בע"מ 1477/13 פלוני נ. פלוני

1.

מונחת לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (עמ"ש 37372-06-12, כב' השופטים ד' מינץ , כ' מוסק , מ' בר-עם ), אשר דחה ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה (תמ"ש 4120/10, כב' השופט נ' פלקס ), במסגרתו נתקבלה תביעת המשיב להצהיר כי מחצית מן הזכויות בדירה שבלב המחלוקת שייכות לו.

רקע עובדתי

2.

המבקשת והמשיב נישאו זה לזו בשלהי שנת 1986, ונפרדו בשנת 2009. הדירה שבמחלוקת (להלן: הנכס) נרכשה בשנת 2004 ונרשמה על שם המבקשת. המשיב פנה בשנת 2010 לבית המשפט לענייני משפחה, בדרישה להצהיר כי הנכס הינו בבעלות משותפת של הצדדים. נטען כי הנכס נרכש ממקורותיהם המשותפים של בני הזוג למטרת מגורים. המבקשת מצידה טענה כי הרכישה מומנה מכספה שלה, ומטעם זה הנכס נרשם על שמה בלבד, וכי לא מדובר בדירה שנועדה למגורי בני הזוג.

בית המשפט לענייני משפחה קיבל את תביעת המשיב וקבע כי לשני הצדדים זכויות שוות בנכס. המשיב הוכיח כוונת שיתוף ספציפית בנכס, חרף רישומו על שם המבקשת בלבד: רכישת הנכס התבצעה באמצעות כספים שמקורם בחשבון נאמנות, אשר בו רשומים בני הזוג כנהנים בחלקים שווים. בנסיבות אלו חלה חזקה הדומה לזו שחלה בעניין חשבון בנק משותף: מקום בו יש לצדדים חשבון בנק משותף, חזקה שסכומי הכסף המופקדים לאותו חשבון הם משותפים. בית המשפט ציין גם כי הנכס אמור היה לשמש למגורי המשפחה. מכיוון שכך, רף ההוכחה המוטל על המשיב - להוכיח כי יש שיתוף זכויות בנכס - הינו נמוך יותר.

ערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי – נדחה. זאת בעיקר משום שהכרעת בית המשפט לענייני משפחה נסמכת ברובה על ממצאים עובדתיים, אשר אין עילה של ממש להתערב בהם. מבלי לגרוע מן התוצאה האמורה, בית המשפט המחוזי העיר כי עצם קיומם של חיי נישואין ממושכים – אין די בו כדי לקבוע שיתוף בדירת מגורים, מה גם שבענייננו מדובר בנכס שבפועל לא שימש את הצדדים למגורים. מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי.

טענות הצדדים

1.

המבקשת סבורה כי במקרה הנוכחי לא ניתן היה לדון בשיתוף בנכס ספציפי, במנותק מאיזון המשאבים הכולל בין בני הזוג. זאת במיוחד לנוכח תיקון מס' 4 לחוק יחסי ממון, משנת 2008, אשר מלמד כי מן הראוי לצמצם את האפשרות לעקוף את הסדר איזון המשאבים. טענה נוספת היא שיש להבחין בין חשבון בנק משותף לבין חשבון נאמנות: נכון הוא שבחשבון בנק משותף חלה חזקה כי סכומי הכסף המופקדים לאותו חשבון הם משותפים, ברם אין מקום "להעתיק" חזקה זו לקרן נאמנות.

המשיב מצידו טוען כי ניתן לתבוע שיתוף בנכס ספציפי מכוח הדין הכללי, וזאת מבלי להתנות את בירור המחלוקת בהגשת תביעה לאיזון משאבים. לגופו של עניין, מדובר בנכס שנרכש למטרות מגורים. במצב זה הנטל הרובץ על המשיב, להוכיח כי מדובר בנכס משותף – הוא נטל קל יותר. המשיב מוסיף ומציין כי הערכאות הקודמות קיבלו את גרסתו, לפיה הנכס נרכש מכספים משותפים לבני הזוג ונרשם על שם המבקשת משיקולי תכנון מס בלבד.

דיון והכרעה

2.

בית משפט זה, חזר במספר הזדמנויות על ההלכה כי סעיף 5(א) לחוק יחסי ממון, המורה על חלוקה שוויונית של נכסי בני הזוג לאחר פקיעת הנישואין, אינו מונע יצירת שיתוף בנכס ספציפי מכוח הדין הכללי. הלכה זו לא השתנתה בעקבות תיקון מס' 4 (ראו והשוו לעניין זה: ע"א 1915/91 יעקובי נ' יעקובי, פ"ד מט(3) 529, 561 (1995); רע"א 8672/00 אבו רומי נ' אבו רומי, פ"ד נו(6) 175, 183 (2002); ע"א 7687/04 ששון נ' ששון, פ"ד נט(5) 596, 614, 615 (2005); בע"מ 1398/11 אלמונית נ' אלמוני (26.12.12)).

יש לזכור כי נקודת המוצא היא שהדירה רשומה על שם המבקשת. לפיכך, בהתחשב בכך ש"המוציא מחברו עליו הראיה", על פי הפסיקה הנטל הוא על המשיב להוכיח שמגיעות לו זכויות בנכס. אין די בעצם קיומם של חיי נישואין ממושכים (השוו: שחר ליפשיץ "יחסי משפחה וממון: אתגרים ומשימות בעקבות תיקון מס' 4 לחוק יחסי ממון"

חוקים א 227 (2009)). יש להוכיח כי התקיימו נסיבות נוספות, מהן עולה כי אכן התקיים שיתוף בנכס הספציפי (השוו: עניין אלמונית , פסקה 16 לפסק דינו של השופט דנציגר ). בהקשר זה יש לתת את הדעת בין היתר להתנהגות הצדדים ולטיב ההשקעות הכספיות של בן הזוג הלא רשום (בע"מ 10734/06 פלוני נ' פלונית, פסקה ה(2) (14.03.07); ע"א 7750/10 בן גיאת נ' הכשרת היישוב ביטוח בע"מ , פסקה 13 לפסק דינו של השופט י' עמית ובפסקאות ו'-ז' לפסק דינו של השופט א' רובינשטיין (11.8.2011)).

3.

בענייננו, לא מצאתי עילה להתערב בממצאים העובדתיים שנקבעו בערכאות הקודמות, אשר מבססים את המסקנה כי למשיב יש זכויות משותפות בנכס. שתי הערכאות הגיעו למסקנה שהנכס נרכש ממקורות מימון משותפים לבני הזוג, דהיינו חשבון הנאמנות. מהממצאים העובדתיים עולה כי, בהתאם לתנאי הנאמנות, המבקשת והמשיב הינם נהנים בחלקים שווים. ממילא, משהסכים הנאמן להעביר את הכספים לשם רכישת הנכס - חזקה עליו כי השתכנע שהרכישה תקדם את האינטרסים של כלל הנהנים ותשרת אותם, ולא רק את אלו של המבקשת. רכישת הנכס, שהוכח כי נועד לשמש למטרת מגורים, עולה בקנה אחד עם האינטרסים של כל הצדדים.

יתירה מכך. מהממצאים העובדתיים עולה כי המשיב, רואה חשבון במקצועו, היה המוציא והמביא בעסקי המשפחה. נקבע כי רישום הנכס על שם המבקשת נעשה משיקולים של תכנון מס, וכי המהלך משקף את התנהלות בני הזוג במשך רוב תקופת הנישואין: מאז ומתמיד נרשמו הבתים בהם התגוררה המשפחה על שם המבקשת, אשר בחרה שלא לקבל אזרחות ישראלית, להשתמש ברכב בעל מספר רישוי זר, ולנהל חשבון בנק המיועד לתושבי חוץ, והכול ככל הנראה בכדי לזכות ביתרונות כלכליים. ממצאים אלו, אשר כאמור לא מצאתי עילה של ממש להתערב בהם, מחזקים את המסקנה לפיה יש למשיב זכויות משותפות בנכס, חרף רישום הנכס על שם המבקשת.

לפיכך, בנסיבות העניין, ובהתחשב בשיקולים שהוצגו לעיל, נחה דעתי כי אין מקום להתערב בתוצאה אליה הגיעו הערכאות הקודמות בדבר אופן חלוקת הזכויות בנכס. יתירה מכך, השילוב של התשתית העובדתית שנקבעה והנימוקים בפסק דינו שבית המשפט המחוזי מובילים למסקנה כי העניין, שמצוי בגלגול שלישי, איננו מעלה סוגיה משפטית עקרונית.

4.

הבקשה נדחית. המבקשת תשא בהוצאות המשיב בסך 7,000 ₪.