בע"מ 4545/09 פלוני נ. פלוני

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (כב' השופטות א' שטמר, מ' נד"ב וא' דודקביץ בעמ"ש 566-09-07) מיום 19.4.2009, לפיו התקבל בחלקו ערעור על פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה בכפר-סבא (כב' השופטת ר' מקייס בתמ"ש 3861/01), מיום 31.8.3006.

1.

המבקש והמשיבה נישאו זה לזו בשנת 1984 ונולדו להם שלוש בנות. בשנת 2001 הגישה המשיבה תביעה למזונותיה ולמזונות הבנות וכן תביעה רכושית. הצדדים התגרשו ביום 16.7.2004. עם תום הליך ההוכחות קיבל בית המשפט לענייני משפחה את רוב תביעתה הרכושית של המשיבה וקבע כי היא זכאית למחצית ממניות המבקש בחברה שבבעלותו ובבעלות אימו. בית המשפט לענייני משפחה דחה את תביעת המשיבה לקבוע כי יש לה זכויות במקרקעין שנרכשו על ידי המבקש לפני הנישואין ואשר שימשו את עסק המשתלה שניהל בעת הנישואין. המבקש הגיש ערעור על פסק הדין ואילו המשיבה הגישה ערעור שכנגד. הדיון בערעורים התמקד בשתי סוגיות: האם יש לאזן את שווי המקרקעין שרכש המשיב עובר לנישואין, ומהו חלקה של המשיבה בחברה.

2.

בנוגע לזכויות במקרקעין קבע בית המשפט המחוזי כי הצדדים היו נשואים 20 שנה והתביעה הוגשה לאחר 17 שנות נישואין. לא נטען ולא הוכח שמערכת היחסים בין הצדדים היתה בעייתית מתחילתה. במשך השנים התגוררו הצדדים בדירת המשיבה ולאחר מכן בדירה השניה, שהיא דירתה מלפני הנישואין. בשנת 1994 עברו להתגורר בבית שרכשו, בעיקר מכספי מכירת הדירה השניה של המשיבה. המבקש הביא לנישואין את עסק המשתלה ואת המקרקעין עליו פעלה. שווי העסק והמקרקעין בעת הנישואין היה נמוך משמעותית משוויים היום ומשווי הנכסים שהביאה המשיבה. לאחר חיסול המשתלה הוקם על המקרקעין ועל המקרקעין הנוספים שנרכשו במהלך הנישואין מבנה תעשייתי שהחברה משכירה. בית המשפט המחוזי שוכנע כי בנסיבות העניין בהן עירבו הצדדים בין נכסיהם הפרטיים לבין נכסי החברה ובהן ניהלה המשיבה את החשבונות בחברה במשך שנים, היתה בעלת זכות חתימה בחברה וערבה אישית לחובות החברה וכי שני הצדדים עשו בחברה כבתוך שלהם, הצליחה המשיבה להרים את הנטל המוגבר המוטל עליה להוכיח כי התגבשה כוונה ליצור שיתוף ספציפי במקרקעין שנרכשו על ידי המבקש טרם הנישואין.

3.

אשר למניות החברה, בית המשפט המחוזי לא מצא להתערב בקביעת בית המשפט קמא לפיה במסגרת איזון המשאבים שבין הצדדים יש לכלול את מחצית שווי מניותיו של המבקש בחברה, המהוות ארבע חמישיות מהמניות בחברה נוכח בחירתו לדלל את מניות אימו.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי.

4.

המבקש טוען כי בית המשפט המחוזי קבע הלכה חדשה הנוגדת את חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג – 1973 (להלן: החוק ) ואת פסיקתו של בית משפט זה. המבקש מתאר את אופן רכישת המקרקעין טרם הנישואין, הקמת המשתלה ולאחר מכן הקמת המבנה התעשייתי על המקרקעין. בית המשפט לענייני משפחה קבע עובדתית לאחר שמיעת הצדדים ועדיהם כי לא הונחה תשתית ראייתית מספיקה לקביעה כי יש בהתנהלות הצדדים כדי לבסס עילה מהדין הכללי לחלוקה לא שוויונית של הנכסים או הכללת המקרקעין במסגרת איזון המשאבים. לדעת המבקש, מאחר ויש לערוך במקרה דנן איזון משאבים על פי החוק, שגה בית המשפט כשבדק האם הוכחה כוונת שיתוף במקרקעין. בכך עירב שלא כדין בין הלכת השיתוף שלא חלה על הצדדים שכן התגרשו זה מכבר, לבין החוק החל עליהם. אף מדובר בנכס שאינו דירת המגורים מלפני הנישואין. בפסיקתו זו, סבור המבקש, חרג בית המשפט המחוזי מן ההלכה הפסוקה בבית משפט זה. המבקש משיג על הקביעה העובדתית לפיה המשיבה הביאה שתי דירות לנישואין, וטוען כי הביאה אחת בלבד. המבקש מוסיף כי המשיבה לא היתה מעולם בעלת מניות בחברה וכי לזכויות החתימה בחשבון החברה לא היתה משמעות של מתן שותפות בה. המבקש מסביר כי אחוזי הבעלות של אמו במניות דוללו נוכח דרישת הבנק לשנות את אחוזי הבעלות וללא ידיעתה ועל כך הגישה תביעה התלויה ועומדת.

5.

המשיבה ביקשה להגיש תשובתה לבקשה ונעתרתי לבקשה. לדעתה, אין בפסק הדין של בית המשפט המחוזי כל חידוש אלא יישום עובדתי של ההלכות הקיימות, לפיהן יכולה להתגבש בין בני זוג כוונת שיתוף ספציפית בדבר שיתוף בפריט רכושי מסוים גם אם הובא על ידי מי מהם מלפני הנישואין. המשיבה מפנה להחלטה בבע"מ 4951/06 פלוני נ' פלונית (לא פורסמה, 14.6.2006) (להלן: עניין פלוני )). לדבריה, מדובר בעניין דומה בו נקבע כי אינו מעלה סוגיה שטרם הוכרעה וטעונה ליבון בגלגול שלישי. המשיבה טוענת כי הפער בין הכרעות הערכאות נובע מפרשנות העובדות וכי לא היה חולק על הקביעה המשפטית לפיה יכול ותתגבש בין בני זוג שנישאו לאחר תחילת חוק יחסי ממון כוונת שיתוף ספציפית בנכס שהביא אחד מהם לנישואין. על יסוד אותה תשתית עובדתית קבע בית המשפט המחוזי, בניגוד לבית משפט השלום כי התגבשה כוונה כאמור. המשיבה מציינת כי שתי הערכאות קבעו כי הביאה לנישואים שתי דירות מגורים בזו אחר זו. לטענת המשיבה אין לערוך אבחנה בין בני זוג המתדיינים בעוד נישואיהם טרם פקעו לבין אלה שנישואיהם פקעו זה מכבר ומפנה לעניין פלוני ולהלכת יעקבי קנובלר

(ע"א 1915/91, פ"ד מ"ט (3) 529 (1995)). לדעתה את דין השיתוף מכח הדין הכללי ניתן להחיל גם על נכס שאינו דירת המגורים. לטענת המשיבה יש לדחות את טענת המבקש ביחס לבעלות במניות בהעדר עילה להתערבות בקביעת חלוקתן.

6.

דין הבקשה להידחות. חרף ניסיונו להעטות על הבקשה מעטה ציבורי, אין המבקש מצביע על כל שאלה משפטית, ציבורית או חוקתית החורגת מהעניין של הצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת ועל כן הבקשה אינה עומדת בתנאים למתן רשות לערעור שני (ר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה) , פ"ד לו(3) 123 (1982)). אכן, פסיקת בית משפט זה היא עקבית לפיה גם לאחר חקיקת החוק ודחיית אפשרות החלתה של חזקת השיתוף במקביל להסדר איזון המשאבים הקבוע בו, עדיין ניתנת אפשרות לצד להוכיח כוונת שיתוף בנכס מסוים על יסוד הדין הכללי, להבדיל מחזקת השיתוף הכללית (ראה למשל, בע"מ 2948/07 פלונית נ' פלוני (לא פורסם, 18.4.2007); בע"מ 10734/06 פלוני נ' פלונית (לא פורסם, 14.3.2007)). אך השאלה האם הוכחה כוונת שיתוף ספציפית כאמור היא שאלה עובדתית ורשאי היה בית המשפט המחוזי להסיק מסקנות שונות מבית המשפט לענייני משפחה מן הנסיבות שהוכחו בפניו באשר למקרקעין עליו פעלה המשתלה בזמנו. אין בכך ששתי ערכאות הגיעו לתוצאה שונה בעניין זה כדי להצדיק מתן רשות ערעור בבית משפט זה, שכן הסוגיה מוגבלת לסכסוך הספציפי שבין הצדדים. אף לא מצאתי בטענות המבקש בנוגע למניותיו כדי להקים עילה להתערבות באופן חלוקת מניות החברה שבידי המבקש אשר שתי הערכאות סברו כי יש לחלקן באופן שווה בין הצדדים במסגרת איזון המשאבים.

לאור כל האמור דין הבקשה להידחות, ללא צו להוצאות.