בע"מ 10734/06 פלוני נ. פלוני

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (סגני הנשיא גרוס, קובו ורובינשטיין) מיום 21.11.06 בתיק ע"מ 1055/06, בו התקבל חלקית ערעור המשיבה על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון (השופטת שטיין) מיום 9.1.06 בתיק תמ"ש 20060/01.

ב.

הצדדים נישאו ביום 5.12.78 וחל עליהם אפוא חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג - 1973. ביום 31.12.01 הגישה המשיבה תביעה רכושית ותביעת מזונות. ביום 9.1.06 דחה בית המשפט לענייני משפחה את תביעת המזונות (אך עיכב את ביצוע החלטתו עד הגירושין או העברת כספים למשיבה); הכריע לגבי אופן חלוקתם של הנכסים הכלכליים (עניין שהוכרע ברובו בתמ"ש 6520/03); ודחה את תביעת המשיבה להצהיר על שיתופה בדירת המגורים שהיתה רשומה על שם המבקש בלבד (להלן הדירה). כלפי פסק דין זה הגישה המשיבה ערעור לבית המשפט המחוזי.

ג.

ביום 21.11.06 דחה בית המשפט את הערעור בסוגיית המזונות, אך קיבל את הערעור לגבי השיתוף בדירת המגורים. ראשית נפסק, כי בית המשפט לענייני משפחה טעה עובדתית בקבעו כי במועד הנישואין היתה למשיבה דירה וחנות בבעלותה. עוד נקבע, כי הוכחה כוונת שיתוף ספציפית בדירה. נקבע ש"אין בעובדה כי הדירה היתה רשומה על שם הבעל בלבד כדי לחבל בזכויותיה של המערערת (המשיבה - א"ר)" (עמ' 6). הוטעם כי "מחומר הראיות עולה כי הזוג התגורר בדירה במשך שנים רבות, והם גידלו שם שני ילדים, האישה עבדה ועזרה לפרנסת הבית והמשפחה השקיעה גם מכספה והונה בשיפוצי הדירה" (שם), ובהמשך "הנסיבות מעידות כי החיים המשותפים בה (בדירה - א"ר) לאורך שנים, גידול הילדים, הרחבת הדירה ושיפוצה, התרומה הכלכלית ההדדית של הצדדים... מעידים על כוונה של שיתוף ואיזון המשאבים גם בה" (עמ' 10). נקבע כי טענת המבקש לפיה לא התכוון ליצור שיתוף בדירה לא הוכחה, שכן במשך 22 שנה לא נתן לה כל ביטוי מהותי. כלפי פסק דין זה הוגשה הבקשה הנוכחית.

ד.

בבקשה - הערוכה, בכל הכבוד, כדבעי ובמפורט - נטען כי שגה בית המשפט המחוזי בהחילו את הלכת השיתוף במקביל לחוק יחסי ממון, בניגוד לסעיף 5 לחוק יחסי ממון ולהלכה שנקבעה בפרשת ע"א 1915/91 יעקובי נ' יעקובי (פ"ד מט(3), 529). נטען כי בשאלת התחולה המקבילה קיימת פסיקה סותרת של הערכאות הדיוניות, ונדרשת בעניינה הכרעת בית משפט זה. עוד נטען, כי שגה בית המשפט בכך שהסתפק בשנות המגורים בדירה כדי לקבוע שיתוף (בניגוד לאמור ברע"א 8672/00 אבו רומי נ' אבו רומי , פ"ד נו(6) 175), ובקבעו כי הנטל לשלול את השיתוף בדירה מוטל על המבקש. לגופו של עניין נטען כי השיפוץ בדירה שאליו נדרש בית המשפט המחוזי בין השאר היה מינורי, ולא הצדיק את הקביעה לגבי שיתוף בדירה (בהתאם לאמור בע"א 6271/92 לוריא נ' לוריא (לא פורסם)).

ה.

(1) לאחר העיון בבקשה אין בידי להיעתר לה. השאלה המשפטית המתעוררת במקרה שלפנינו היא האפשרות ליצור שיתוף בנכס ספציפי במקביל למשטר הרכושי הקבוע בחוק יחסי ממון. בשורה ארוכה של פסקי דין קבע בית משפט זה כי ניתן ליצור שיתוף ספציפי כאמור. הנה מפסק דין שניתן לא מכבר:

"בהתאם לגישת הרוב בע"א 1915/91, 2084, 3208 יעקובי נ' יעקובי וקנובלר נ' קנובלר , פ"ד מט(3) 529, אין בהוראותיו של סעיף 5 לחוק יחסי ממון כדי למנוע יצירת שיתוף בנכס ספציפי לפי הדין הכללי החל על העניין, לרבות בנכס שנרכש על-ידי אחד מבני-הזוג טרם הנישואין (ראו גם: רע"א 8672/00 אבו-רומי נ' אבו-רומי , פ"ד נו(6) 175, בפיסקאות 9-10 לפסק-דינה של השופטת שטרסברג-כהן; רע"א 4358/01 בר-אל נ' בר-אל , פ"ד נה(5) 856, בפיסקה 4 לפסק-דינו של הנשיא ברק)" (ע"א 7687/04 ששון נ' ששון , פ"ד נט(5) 596, 615 - השופטת, כתארה אז, ביניש).

(2) הדברים יפים, כאמור, גם ביחס לנכסים שהיו בבעלות אחד מבני הזוג לפני הנישואין - כבמקרה שבפנינו (ראו גם בע"מ 4951/06 פלוני נ' פלונית (טרם פורסם)). אודה, כי "גבולות הגזרה" אינם חדים, אך כך מטבע הדברים: אי אפשר לקבוע מראש כללים ברורים באשר לכל האפשרויות שמזמנת המציאות האנושית. לכן גם מתלבטים בתי המשפט ממקרה למקרה, באשר לנכס הספציפי בו מדובר וכוונת הצדדים לגביו. הפרשנות בה דיברנו יסודה בשיקולי הגינות במקרים שבהם הכף נוטה, במכלול ההשקעות בנכס, בהתנהגות הצדדים הכרוכה בו, לעבר השיתוף. מובן כי הדברים אינם נטולים בעייתיות, כיוון שלעתים קשה לכמת את ההשקעות ואת "ההתנהגות ההשקעתית", אך לכן יש לנהוג זהירות ביישום, ואולם כאמור קשה לקבוע מראש את גבולותיו המדויקים לכל מקרה. השאלה בנידון דידן היא אפוא שאלה עובדתית, האם הוכיחה המשיבה - והנטל הבסיסי אכן עליה, גם אם עבר בשלב מסוים אל המבקש - יצירת שיתוף ספציפי בדירה. בכך שבית המשפט המחוזי פירש את התמונה הכלכלית והמשפחתית בשונה מבית המשפט לענייני משפחה אין כדי להצדיק מתן רשות ערעור בגלגול שלישי (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123, 128 - מ"מ הנשיא, כתארו אז, שמגר). מעבר לצורך אציין כי בית המשפט המחוזי לא ביסס את הכרעתו בדבר השיתוף אך על שנות מגורים ארוכות בדירה, אלא גם על השתתפות המשיבה במימון שיפוץ הדירה (בשני מועדים), ועל סקירתה של מערכת היחסים הכלכלית ששררה בין הצדדים. בית המשפט המחוזי אכן קבע כי "כוונת המשיב שלא לשתף את המערערת בדירת המגורים לא הוכחה דיה", אך זאת רק לאחר שפסק כי הנסיבות אכן מעידות על שיתוף. השאלה המשפטית הרחבה והמעניינת של התחולה המקבילה של הלכת השיתוף לצד חוק יחסי ממון אינה מתעוררת לאמיתה במקרה דנא, התחום לנכס הספציפי.

ו.

לא אוכל איפוא להיעתר לבקשה.