בע"מ 7073/13 פלוני נ. פלוני

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטים מ' סובל ו ד' מינץ והשופטת ת' בזק-רפפורט ) מיום 3.9.13 בעמ"ש 42920-05-13 ובעמ"ש 60268-05-13, בגדרו התקבל ערעורה של המשיבה בעיקרו ונדחה ערעורו של המבקש – כפי שיפורט להלן – על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה (השופט – כתארו אז – מ' הכהן ) מיום 11.4.13 בתמ"ש 16195/00, בתמ"ש 16198/00 ובתמ"ש 9091/05, בגדרו התקבלה חלקית תביעה נזיקית ותביעת לשון הרע של המשיבה, אך נדחתה תביעתה הרכושית.

רקע

ב.

המבקש והמשיבה נמנים על הציבור החרדי, ונישאו בשנת 1992. מנישואיהם אלה נולדו להם שלושה ילדים. המשיבה טענה, כי עברה מסכת של אלימות והתעללות פיסית ונפשית מצד המבקש במשך כל תקופת הנישואין. בשנת 1998 דרש המבקש מן המשיבה להעלות על הכתב מכתב מפורט, בן 32 עמודים, המגולל קשר אינטימי (שאינו קשר אישות) שניהלה עם גבר אחר בעודה נשואה לו (להלן המכתב ). במהלך שנת 2000 עזב המבקש את בית המשפחה, וביום 1.12.04 הגישה המשיבה את מכלול תביעותיה לבית משפט לענייני משפחה בירושלים. ביום 17.4.05 הגישה המשיבה תביעת גירושין לבית הדין הרבני, וביום 26.9.05 חייב בית הדין הרבני את המבקש להעניק גט למשיבה. ביום 8.12.05

קיבלה המשיבה את גִּטָּהּ

מידי המבקש.

ג.

תביעות המשיבה בבית המשפט לענייני משפחה היו שלוש. במסגרת תביעתה הרכושית עתרה המשיבה לאיזון משאבים ופירוק השיתוף בכלל נכסי הזוג (תמ"ש 16195/00). התביעה הנזיקית הושתה על שתי עילות: סרבנות גט ואלימות פיסית, נפשית, מילולית ומינית (תמ"ש 16198/00). במסגרת תביעת לשון הרע עתרה המשיבה לפיצוי בגין משלוח מסמכים (המכתב וכתב ההגנה של המבקש במסגרת התביעה הנזיקית) על-ידי המבקש לקרובי משפחתה, וזאת – כנטען – במטרה לפגוע בה ולבזותה בעיני הקהילה החרדית אליה היא משתייכת (תמ"ש 9091/05).

ביום 11.4.13 קיבל בית המשפט לענייני משפחה בירושלים (השופט מ' הכהן ) באופן חלקי את תביעות המשיבה. בפסק דינו דחה בית המשפט את כלל תביעותיה הרכושיות של המשיבה, והשית עליה בהקשר זה תשלום הוצאות בסך של 30,000 ש"ח. בית המשפט דחה גם את תביעתה הנזיקית של המשיבה בגין סרבנות גט. נקבע, כי אומנם סרבנות גט מהווה עוולה נזיקית המקימה זכאות לפיצוי נזיקי, וכי ייתכנו נסיבות חריגות אשר יאפשרו הכרה בעילה נזיקית בגין התקופה שקדמה להגשת תביעת הגירושין, אולם המקרה דנן אינו נופל בגדרם של מקרים חריגים אלה. נקבע, כי הזמן שחלף מיום 17.4.05 (מועד הגשת תביעת הגירושין) ליום 8.12.05 (מועד מתן הגט) הוא פרק זמן סביר, ולא קמה בגינו עילה נזיקית בגין סרבנות גט.

עם זאת, בית המשפט קיבל את תביעתה הנזיקית של המשיבה בגין האלימות הפיסית והנפשית מצד המבקש. בית המשפט האמין למשיבה ולעדה מטעמה, כי המבקש "נהג באלימות פיזית כלפיה במשך השנים, וביצע את עוולת התקיפה כאמור בסעיף 23 לפקודת הנזיקין. אין ספק בעיני כי יסוד הכוונה שהוא חיוני לקיומה של עוולה זו הוכח גם הוכח, והנתבע היה ער למעשיו, רצה וצפה את תוצאות התנהגותו האלימה". כן נקבע, לענין האלימות הנפשית, כי "אין ספק בעיני כי הנתבע (המבקש – א"ר) השפיל, העליב, ביזה ופגע בכבודה של התובעת במהלך נישואיהם", תוך פגיעה באוטונומיה שלה. בית המשפט לענייני משפחה תיאר את התהליך המשפיל והמתיש של כתיבת המכתב, שנדרש על-ידי המבקש לשימוש מבחינתו כ"קלף לעתיד לבוא", כהודייתו. נקבע איפוא, כי העדויות מלמדות שבנידון התקיימו היסודות הנדרשים לקיומן של עוולת התקיפה ועוולת הרשלנות; וכי על המבקש לפצות את המשיבה בסך של 50,000 ש"ח. בית המשפט גם קיבל חלקית את תביעת המשיבה בגין לשון הרע. נקבע, כי הוכח שהמבקש שלח את כתב הגנתו בתביעה הנזיקית למקום העבודה של אבי המשיבה (להלן האב ) וכן את המכתב לביתו של האב וזאת במטרה לפגוע בשמה הטוב של האשה בעיני משפחתה, ועל המבקש הושת פיצוי בסך של 18,000 ש"ח.

ד.

על פסק דין זה הגישו המבקש והמשיבה את ערעוריהם לבית המשפט המחוזי בירושלים ( עמ"ש 60268-05-13 ו עמ"ש 42920-05-13 בהתאמה). ערעור המשיבה הופנה כנגד הכרעת בית המשפט קמא בסוגית הברחת כספים על-ידי המבקש מן החשבון המשותף בבנק, וכנגד גובה סכומי הפיצוי שנפסקו למשיבה הן בתביעה הנזיקית בגין אלימות פיסית ונפשית והן בתביעת לשון הרע. ערעור המבקש נסב בעיקרו על קביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא בדבר נקיטה באלימות פיסית ונפשית ובדבר שליחת כתב ההגנה למקום עבודת האב; בגדר זה עירער המבקש על חיובו בפיצוי בגין התביעה הנזיקית ותביעת לשון הרע.

בית המשפט המחוזי קיבל את ערעורה של המשיבה על גובה סכום הפיצוי שנפסק לה במסגרת התביעה הנזיקית בגין אלימות פיסית ונפשית, וקבע כי "תיאור דברים קשה ומזעזע זה, מחייב לטעמנו העמדת גובה הפיצוי על סכום גבוה בהרבה מהסכום אותו פסק בית המשפט קמא ...

הפיצוי שפסק בית המשפט קמא אינו הולם את חומרת מעשיו של האיש ואת הנזקים אותם הסב לאישה" (פסקאות 6-5 לפסק דינו של בית המשפט המחוזי, הדגשות הוספו – א"ר). בית המשפט המחוזי העמיד את הפיצוי בגין התביעה הנזיקית בעילת אלימות על סך של 500,000 ש"ח; לשיטתו "מעשיו של האיש ראויים לכל גינוי והוקעה. מעשים אלה פגעו אנושות באוטונומיה של האשה, רמסו את כבודה, הותירו בה חבלות גופניות ובעיקר פצעו את נפשה ורגשותיה. לטעמנו, הפגיעה הנפשית באשה מתקרבת לכדי הרף העליון של הפיצויים הראויים להיפסק בראש הנזק של כאב וסבל בסוג כזה של מקרים". בית המשפט קיבל גם את ערעורה של המשיבה על גובה סכום הפיצוי שנפסק לה במסגרת תביעת לשון הרע, והשית על המבקש פיצוי ללא הוכחת נזק בסך של 100,000 ש"ח בגין שני מעשי פרסומה של לשון הרע, דהיינו משלוח המכתב לבית האב ומשלוח כתב ההגנה למקום עבודתו של האב. בית המשפט דחה את ערעורה של המשיבה ביחס לכספי החשבון המשותף.

בית המשפט דחה את ערעורו של המבקש ביחס לחיובו בפיצוי במסגרת התביעה הנזיקית ותביעת לשון הרע. שאר טענותיו של המערער כנגד הקביעות העובדתיות של בית משפט לענייני משפחה נדחו, נוכח "הכלל שלפיו אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעות עובדתיות של הערכאה הדיונית, ששמעה את העדים, התרשמה מהם, וגזרה את המסקנות הראויות מכך" (פסקה 11 לפסק דינו של בית המשפט המחוזי).

הבקשה והתגובה לה

ה.

בבקשה נטען, כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר התערב בגובה סכום הפיצויים שנפסקו בערכאה הדיונית. נאמר, כי הגדלה כה משמעותית של סכום הפיצויים (מסך של 50,000 ש"ח לסך של 500,000 ש"ח בתביעה הנזיקית ומסך של 18,000 ש"ח לסך של 100,000 ש"ח בתביעת לשון הרע)

אפשרית רק במקרים שהוצגו בפני ערכאת הערעור עובדות חדשות או לחלופין כאשר נקבע כי הערכאה הדיונית שגתה בצורה קיצונית וגלויה לעין בהערכת העובדות שהוצגו בפניה. נטען, כי לא היה מקום להתערב בגובה הפיצוי שקבעה הערכאה הדיונית, שכן לא הוצגו הוכחות אובייקטיביות-מקצועיות בדבר עצם קיומו ושיעורו של נזק נפשי, וגובה הפיצוי שקבעה הערכאה הדיונית נעשה על-סמך התרשמותה מן העדויות והראיות. עוד נטען, כי הגדלת שיעור הפיצוי מהוה חריגה מן המדיניות השיפוטית הנוהגת ביחס לפיצוי בגין אלימות במשפחה, ונעשתה על בסיס "הרגשת בטן". נטען, כי החריגה מרף הפיצוי המקובל כדי לבטא מסר המוקיע אלימות נגד נשים, מעוררת שאלה משפטית-ציבורית חשובה החורגת מנסיבות הסכסוך הקונקרטי שבין הצדדים.

בתגובת המשיבה לבקשה נטען, כי בית המשפט המחוזי צדק בתקנו את סכום הפיצוי הבלתי סביר שנפסק בבית משפט לענייני משפחה, וכי הסכום המתוקן משקף נכונה את "תג המחיר" הראוי בגין אלימות כלפי נשים. עוד נטען, כי הגדלת שיעור הפיצוי אינה מעוררת שאלה חשובה הראויה לדיון בגלגול שלישי, וכי הסכום המוגדל שנפסק אינו חורג מן המקובל בפסיקה במקרים דומים.

הכרעה

ו.

לאחר שעיינתי בפסקי הדין של בית המשפט לענייני משפחה ושל בית המשפט המחוזי וכן בבקשה ובתגובה על נספחיהן, הגעתי לכלל מסקנה שאין מקום להיעתר לבקשה, גם אם המדובר בפסיקה בסכום גבוה, וגם אם אולי ניתן היה להגדיל משמעותית את הסכום שנפסק בבית המשפט לענייני משפחה ועדיין לעשות כן באופן מתון יותר, אך כזה שיבטא מגמה של הגדלת פיצוי לבת זוג (או בן זוג) בגין אלימות. מן המפורסמות כי רשות בגלגול שלישי ניתנת אך במקרים המעוררים שאלה משפטית או ציבורית חשובה (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)); חרף הניסיון להעטות על הבקשה אדרת ציבורית, אין לוז המקרה שבפנינו – שעניינו הגדלת גובה הפיצוי בנסיבות מתוחמות – בא בקהלם של מקרים אלה (רע"א 3494/07

בן אבו נ' הרוש (2007)).

כידוע, אין די בכך שערכאת הערעור הגיעה לתוצאה שונה, ואף הפוכה, מזו של הערכאה הדיונית כדי להקים עילה למתן רשות ערעור ((רע"א 9243 /08 מועצה מקומית כפר שמריהו נ' חב' אויר רום שירותי תעופה (2008); רע"א 9698/11 עג'מי נ' מדינת ישראל (2012)); קל וחומר מקום בו קיבלה ערכאת הערעור את כלל ממצאיה של הערכאה הדיונית, והשינוי מוגבל לשיעור הפיצוי בלבד (רע"א 1108/04 קידמה בע"מ נ' אבקסיס (2004); רע"א 4235/08 שמולי נ' כהן פתוח-דרעד שותפות מוגבלת (2008)); וכבר נאמר בעניין חניון חיפה מפי מ"מ הנשיא (כתארו אז) שמגר:

"אמת המידה, על-פיה יוכרע בבקשה, אינה אם אכן מקובלת על בית המשפט, שדן בבקשת הרשות לערער, התוצאה אליה הגיעה הערכאה הקודמת, ואם היה פוסק בדרך בה פסקה הערכאה הקודמת. יכול שהמסקנות של הערכאה הקודמת לא יהיו מקובלות על בית המשפט הדן בבקשת הרשות לערער, ובכל זאת לא תוענק הרשות, כי אין מתגלה טעם

בעל משקל , לאורן מוצדק לדלות את המקרה המסוים" (עמ' 128-127, ההדגשה במקור).

הדברים מובאים כאן על דרך הכלל, ואטעים כי לדידי המגמה שהצביע עליה והתוה בית המשפט המחוזי לעניין פיצויי נזק על התעמרות בבת זוג מוצדקת, וגם אם ניתן היה לבטאה כאמור באופן מודרג יותר, עדיין אינה מצדיקה התערבות בגלגול נוסף.

הדברים נכונים, במובן הדיוני, ביתר שאת כשעסקינן בהתערבות בפסיקתו של בית המשפט המחוזי בשבתו כערכאת ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה, וזאת נוכח סעיף 9 לחוק בית המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה-1995 , המקנה לערכאת הערעור על בית המשפט לענייני משפחה סמכויות נרחבות (בע"מ 3779/10 עזבון המנוחה פלונית ז"ל נ' פלוני (2010); בע"מ 7181/12 פלוני נ' פלונית (2012)).

ז.

אשר לנושא לעיצומו: אכן, ככלל ההלכה היא כי היקף התערבותה של ערכאת הערעור בסכום פיצוי שנפסק בערכאה הדיונית הוא מצומצם, ומוגבל לנסיבות בהן הסכום הכולל שנפסק הוא בלתי סביר או לחלופין כאשר נתגלתה טעות בולטת בהערכה (ע"א 610/75 רותם נ' נוף , פ"ד לב(1) 799, 808 (1978); ע"א 7130/01 סולל בונה בניין ותשתית בע"מ נ' תנעמי , פ"ד נח(1) 1, 23 ( 2003 ); ע"א 741/10

יוסף כהן נ' צים חברת השייט הישראלית בע"מ (2010) ).

במקרה דנא הלך בית המשפט המחוזי כברת דרך ארוכה; במובן הסמכות, זו מוקנית לו – הסמכות היא רחבה (ראו תקנה 462 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984; אורי גורן סוגיות בסדר הדין האזרחי (מה' 11, תשע"ג-2013), 1107-1106). בידי ערכאת הערעור לבחון – ככל שהדבר נדרש לדעתה – את שיעור הפיצוי שנקבע בתביעת נזק ולקבוע בהתאם לשיקול דעתה ולנסיבות העניין, האם הסכום שנפסק ראוי וסביר. אי התערבות כשהסכום הכולל סביר היא הכלל, אך ברי מעצם קיומה של ערכאת ערעור כי כשסבורה היא שהסכום חורג מאוד לכאן ולכאן, שבידה להתערב. במקרה דנא פירש בית המשפט המחוזי את התמונה הכללית החמורה העולה מן המסכת העובדתית כמצדיקה הגדלה משמעותית של הפיצוי, והסיק איפוא מסקנה שונה באופן ניכר ביחס לשיעורו. איני סבור שנפל בהחלטה זו, התחומה לנסיבותיה הספציפיות, פגם משפטי המצדיק מתן רשות ערעור בגלגול שלישי (רע"א 208/10 ירוק כהה בע"מ נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ , פסקה ז' (2010)) .

ח.

אומר מה על המגמה השיפוטית, ולטעמי ראוי כי יתנו לכך בתי המשפט, במיוחד לענייני משפחה, את דעתם. תופעת האלימות במשפחה הוגדרה לא פעם כנגע שיש למגרו (ע"פ 2157/92 פדידה נ' מדינת ישראל , פ"ד מז(1) 81, 84 (1993);

דנ"פ 3371/98

אזואלוס נ' מדינת ישראל , פד"י נד(4) 502, 522 (2000)), כך בעבר במיוחד בהקשר הפלילי. אך אין סיבה שבעולם שגם דיני הנזיקין לא ישתתפו במאמץ המיגור. על הגנה על חלשים באמצעות דיני הנזיקין וגם הדילמות הכרוכות בכך ראו ישראל גלעד דיני נזיקין – גבולות האחריות 195 ואילך (2012) (להלן גלעד ), וגישת הביניים (בעמ' 207-206); הדגש שם הוא בנושא שויון, אך הדברים יפים גם לענייננו (בשינויים המחויבים). בתי המשפט רשאים לעשות

שימוש בפיצויים מוגברים גם ככלי במלחמה הכוללת לביעור תופעה חברתית נפסדת של אלימות; ברי – ויוטעם – כי כל מקרה לגופו, אך בן זוג מכה צריך שיידע כי ככל שיוכח הדבר, לא יינקה מפיצוי משמעותי, ונזכור כי הכוונה הנדרשת בעוולת התקיפה "אינה יסוד נפשי של רצון להזיק ולפגוע אלא כוונה במובן הצר של מודעות לשימוש בכוח נגד גופו של אדם אחר" ( גלעד , חלק ב', בעמ' 1201). ראו עוד לפסיקה ולדברי מלומדים למשל תמ"ש (משפחה ת"א) 64901/96 פולק נ' פולק

(2001); ע"מ (מחוזי-ת"א) 1014/05 פלוני נ' אלמונית ( 2006 ); יובל סיני ובנימין שמואלי "'הגיעו מים עד נפש', דרכי התמודדות עם התעללות בבן-זוג בדיני הנזיקין, בדין הפלילי, ובדיני המשפחה: הצעת מודל חדש וישן" מאזני משפט ו 274, 298-278 (2007); יפעת ביטון "ההגנה על עקרון השויון בדיני הנזיקין והאחריות ברשלנות במסגרת יחסי כוח" משפטים לח 145 (2007). הרכיבים שראוי להביאם בחשבון במקרים כאלה הם אורך תקופת ההתעללות, מאפייניה הספציפיים ועוצמתה.

ט.

לטעמי, השתת פיצויים בגין כאב וסבל שנגרמו בשל אלימות והתעללות עולה בקנה אחד עם הוראת חכמינו "לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו" (בבלי בבא מציעא נט, ע"א), וכבר אמרו חכמים "אוהב את אשתו כגופו, ומכבדה יותר מגופו" (בבלי יבמות סב, ע"א); "כל המטיל אימה יתרה בתוך ביתו, סוף הוא בא לידי שלוש עבירות – גילוי עריות ושפיכות דמים וחילול שבת" (בבלי גיטין ו, ע"ב). ראו לעמדת המשפט העברי ומקורותיו: יובל סיני יישום המשפט העברי בבתי המשפט בישראל א 179 ואילך (2009); נחום רקובר, גדול כבוד הבריות, כבוד האדם כערך על 16 הערות 13-12 (תשנ"א). הרמב"ם ( אישות , פרק ט"ו, הלכה י"ט) מציין "וכן ציוו חכמים שיהא אדם מכבד את אשתו יותר מגופו ואוהבה כגופו, ואם יש לו ממון, מרבה בטובתה כפי ממונו, ולא יטיל עליה אימה יתירה ויהיה דברו עמה בנחת ולא יהיה עָצֵב ולא רגזן". פרופ' סיני מביא (עמ' 182) מדברי הרשב"א (ר' שלמה בן אדרת, ספרד, המאות הי"ג-הי"ד) "אין לבעל להכות ולענות אשתו, דלחיים ניתנה ולא לצער... וקרוב בעיני הדבר שאם ידוע שהוא מכה אותה שלא כדרך בנות ישראל ההגונות. יוציא ויתן כתובה, מפני שנועל דלת בפניה" ( שו"ת רשב"א המיוחסות לרמב"ן , סימן ק"כ). ועוד הוא מביא מדברי הרמ"א, שולחן ערוך, אבן העזר קנ"ד, ג', כי "איש המכה אשתו, עבירה היא בידו, כמכה חברו, ואם רגיל הוא בכך, יש ביד בית דין ליסרו ולהחרימו ולהלקותו בכל מיני רידוי וכפיה... כי אינו מדרך בני ישראל להכות נשותיהם, ומעשה עובד כוכבים הוא"; ראו גם אנציקלופדיה תלמודית ערך "בעל" (כרך ד, ס"ט ואילך, והמקורות בעמ' צ"ג שם); וראו ע"מ (מחוזי-י-ם) 595/04 פלוני נ' אלמוני (השופט י' שפירא ) ותמ"ש (משפחה י-ם) 18551/00 ק.ס. נ' ק.מ. (2004, השופטת (כתארה אז) נ' מימון ); מנחם אלון מעמד האשה 34 (תשס"ה); פרופ' אברהם גרוסמן "'והוא ימשל בך' בין תיאוריה למציאות"

פרשת השבוע

בראשית 93 (א' הכהן ומ' ויגודה, עורכים) (2003) בדבר הפולמוס כנגד פוסקים שסברו שלבעל זכות להכות את אשתו "לשם חינוך". הנה מובאה מפיו מדברי ר' פרץ בר' אליהו, מבעלי התוספות האחרונים, כנגד גברים אלימים:

"קול שוועת בנות עמנו ממרחק נשמע על אודות בני ישראל מרימים זרועותיהם להכות נשותיהם. ומי השליט האיש בעניין זה להכות אשתו? ... והנה שמענו כי יש מבנות ישראל צועקות על זה ואינן נענות תוך קהילות. לכן גזרנו בתוקף גזרה ואלה (-שבועה) על כל איש מישראל ליכנס בחרם לבקשת אשתו או לבקשת אחד מקרוביה... שלא להכות אשתו דרך כעס או דרך רשע או דרך בזיון כי כן לא יעשה בישראל".

וראו עוד אסמכתאות אצל

סיני שם, וכן ספרו של פרופ' אברהם גרוסמן חסידות ומורדות – נשים יהודיות באירופה בימי הביניים 387-384 (תשס"א). כן ראו ד"ר אברהם וינרוט "'הכזונה יעשה את אחותנו?' אלימות האיש כלפי אשתו ותוצאותיה המשפטיות", פרשת השבוע 148 (א' הכהן ומ' ויגודה, עורכים) (2004), המטעים, כי אלימות היא גם מילולית, והיא מכונה בהלכה "אונאת דברים" (בבלי בבא מציעא נט, ע"א: "אמר רב: לעולם יהא אדם זהיר באונאת אשתו". ורש"י על אתר פירש, כי "אונאת דברים לצערה"); ראו גם ספרו של ד"ר וינרוט פמיניזם ויהדות (2001) פרק י' מעמ' 138 ואילך, שכותרתו "איסור אלימות פיזית, מילולית ומינית כלפי האשה". עוד ראו אביעד הכהן "סמכות חובה ורשות, 'ייצוג הולם', תורת ההגינות וזכות התגובה: 'משלחת מלאכי רעים'" פרשת השבוע 30 (א' הכהן ומ' ויגודה, עורכים) (2001) המציג את השוני בין תפיסת חכמים מישראל בימי הביניים (כפי שהובאה מעלה) לבין התפיסה כלפי האשה בחברה הלא יהודית, שלפיה הבעל "רשאי להכות את אשתו, לפצעה, לחתוך חתכים בגופה מכף רגלה ועד ראשה ולחמם רגליו בדמה. אם יעלה בידו לאושש אותה אחר כל זאת והיא תישאר בחיים, לא תהיה בכך משום עבירה על החוק" (ציטוט הלקוח מתוך ספרה של שולמית שחר האשה בחברת ימי הביניים – המעמד הרביעי 86 (תשנ"א)). להשלמת התמונה אציין, כי כמובן גם לאשה חובות כלפי האיש, ולא אמנה אותן כאן כיון שלא על כך נסב ההליך דנא.

י.

אשר ללשון הרע, עיינתי במכתב המשיבה; ובקיצור אזכיר גם, כי איסור לשון הרע כולל גם את אשתו של האדם. אומר ר' ישראל מאיר הכהן מראדין בספר חפץ חיים הלכות לשון הרע כלל ח':

"איסור לשון הרע הוא בין איש או אשה ואין חילוק בין אשתו לאשה אחרת, ורבים נכשלים בזה בעוונותינו הרבים, שהותר בעיניהם לספר גנות על אשתו ובית חותנו לפני אחיו ובית אביו, ומדינא אין שום נפקא מינה בזה אם לא שהוא מכוון בזה לתועלת על להבא ולא לגנותם, וגם לא יערב בדבריו שום שקר".

ולענייננו ברי כי אין כל תועלת שהיא בלשון הרע שהוציא המשיב, כפי שגם ציין בית המשפט לענייני משפחה, ולא קיים כל עניין ציבורי כהוא זה. ורוב מלים אך למותר. החפץ חיים מציין כי איסור "לא תלך רכיל בעמיך" ( ויקרא י"ט, 16) חל על הכל וראו רמב"ם דעות ז', ב'; עוד ראו אביעד הכהן "'הוציאו כל איש מעלי', האיסור לבייש אדם וחובת השמירה על כבודו" ב פרשות ומשפטים (2011), הכותב "...הערך הגדול של כבוד האדם, כל אדם שנברא בצלם, הוא מערכי היסוד של המשפט העברי, ערך חשוב זה מחייב את ההימנעות מלביישו ולהכלימו" (עמ' 111). כל המוסיף גורע. הארכתי במקצת בהבאתם של מקורות המשפט העברי, אך לאמיתו של דבר כל אלה אינם צריכים ראיות יתר, והריהם לטעמי בחינת מושכל יסוד אנושי וחברתי.

יא.

אין חולק, כי הסכום שפסק בית המשפט המחוזי למשיבה מצוי ברף העליון של הפיצוי הנזיקי המקובל; בית המשפט המחוזי הכיר בכך ונימק קביעתו זו:

"אנו סבורים כי מעשיו של האיש ראויים לכל גינוי והוקעה. מעשים אלו פגעו אנושות באוטונומיה של האישה, רמסו את כבודה, הותירו בה חבלות גופניות, ובעיקר פצעו את נפשה ורגשותיה. לטעמנו, הפגיעה הנפשית באישה מתקרבת לכדי הרף העליון של הפיצויים הראויים להיפסק בראש הנזק של כאב וסבל בסוג כזה של מקרים" (פסקה 5 לפסק דינו של בית המשפט המחוזי).

בנתון לאמור מעלה, חרף גובהו, הסכום שנפסק אינו חורג באופן קיצוני ממקרים נוספים בפסיקה בהם הושתו על בני זוג מתעללים ואלימים פיצויים גבוהים בגין הכאב והסבל שגרמו (ראו: תמ"ש (קריות) 1330/01 א' נ' פלוני

(2009) (פיצוי בסך של 420,000 ש"ח; יצוין כי הפיצוי בגין ראש הנזק של כאב וסבל הועמד שם על סך של 150,000 ש"ח); תמ"ש (קריות) 7613/02 מ.ח. נ' ג.ח

(2009) (פיצוי בסך של 50,000 ש"ח, יצוין כי ההתעללות ארכה שם שלושה חודשים, פחות מענייננו); תמ"ש (ת"א) 82377/99 ד.מ.ש נ' צ.ש (2011) (פיצוי בסך 450,000 ש"ח); תמ"ש (חי') 9250-11-08 האישה נ' הבעל (2012) (פיצוי בסך של 220,000 ש"ח)). לא אכחד כי ישנה גם פסיקה לא מעטה נמוכה משמעותית, במספרים של עשרות אלפים ופחות ממאה אלף, אך – כאמור – יש מקום להעלאת הרף, שכבר הועלה במקרים מסוימים, עם שכל מקרה ייבחן לעניינו.

יב.

סוף דבר, אין בידי להיעתר לבקשה. המבקש ישלם למשיבה הוצאותיה בבקשה זו בסך 6,000 ש"ח.