בע"מ 7181/12 פלוני נ. פלוני

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטים שטמר, קינן וד"ר זרנקין) בעמ"ש 23200-04-12 מיום 1.7.12, בגדרו התקבל ערעור המשיבה על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בקריות (השופט סילמן) בתמ"ש 12236-04-09, תמ"ש 2890-06-11 ובתמ"ש 2805-06-11 מיום 31.1.12. עניינה של הבקשה בשאלה האם נוצר בין הצדדים, בני זוג שנישואיהם עלו על שרטון, שיתוף בנכס ספציפי – בית מגוריהם, שיסודו בנכס של משפחת המבקש.

רקע והליכים

ב.

להלן תמצית העובדות הרלבנטיות לענייננו, כעולה מפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה: הצדדים נישאו בשנת 1986, ונולדו להם שלושה ילדים . נישואיהם של הצדדים לא צלחו, ובשנת 2003 עזבו המשיבה וילדיהם המשותפים של הצדדים, את בית מגוריהם, שראשיתו בקרקע שניתנה למבקש במתנה מהוריו, והוא רשום על שמו. בשנת 2008 התגרשו הצדדים. החל משנת 2004 מתנהלים בין הצדדים הליכים משפטיים בעניינים שונים.

ג.

ביום 27.4.09 הגישה המשיבה תביעה כנגד המבקש בבית המשפט לענייני משפחה בקריות. בכתב התביעה התבקש בית המשפט, בין היתר, "ליתן צו הצהרתי המורה כי מחצית מכל הזכויות ו/או הכספים ו/או הנכסים שעל שם הנתבע ו/או בשותפות עם אחרים שייכים לנתבעת" וכן "להורות על פירוק השיתוף" בבית המגורים של בני הזוג ובתכולתו, כמו גם בחשבונות בנק של המבקש "בארץ ובירדן". במהלך נישואיהם הרחיבו הצדדים את הבית. בחודש יוני 2011 הגישה התובעת שתי תביעות חדשות – תביעה לדמי שימוש בגין השימוש שעשו המבקש ובת זוגו החדשה בבית המגורים, ותביעה לסילוק ידו של המבקש מן הבית.

ד.

בפסק דינו המקיף והמלומד מיום 31.1.12 עמד בית המשפט לענייני משפחה על העובדה שבית המגורים הוא "נכס חיצוני", שכן "אין חולק כי הקרקע נשוא הליך ההליך עליה נבנה בית מגורי הצדדים, היתה בבעלות אבי הנתבע (המבקש - א"ר) והועברה במתנה לנתבע". כן עמד בית המשפט לענייני משפחה על הקושי להחיל על הצדדים את חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 (להלן: החוק ), ובפרט את הוראת סעיף 5 לחוק שעניינה הזכות לאיזון משאבים. בהקשר זה נאמר, כי הסעד של איזון המשאבים לא נתבע, כי איזון משאבים כולל אינו בר ביצוע וכי ממילא אין החוק מכיר בגישה של "איזון חלקי". עם זאת נקבע, כי "גם אם לא ניתן להשתמש בהליך זה בהוראות חוק יחסי ממון בין בני זוג, בהיעדר ראיות בדבר משאבי הצדדים, תיאורטית ניתן להקים שיתוף ספציפי בבית מגורי הצדדים", שכן "ניתן להחיל במקרים מסוימים שיתוף ספציפי בנכס גם כאשר על בני זוג חל חוק יחסי ממון"; צוין, כי השאלה האם הוכחה כוונת שיתוף מסוימת היא שאלה שבעובדה . לאחר שבחן את מכלול הראיות בתיק קבע בית המשפט לענייני משפחה, כי "הונחה תשתית ראייתית לכוונת העדר שיתוף". עוד נקבע, כי הואיל ושווי החיובים והשעבודים הרובץ על בית המגורים גדול משוויו, אין טעם בשיתוף ובפירוק השיתוף. נקבע, כי "משלא הוכח שיתוף ספציפי, אין תקומה לכל תביעות התובעת הנובעות מבעלות משותפת במקרקעין, ובכלל זאת סילוק יד, או שכר ראוי", וכי יש לדחות תביעות אלה גם לגופן. עם זאת, פסק בית המשפט למשיבה פיצוי "מכוח בניה ונטיעה" ו"מכוח ביטול רישיון", בסך 200,000 ש"ח.

ה.

המשיבה הגישה ערעור לבית המשפט המחוזי. בפסק דין מיום 1.7.12 התקבל הערעור. נקבע, כי "על מנת להכריע אם הדירות הן רכוש משותף, אף אם מדובר ברכוש 'חיצוני' של המשיב, יש לבחון, אם חרף מקור המימון, הייתה כוונה ליצור שיתוף ספציפי בבית, מכוח הדין הכללי". נקבע, כי הן הדין והן הצדק מחייבים שהמשיבה תקבל מחצית מערכו של הבית, כפי שהוערך על-ידי שמאי שמונה בהליך בבית המשפט לענייני משפחה – 625,000 ש"ח. עוד נקבע, כי "לא הוכח טיבם, היקפם ומקורם של החובות הנטענים" כרובצים על הבית, ולפיכך לא הוכח "שיש לנכות חובות אלו מחלקה של המערערת (המשיבה - א"ר) בבית המשותף". עוד קבע בית המשפט המחוזי, כי על המבקש לשלם למשיבה דמי שכירות ראויים החל מיום 1.5.09 בסך 500 ש"ח.

ו.

מכאן בקשת רשות הערעור.

הבקשה

ז.

בבקשה נטען, ראשית, כי ההלכה בדבר רשות ערעור בגלגול שלישי נכונה "כאשר עסקינן בערכאות השונות, שלום ומחוזי, אך לא כאשר אנו עוסקים בתביעות שמתחילות את דרכן בבימ"ש לענייני משפחה", ולפיכך "מוטלת החובה על ביהמ"ש העליון בשבתו כערכאת ערעור בתיקי משפחה לסטות מההלכה שנקבעה בפרשת חניון חיפה ולהימנע מדחייה גורפת של בר"ע בתיקי משפחה בנימוק של ' גלגול שלישי' " (סעיף 36, הדגשה במקור). שנית נטען, כי החלטת בית המשפט מעלה "במלוא חריפותה", שתי שאלות משפטיות בעלות חשיבות עקרונית: האחת, עד כמה יכול ביהמ"ש להעניק סעד שלא נתבע. בהקשר זה נטען, כי טיב התביעה שהגישה המשיבה בבית המשפט לענייני משפחה הוא הצהרתי לעניין חלוקת הרכוש, ולפיכך לא ניתן היה ליתן למשיבה סעד אופרטיבי (סעיף 46 לבקשה). השניה, עד כמה ובאילו נסיבות ניתן להחיל שיתוף ספציפי בנכס חיצוני, גם כאשר חל על בני הזוג חוק יחסי ממון. בהקשר זה נטען, כי "לא היה כל בסיס להתערב בהכרעותיו של בית המשפט לענייני משפחה במחלוקות שהתגלעו בין הצדדים אשר נסמכו על התשתית הראייתית שנפרשה בפניו, תוך העדפת גרסת הבעל על פני זו של האישה. ולא קמה עילה להתערב בהערכת וקביעת הממצאים של אותה ערכאה דיונית" (סעיף 58 לבקשה).

דיון והכרעה

ח.

לאחר עיון בבקשה ובנספחיה, אין בידי להיעתר לה. ראשית, לא מצאתי להיעתר לטענתו של המבקש, לפיה אין להחיל את הלכת חניון חיפה (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123) על הליכים, שראשיתם בבית המשפט לענייני משפחה. ברי, כי הגיונה של הלכת חניון חיפה חל גם הליכים כאמור; אכן, יתכנו מקרים בהם ניתן יהיה להגמיש במידת מה את הנטל הראשוני – המשוכה המקדמית – המוטל על המבקשים כי תינתן להם רשות ערעור בגלגול שלישי. זוהי, למשל, הגישה בהליכים העוסקים ביחסי הורים וילדיהם (בע"מ 8007/12 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה (טרם פורסם); להלן עניין פלוני ), ובפרט בענייני אימוץ (ראו בע"מ 2205/09 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם)). אותה גמישות נדרשת בשל הייחודיות של אותם הליכים ובשל רגישותם. מנגד, הליכים הנסבים סביב מחלוקת בדבר כוונת שיתוף בנכס ספציפי, כבנדוננו, אשר ברגיל נסבים סביב מחלוקות עובדתיות, אינם באים בגדר אותם מקרים בהם יהא צורך בהגמשת יישומה של הלכת חניון חיפה. יתירה מכך; ב עניין פלוני הוטעם, מפי השופט דנציגר, כי אותה הגמשה אין פירושה "שתינתן במקרים אלו רשות ערעור אוטומטית, בבחינת הפיכת רשות ערעור לערעור בזכות והפיכת היוצא מן הכלל לכלל" (פסקה 11). גם אין מקום להפוך את בית המשפט העליון לערכאה דיונית מחודשת, בנושא שבו היו לצדדים שני ימיהם השיפוטיים, אף בהינתן הסמכות הנרחבת לבית המשפט הדן בערעור על הכרעות בית המשפט לענייני משפחה שבסעיף 9 לחוק בית המשפט לענייני משפחה, תשנ"ה-1995, דבר החל לכאורה גם על בית משפט זה (ראו בע"מ 8863/02 פלוני נ' פלונים , פסקה ח (2)).

ט.

מן האמור עולה איפוא, כי היה על המבקש להצביע על שאלה כללית או ציבורית, החורגת מעניינם של הצדדים. חרף הנטען בבקשה, אין היא מעוררת שאלה כאמור. לפיכך אין הבקשה באה בקהלם של המקרים בהם תישקל רשות ערעור בגלגול שלישי. אוסיף, כי גם לעיצומם של דברים לא מצאתי להיעתר לבקשה, ואף כי מדובר במקרה מורכב ועדין, "השורה התחתונה" איננה מצדיקה התערבות, גם אם לכאורה ניתן להשקיף על הדברים מזויות שונות, תוך תזוזות מה לכאן או לכאן.

י.

אשר לטענתו של המבקש, לפיה בית המשפט המחוזי העניק למשיבה סעד שלא נתבע: המשיבה תבעה כאמור את פירוק השיתוף

בבית המגורים (סעיף 14(ה) לכתב התביעה, נספח ג' לבקשה) במקביל לתביעתה לסעד הצהרתי (סעיף 14(ב) לכתב התביעה). ביום 2.3.10, במסגרת הדיון שהתנהל בבית המשפט לענייני משפחה, מונה שמאי להערכת בית מגורי הצדדים (ראו סעיפים 10 ו-11(ב) לפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה). בסיכומיה בבית המשפט לענייני משפחה עתרה המשיבה לקבוע כי היא זכאית ל"מחצית הבית אשר האומדנה לגביו אינה ריאלית", ולחלופין את "תמורת הבית, התכולה" (עמ' 9 לסיכומיה). המבקש, בסיכומיו, לא טען כנגד בקשתה החלופית של המשיבה. בנסיבות אלו, פשיטא כי לא ניתן להלום את טענתו האמורה של המבקש.

יא.

לא ראיתי, לאחר העיון, להיעתר לטענותיו של המבקש גם לגוף קביעתו של בית המשפט המחוזי, לפיה הוכחה בנסיבות כוונת שיתוף בבית המגורים, אף שעסקינן בסיטואציה גבולית במידה ניכרת, ואיני מקל ראש כל עיקר בניתוחו המלומד של בית המשפט לענייני משפחה. הגבוליות מתבטאת בכך שמחד גיסא אין חולק כי הקרקע באה ממשפחת המבקש, וכי כוונת הוריו של המבקש היתה להעמיד לבנם בית מגורים למשפחתו, שקיוו כי תהא מאושרת ובני הזוג ינהלו את חייהם יחדיו עד תום. ואולם, כאן עולה השאלה מה ניתן לייחס לשנות החיים המשותפות – 23 במספר, מהן 17 בבית – ולהשקעה המשפחתית של המשיבה, כבא לידי ביטוי בפיצוי ביום פירוד – ונקרא לילד בשמו, זה חלקה מכל עמלה. אין נוסחה מתמטית שיכולה לקבוע זאת, ולטעמי הלכות השיתוף בנכס ספציפי וכל הכרוך בהן מטרתן עשיית צדק במקרים אשר כאלה. ואכן, בשורה ארוכה של פסקי דין נקבע, כי ניתן ליצור שיתוף בנכס ספציפי במקביל למשטר הרכושי הקבוע בחוק יחסי ממון (ע"א 7687/04 ששון נ' ששון , פ"ד נט(5) 596). הדברים נכונים, למקרים המתאימים, גם באשר לנכסים שהיו בבעלות אחד מבני הזוג לפני הנישואין; ראו בע"מ 10734/06 פלוני נ' פלונית (לא פורסם), בו נזדמן לי לציין כלהלן (פסקה ה(2)):

"אודה, כי 'גבולות הגזרה' אינם חדים, אך כך מטבע הדברים: אי אפשר לקבוע מראש כללים ברורים באשר לכל האפשרויות שמזמנת המציאות האנושית. לכן גם מתלבטים בתי המשפט ממקרה למקרה, באשר לנכס הספציפי בו מדובר וכוונת הצדדים לגביו. הפרשנות בה דיברנו יסודה בשיקולי הגינות במקרים שבהם הכף נוטה, במכלול ההשקעות בנכס, בהתנהגות הצדדים הכרוכה בו, לעבר השיתוף. מובן כי הדברים אינם נטולים בעייתיות, כיוון שלעתים קשה לכמת את ההשקעות ואת 'ההתנהגות ההשקעתית', אך לכן יש לנהוג זהירות ביישום, ואולם כאמור קשה לקבוע מראש את גבולותיו המדויקים לכל מקרה. השאלה בנידון דידן היא אפוא שאלה עובדתית, האם הוכיחה המשיבה - והנטל הבסיסי אכן עליה, גם אם עבר בשלב מסוים אל המבקש - יצירת שיתוף ספציפי בדירה".

אכן, השאלה האם הוכחה כוונת שיתוף בנכס ספציפי היא שאלה עובדתית (בע"מ 2948/07 פלונית נ' פלוני (לא פורסם)). בין שני בתי המשפט הקודמים נפלה מחלוקת באשר לכוונת השיתוף הספציפי בנידון דידן. נושא זה כפי שציין בית המשפט לענייני משפחה, נדון זה לא כבר בהרחבה בע"א 7750/10 בן גיאת נ' הכשרת הישוב (לא פורסם), מטבע הדברים לא אדרש למחלוקת שנפלה בין השופטים שם, אך אציין כי אין חולק שההכרעה אינה פשוטה כל עיקר ונבחנת "בהתאם לאומד דעתם של בני הזוג, בהתאם להסכמתם (המפורשת או המשתמעת), וכן לנסיבות חייהם ביחס לנכס הספציפי. השיתוף בנכס ספציפי הוא 'פיתוח דפיתוח'

שיפוטי" (עניין בן גיאת , פסקה ט"ו לחוות דעתי), ונזכור כי שם עמדה טענת השיתוף מול זכויות צד שלישי.

יב.

בית המשפט המחוזי הביא מדבריי בבע"מ 5939/04 פלוני נ' פלונית (לא פורסם), פסקה ו(6) שם נאמר כי "רוח העידן, פתיחת הדלתות שאינה 'פורמלית' בלבד הנאחזת ברישום הנכס, אלא בוחנת מצבים חברתיים ואישיים למהותם, מרחפת על הפסיקה מזה שנים באשר לשיתוף הנכסים גם לגבי נכסים שנרכשו לפני הנישואין ובמיוחד דירת המגורים", תוך בדיקת כל מקרה לגופו. במקרה דנא שקל בית המשפט המחוזי, בעקבות בית המשפט לענייני משפחה, את כלל הנסיבות. בעובדה, כי בית המשפט המחוזי פירש את התמונה הכלכלית באופן שונה מבית המשפט לענייני משפחה והסיק מסקנות שונות, אין כדי להצדיק מתן רשות ערעור בגלגול שלישי. הוא הדין גם לטענת המבקש, כי בית המשפט המחוזי התערב בממצאי עובדה שנקבעו על-ידי בית המשפט לענייני משפחה, שאף היא אינה מצדיקה מתן רשות ערעור בגלגול שלישי (רע"א 3494/07 בן אבו נ' הרוש (לא פורסם)). הדברים נכונים ככלל ביתר שאת מקום בו מדובר בהתערבות של בית המשפט המחוזי בשבתו כערכאת ערעור על פסקי דינו של בית המשפט לענייני משפחה. זאת, בין היתר, נוכח הוראותיו של סעיף 9 הנזכר לחוק בית המשפט לענייני משפחה.

יג.

אכן, גם בית המשפט לענייני משפחה חיפש דרך לעשיית צדק על-ידי סוג כזה או אחר של אומדן אליו שיקלל את שנות הנישואין ועול הטיפול במשפחה על ידי המשיבה והשבחת הנכס מזה, והגשת התביעה הרטרואקטיבית וחיובים הרובצים על הנכס שהיה בנוי בחלקו טרם הנישואין מזה; על כן אמד את ההשקעות והגיע למסקנה אליה הגיע. מנגד, בית המשפט המחוזי הטעים במיוחד ובאופן מובהק את ההשקעה האישית הרבה של המשיבה כ"שרת הפנים" של המשפחה וכמטפחת הקן המשפחתי תוך בניית ציפיות לעתיד לבוא. הסכום שקבע – שאמנם יוחס למחצית שווי הנכס, אך הדעת נותנת כי ביסוד עמדתו היתה התמונה במכלולה - אמנם שילש עצמו; אך סבורני כשלעצמי שאכן היה מקום - בנסיבות וכדי שהמשיבה לא תצא וידיה על ראשה ממקום שיכלה להניח כי בו יהא עתידה - להגדלת הסכום. גם אם יתכן שהיתה אפשרות להגדלה צנועה במעט (בהתחשב בטיוטת הסכם בין הצדדים שהיתה בסכום נמוך יותר, אף אם לא נידרש לחובות) - עדיין אין מדובר, כתום שנות נישואין ומגורים רבות כל כך, בסכום המצדיק התערבות.

טו.

נוכח כל האמור, איני נעתר לבקשה.