלתה הבקשה היו שובות לב, אין הנידון דידן בא בגדרם של אלה.

ט.

נבהיר תחילה את המסגרת הנורמטיבית. בני הזוג נישאו לאחר שנת 1973, ומשכך חל בעניינם חוק יחסי ממון (רע"א 8672/00 אבו רומי נ' אבו רומי , פ"ד נו(6) 175, 179 (2002), להלן עניין

אבו רומי ). עם זאת, נקבע בפסיקה כי תחולתו של הסדר איזון משאבים על פי החוק, וחרף הוראות סעיף 5(א)(1) לחוק המחריגה "נכסים שהיו להם [לבני הזוג – א"ר] ערב הנישואין או שקיבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין", אינה מונעת מניה וביה יצירת שיתוף בנכס ספציפי שהוא חיצוני להסדר מכוח הדין הכללי (ע"א 7687/04 ששון נ' ששון , פ"ד נט(5) 596, 614–615 (2005), להלן

עניין ששון ). שאלת היקפו של השיתוף הספציפי מעסיקה את בית משפט זה למעלה משלושה עשורים (וראו שחר ליפשיץ "החלת השיתוף הספציפי מכוח הדין הכללי על נכסים מלפני הנישואין ועל ירושות ומתנות בעידן של חוק יחסי ממון" הון משפחתי א2 1 (2014)), ובכל זאת חוששני כי אין אנו קרובים למציאת "נוסחת קסם" אשר תביא לפתרונה, נוכח ריבוי ההיקרויות בעולם הזוגיות, כפי שציינתי בהזדמנות אחרת:

"אודה, כי 'גבולות הגזרה' אינם חדים, אך כך מטבע הדברים: אי אפשר לקבוע מראש כללים ברורים באשר לכל האפשרויות שמזמנת המציאות האנושית. לכן גם מתלבטים בתי המשפט ממקרה למקרה, באשר לנכס הספציפי בו מדובר וכוונת הצדדים לגביו. הפרשנות בה דיברנו יסודה בשיקולי הגינות במקרים שבהם הכף נוטה, במכלול ההשקעות בנכס, בהתנהגות הצדדים הכרוכה בו, לעבר השיתוף. מובן כי הדברים אינם נטולים בעייתיות, כיוון שלעתים קשה לכמת את ההשקעות ואת 'ההתנהגות ההשקעתית', אך לכן יש לנהוג זהירות ביישום, ואולם כאמור קשה לקבוע מראש את גבולותיו המדויקים לכל מקרה" (בע"מ 10734/06 פלוני נ' פלונית , פסקה ה(2) (2007); וראו גם בע"מ 5939/04 פלוני נ' פלונית , פ"ד נט(1) 665, 671 (2004), להלן עניין פלוני ).

י.

על פני הדברים, הבקשה הנוכחית יכלה לעורר שאלה משפטית החורגת מיישומן של עובדות המקרה להלכות הקיימות. זאת, כיון שפסקי הדין שבהם פותחה דוקטרינת השיתוף הספציפי התמקדו, רובם ככולם, בנכס חיצוני מסוג מסוים – קרי, דירת מגורים (ראו למשל, פרשת אלמונית , עניין אבו רומי , עניין ששון , עניין פלוני ). דירת המגורים נתפסת ובצדק כנכס עיקרי בחיי אדם ובחיי משפחה, כקן וקורת גג, כמשלים את המזון, המשקה והבגד. בהתאם לכך, התגבשה התפיסה לפיה ניתן להקל על הדרישות הראייתיות המתחייבות מן הדין הכללי ברגיל כדי להוכיח כוונת שיתוף בדירת המגורים ( שם ; וראו גם פרשת אלמונית , שבמסגרתה נקבע, כאמור, כי נדרש "דבר מה נוסף" מעבר לקיומם של חיי נישואין, ולניתוח של פסק הדין ראו ליפשיץ , בעמ' 179–181); הדירה נחשבת לנכס משפחתי מובהק (וראו למשל, עניין אבו רומי , בעמ' 183). נוכח מצב עניינים זה, יכלה המחלוקת בין הצדדים לעלות שאלה, בדבר הרף ההוכחתי שיש להציב מקום בו עסקינן בנכס חיצוני מסוג אחר, שאינו דירת מגורים. ברם, לאחר שהפכתי בדברים הגעתי לכלל מסקנה, כי אין נסיבות הנידון דידן מתאימות להרחבת גבולותיה של דוקטרינת השיתוף בנכס ספציפי, המהוה "פיתוח דפיתוח" שיפוטי מעיקרא (וראו ע"א 7750/10 בן גיאת נ' הכשרת היישוב ביטוח בע"מ , פסקה ט"ו (2011)), נוכח הוראתו המפורשת של סעיף 5(א)(1) לחוק יחסי ממון.

יא.

המבקשת סומכת ידיה על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה וטוענת, כי המשיב יצר כלפיה מצג של נכונות לשתפהּ בנכסים החיצוניים. אין להלום טענה זו, ככל שנוגעת היא למשך חיי הנישואין. התנהלותם של בני הזוג מלמדת דוקא על כוונה לשמור על הפרדה: הנכסים החיצוניים נרשמו על שמו של המשיב, המבקשת לא היתה שותפה בניהולם ואף לא השביחה אותם והפירות שנתקבלו מנכסים אלה הופקדו בחשבון הבנק הפרטי של המשיב. אוכל רק לנוד לחיי נישואין שאין בהם שיתוף כלכלי מלא, אך הדבר אינו חריג בעולמנו. אמנם, דומה שאין מחלוקת כי בני הזוג לא היו יכולים לרכוש דירה באמצעות כספי החברה אשר שימשו את בני הזוג, כאמור, להוצאות משק הבית המשותפות. אולם, קשה לראות בהתנהגותו של המשיב במהלך החיפושים משום נכונות לשתף; אדרבה, דומה כי התנהלותו אופיינה בחוסר החלטיות, כפי שעולה למשל מבקשתו לערוך הסכם ממון נוסף (וראו לעניין זה עדותו של עו"ד ע"ב בבית המשפט לענייני משפחה, שבמסגרתה נאמר: "[המשיב] לא רצה לקנות את הדירה לא ברגע שהם התחתנו ולא במשך כל השנים וגם לא בשנת 2013", בעמ' 59 לפרוטוקול הדיון מיום 10.11.15, וכן עדותה של הגב' א"א, חברתה של המבקשת, בעמ' 37–38 לפרוטוקול הדיון מיום 9.11.15). נראה איפוא, כי אף אם נצא מן ההנחה לפיה אין הכרח להבחין בין הנכסים החיצוניים נשוא ענייננו – אשר אינם "משפחתיים" באופן מובהק – לבין נכס מסוג של דירת מגורים, קשה להסיק שנתקיימה לגביהם כוונת שיתוף. על כן, לא מצאתי לנכון להרחיב בנידון דידן בדבר מודל "הקהילה המשפחתית" שנזכר מעלה; וראו לעניין זה בע"מ 1059/17 פלוני נ' פלונית , פסקה ו' (5.2.17) מן העת האחרונה, שם ציינתי:

"בדומה לפרופ' ליפשיץ, סבורני כי אין לראות את הזוגיות ככלל כשותפות מסחרית-כלכלית אלא בהקשר על 'הקהילתיות המשפחתית' – ולטעמי מונח מתאים לכך הוא 'הבית המשפחתי', וכמות שנזדמן לי לציין בערב השקה לספר השיתוף הזוגי (לשכת עורכי הדין ירושלים, י"א באלול תשע"ו (14.9.16)), 'נזכור, זוגיות אינה רק עולם כלכלי... היא עולם של רגשות, אינטימיות, לעתים אהבה ענקית ההופכת לאיבה ענקית לא פחות, ואלה גורמים שעלינו לשקול, בהצבת התיאוריה ובמבחן המעשי. תפקיד בתי המשפט בסופו של יום הוא לנסות להגיע, בתוך מה שלפניהם, לתוצאה שיש בה צדק , בגדרי הדין'" (ההדגשה במקור – א"ר).

יב.

אשר לנקודת הזמן המוקדמת, שעניינה חזרתו של המשיב מן הבקשה לערוך הסכם ממון טרם הנישואין. נטען, כי בהסתירו את המידע בדבר הדין החל על בני זוג שאינם חתומים על הסכם ממון, הפר המשיב את חובת תום הלב המוטלת עליו כלפי המבקשת. אכן, תום הלב החולש על המשפט הפרטי בכללותו (ראו והשוו סעיפים 39 ו-61 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973), מתחייב אף ביחסים שבין בני זוג, ובפרט מקום בו עסקינן בפירוק חיי הנישואין (וראו עניין פלוני , בעמ' 672). אכן, ראוי היה כי המשיב ינהג ביתר גילוי עם המבקשת, וכנראה היחס ה"מרוחק" אופייני לחיי הנישואין במקרה דנא; ברם, קשה לראות בעצם הסכמתו לוותר על הסכם הממון משום הפרה של חובת תום הלב כשלעצמה, ולהלכה יכלה גם המבקשת, שהנושא היה חשוב לה, להתעניין בנפקות של מצג שאין בו הסכם. כן יוטעם, מבלי לטעת מסמרות, כי נוטה אני לעמדתו של בית המשפט המחוזי לפיה קביעה מעין זו מעוררת קושי ביחס להסדר איזון הנכסים שבחוק יחסי ממון. על פי סעיף 3(א) לחוק, "לא עשו בני הזוג הסדר ממון, ואם עשו – במידה שההסכם אינו קובע אחרת, יראום כמסכימים להסדר איזון המשאבים לפי פרק זה, ויראו הסדר זה כמוסכם בהסכם ממון בעל תוקף שנתמלאו בו הוראות סעיף 2". במקרה דנא, בו לא ערכו הצדדים הסכם ממון, תהא לדידי החלתו של הסדר חלופי לאיזון המשאבים הסותר מעיקרו הוראת חוק זו, בבחינת חוזה מכללא – וחרף אהדה אנושית למבקשת – בגדר סעד מרחיק לכת בנסיבות האמורות.

יג.

איני נעתר איפוא לבקשה. בנסיבות לא אעשה להוצאות.