בע"מ 3779/10 פלוני נ. פלוני

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כבוד השופטים צ' צפת , מ' ברנט ו- י' שפסר ) בעמ"ש 137/08 מיום 14.4.2010, במסגרתו קיבל בית המשפט המחוזי את ערעורו של המשיב על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה (כבוד השופט ד' טפרברג ) בת"ע 2170/05, 2171/05 מיום 29.6.2008 והורה על קיום צוואתו מיום 28.6.1998 (להלן: הצוואה ) של המנוח א.ס.י אשר נפטר ביום 20.8.2002 (להלן: המנוח ).

עובדות והליכים קודמים

1.

המנוח היה הבעלים של משק במושב ב' (להלן: המשק ) ובו שני מבנים. ביום 28.6.1998 נערכה צוואתו של המנוח במשרדו של עו"ד ס' ז"ל. מגוף הצוואה עולה כי היא נחתמה על ידי המנוח ועל ידי שני עדים, לאחר שתורגמה למנוח לשפה התימנית/ערבית. המשיב, נכדו של המנוח, הוא הנהנה על פי הצוואה המקנה לו את כל זכויות המנוח במשק. כשלוש שנים לאחר פטירתו של המנוח, הגיש המשיב לבית המשפט לענייני משפחה בקשה למתן צו לקיום צוואת המנוח. דודתו של המשיב, בתו של המנוח (להלן: בת המנוח ), הגישה התנגדות לקיום הצוואה והעלתה טענות שונות כנגד אופן עריכת הצוואה, לרבות מצב גופני ירוד של המנוח בשעת חתימה על הצוואה, מעורבות המשיב בעריכת הצוואה, השפעה בלתי הוגנת על המנוח, היעדר עד לצוואה וטענה כי המנוח לא ידע ולא הבין על מה חתם. בת המנוח נפטרה ביום 16.10.2006, טרם נסתיים הליך שמיעת הראיות בתיק בבית המשפט לענייני משפחה ויורשיה באו בנעליה באמצעות עזבונה (להלן: המבקש ).

2.

בית המשפט לענייני משפחה קיבל את התנגדות המבקש לצוואה והורה על ביטולה, משלושה טעמים בלבד: פגמים אשר נפלו בצוואה, ובהם העדר נוכחות העדים בעת חתימת המנוח על הצוואה ממש והעדר הקראת מסמך הצוואה למנוח ותרגומו, על אף שהצוואה נושאת רישום בדבר תרגומה למנוח (נקבע כי רק השיחה המקדימה שבין המנוח לעורך הדין תורגמה למנוח, אך לא כך נוסח הצוואה הכתוב); העדר הוכחה כי הצוואה משקפת את רצון המנוח והעדר ביטוי בצוואה לרצונו המלא של המנוח. בית המשפט לענייני משפחה דחה את יתר טענות המבקש. המבקש ערער לבית המשפט המחוזי על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה.

3.

בית המשפט המחוזי החליט להתערב בממצאים העובדתיים של בית המשפט לענייני משפחה ובמסקנות הנובעות מהם. בעניין נוכחות העדים בעת חתימת המנוח על הצוואה קבע בית המשפט המחוזי כי לנוכח כלל העדויות קיים קושי במסקנה בדבר העדר נוכחות העדים במעמד החתימה עצמו. בית המשפט המחוזי קבע כי הצוואה אכן לא הוקראה ותורגמה למנוח כלשונה, אלא שנפסק כי ניתן להתגבר על פגם זה מכוח סעיף 25 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק הירושה ), שכן תוכנה של הצוואה זהה לרצון שהביע המנוח, כפי שעולה מתוך העדויות השונות. לפיכך קבע בית המשפט המחוזי כי לא היה מקום להורות על ביטול הצוואה, והורה על קיומה. מכאן הבקשה שלפניי.

נימוקי הבקשה

4.

המבקש טוען כי הבקשה מצדיקה מתן רשות ערעור שכן בבית משפט זה הובעו שתי דעות שונות בשאלה האם ניתן להורות על קיומה של צוואה שנערכה בשפה שאינה בשליטתו של המצווה ומבלי שתורגמה לו, ואין הלכה ברורה. בהקשר זה מפנה המבקש לפסק הדין בע"א 423/75 בן נון בעניין צוואת המנוחה אסתר אלבכרי נ' ריכטר , פ"ד לא(1) 372 (1976) (להלן: עניין בן נון ) שם נקבע כי העדר תרגום צוואה הכתובה בשפה שאין המצווה שולט בה לשפה שהוא שולט בה הינו פגם מהותי בצוואה ולפסק הדין בע"א 2115/95 אושרוב נ' פרחי (לא פורסם, 8.1.1997) (להלן: עניין אושרוב ), בו נקבע כי מקום בו הוכח כי הצוואה לא תורגמה למצווה חוזר נטל ההוכחה למי שמבקש לקיים את הצוואה, ועליו להוכיח את אמיתותה. לטענת המבקש, נוכח שני פסקי דין אלו לא ברור האם פגם בדבר אי תרגום בפועל למצווה ניתן לריפוי, שכן בעניין בן נון נקבע כי פגם מסוג זה אינו ניתן לריפוי ואילו מעניין אושרוב

משתמע שניתן לרפא את הפגם, אלא שהנטל להוכחת רצון המצווה עובר למי שמבקש לאשר את הצוואה. המבקש טוען כי יש לאמץ את ההלכה שנקבעה בעניין בן נון אך גם אם ניתן לרפא את הפגם, הרי שלשיטתו שגה בית המשפט המחוזי בהנחת היסוד שלו לפיה נטל ההוכחה הראשוני מוטל על המבקש.

5.

המבקש טוען כי גם אם ניתן לרפא את פגם העדר תרגום הצוואה למצווה, הרי שסעיף 25 לחוק הירושה דורש כי לבית המשפט לא יהיה ספק כי הצוואה משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה ומדובר במבחן הראייתי התובעני ביותר. לטענת המבקש, די להציב זו מול זו את קביעותיהן הסותרות של שתי הערכאות הקודמות כדי להמחיש שקיים לפחות ספק בשאלה האם הצוואה אכן משקפת את רצון המנוח. כן מעלה המבקש טענות שונות שהיו צריכות, לשיטתו, לטעת ספק סביר, לכל הפחות, באשר לשאלה האמורה.

6.

לטענת המבקש, בית המשפט המחוזי שגה בכך שהתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי בית המשפט לענייני משפחה. המבקש מכיר בכך שזו כשלעצמה אינה סיבה למתן רשות ערעור, אך טוען כי בהצטרף ליתר השיקולים, יש לייחס חשיבות גם לכך.

7.

לבסוף, טוען המבקש כי הכרעתו של בית המשפט המחוזי עומדת בסתירה למסקנה הסופית, שכן נקבע כי המנוח התכוון להעניק את המשק למשיב ואילו את הזכויות ב"משבצת הצהובה" (זכות הנלווית לזכויות המנוח במשק) התכוון להעביר לנכד אחר, בנה של בת המנוח, אך הדבר לא בא לידי ביטוי בצוואה. לטענת המבקש, התערבות בנושא זה מתחייבת משיקולי צדק והגינות.

תגובת המשיב

8.

המשיב טוען כי התערבותו של בית המשפט המחוזי בממצאיו העובדתיים של בית המשפט לענייני משפחה, כמו גם העובדה שהערכאות הקודמות הגיעו לתוצאות מנוגדות, אינה מצדיקה מתן רשות ערעור. לגופו של עניין טוען המשיב כי התערבותו של בית המשפט המחוזי בממצאיו של בית המשפט לענייני משפחה הייתה מוצדקת נוכח הראיות שהובאו לפניו.

9.

לעניין טענת העדר תרגום הצוואה למנוח טוען המשיב כי בסעיף 20 לחוק הירושה, העוסק בצוואה בעדים, לא קיימת דרישה כי מקום בו צוואה נכתבת בשפה שהמצווה אינו מבין יצויין שהצוואה הוקראה בפניו בלשון המובנת לו. זאת, בניגוד לסעיף 22 לחוק הירושה, העוסק בצוואה בפני רשות. המשיב טוען כי במקרה דנן לא רק שצויין באופן פורמלי דבר התרגום, אלא אף בפועל המתרגם עשה את מלאכתו משנזקקו לו. בהקשר זה טוען המשיב כי אין ללמוד מן הפסיקה שאליה מפנה המבקש, היות שבעניין בן נון דובר בצוואה בפני רשות ולא בצוואה בעדים, ואילו בעניין אושרוב

דובר במסכת עובדתית קשה, אשר הצדיקה את החזרת הנטל למבקש קיום הצוואה להוכיח את אמיתותה. לטענת המשיב, מכלול הראיות במקרה דנן "די והותר היה בהן, כדי שבית המשפט היה מפעיל את הוראת סעיף 25 לחוק הירושה להתגבר על כל פגם בצוואה, ככל שנמצא, ולאחר שהוכח כי לא היה ספק כי הצוואה משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה".

10.

המשיב טוען כי במקרה דנן מדובר בצוואה ספציפית מאוד, העוסקת במשק בלבד. לטענתו, נושאים רבים אחרים לא באו לידי ביטוי בצוואה ועל כן לא ברור מדוע מדגיש המבקש דווקא את נושא "המשבצת הצהובה" שהינה, לטענת המשיב, הטבה שכלל לא באה לעולם שכן אין כל ממצא כי במושב הרלוונטי הוקצו שטחים ב"משבצת הצהובה".

11.

לבסוף טוען המשיב כי לא ייגרם למבקש כל עיוות דין מקיום הצוואה שכן המנוח, אשר היה מודע לכך שהמשק אינו ניתן לפיצול או חלוקה, ציווה עוד במהלך חייו על הורי המשיב לשלם לבת המנוח פיצוי של 40,000 ש"ח, אשר אכן שולם בפועל. לטענתו, דווקא אי קיום הצוואה הוא שיגרום עיוות דין.

דיון והכרעה

12.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה לה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. כידוע, רשות ערעור ב"גלגול שלישי" לא תינתן אלא בנסיבות שבהן מתעוררת שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים הישירים למחלוקת [ראו: רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ ,

פ"ד לו(3) 123 (1982)].

במקרה שלפניי אין מתעוררת שאלה מן הסוג האמור, על אף ניסיונו של המבקש להציג כך את פני הדברים. אכן, צודק המשיב בכך שעניין בן נון

עסק בצוואה בפני רשות ואילו בעניין אושרוב דובר בצוואה בעדים, כמו במקרה שלפניי. אלא שזו אינה הסיבה היחידה לדחיית טענת המבקש בדבר קיומן של עמדות סותרות שהובעו לכאורה על ידי בית משפט זה. להלן אסביר את דבריי.

13.

סעיף 22(ג) לחוק הירושה, המתייחס לצוואה בפני רשות, קובע:

"נכתבה הצוואה בלשון שהמצווה אינו שומע, תיקרא בפניו בתרגום ללשון שהוא שומע, והמתרגם יאשר זאת על פני הצוואה."

עצם הדרישה שעובדת תרגום הצוואה לשפתו של המצווה תאושר בתוכן הצוואה הינה דרישה צורנית, דהיינו דרישה הנוגעת להליך עריכת הצוואה. דרישה דומה אינה מופיעה בסעיף 20 לחוק הירושה, הנוגע לצוואה בעדים, הגם שכבר הובעה בפסיקה העמדה כי על אף שחובת רישומו של תרגום הצוואה על גבי הצוואה חלה לכאורה רק על חוזה בפני רשות, יש להחיל הסדר זה גם על צוואה בעדים [ראו והשוו: ע"א 2119/94 לנדאו נ' וין , פ"ד מט(2) 77, 87-84 (1995); ע"א 5640/92 אלוני נ' באומן , פ"ד מט(2) 373, 385 (1996); שאול שוחט פגמים בצוואות 125-123 (מהדורה שנייה, 2001)]. אלא שיש להבחין בין העדר רישום דבר תרגום הצוואה למצווה על גבי הצוואה, לבין העדר עצם תרגום הצוואה לשפה המובנת לו. העדר תרגום בפועל של הצוואה לשפתו של המצווה הינו פגם מהותי היורד לשורש העניין ונוגע לעצם הבנת המצווה את הוראות הצוואה ומשכך, אף בגמירות דעתו ביחס אליה. פגם מהותי מסוג זה ממילא אינו ניתן לריפוי באמצעות סעיף 25 לחוק הירושה העוסק בפגמים צורניים שנפלו בצוואה. במקרה זה עובר נטל ההוכחה – המוטל, במקרה שהצוואה נחזית על פניה להיות תקינה, על המבקש לבטלה – אל המבקש לקיים את הצוואה, המחוייב להוכיח כי המצווה הבין את הוראותיה של הצוואה וכי אלה משקפות את רצונו האמיתי. סוגייה זו הינה נפרדת מן השאלה האם העדר ציון עובדת התרגום על פני הצוואה מהווה פגם צורני גם בצוואה בעדים ומן השאלה האם ניתן להתגבר על פגם זה מכוח סעיף 25 לחוק הירושה, שאלות שאינן מתעוררות במקרה שלפניי. הקביעות בעניין בן נון

ובעניין אושרוב מתיישבות שתיהן עם האמור לעיל. כך, בעניין בן נון

נקבע:

"השופט המלומד בבית-המשפט המחוזי היה סבור, כי הצוואה תורגמה למנוחה לשפה שהיא שומעת, והפגם היחידי הוא זה, שדבר התרגום לא אושר על-ידי המתרגם על-פני הצוואה, כדרוש על-פי סעיף 22(ג) לחוק הירושה, תשכ"ה-1965. לאור העדויות שהובאו לעיל, ברור כי הסברה, שהצוואה תורגמה למנוחה לשפה שהיא שומעת, אינה נכונה. פגם זה איננו פגם טכני כמו העדר האישור, שניתן להתגבר עליו על-פי סעיף 25 לחוק, כאשר אין לבית-המשפט ספק באמיתות הצוואה. חוסר תרגומה של צוואה, הכתובה בשפה שאין המצווה שולט בה, לשפה שהוא שולט בה, הוא פגם היורד לשרשו של ענין ושולל את עצם קיומה של הצוואה כהבעת רצונו האמיתי של המצווה . אגב, גם אם דבר זה רק מעמיד בסימן שאלה את אמיתות הצוואה, כי אז, על פי האמור לעיל, אין גם אפשרות להסתמך על סעיף 25 לחוק, כדי לרפא את העדר האישור של המתרגם על-פני הצוואה את דבר תרגומה למנוחה לפני שחתמה עליה." (עמ' 376-375 לפסק הדין; הדגשות לא במקור – י.ד.)

ואילו בעניין אושרוב נקבע:

"בעניננו אין מדובר בפגם צורני הנובע מכך שלא נכתב על גבי הצוואה שתורגמה למנוחה, פגם העלול אולי כשלעצמו ובוודאי בהצטרפו לפגמים אחרים לעורר חשש בענין אמיתות הצוואה ולהעביר את הנטל למי שמבקש לקיימה...

הפגם בעניין שבפנינו אינו צורני בלבד. משנקבע כי עורך הדין שערך את הצוואה לא תירגם את הצוואה לשפה המובנת למנוחה היטב, אף שידיעותיה בשפה העברית לא איפשרו לה להבין את תוכן המסמך, יש בכך פגם מהותי, שיש בו – על רקע הנסיבות שהוכחו – כדי לעורר חשש ממשי שהוראות הצוואה אינן משקפות את רצונה האמיתי של המנוחה...

בנסיבות כפי שהוכחו חזר, אם כן, הנטל למערערת, שביקשה לקיים את הצוואה, להוכיח את אמיתותה..." (פסקה 5 לפסק הדין; הדגשה לא במקור – י.ד.)

ניתן לראות, אם כן, כי פסקי הדין הנ"ל מתיישבים זה עם זה ככל שמדובר בקביעה כי העדר תרגום הצוואה לשפה המובנת למצווה מהווה פגם מהותי בצוואה. בעניין אושרוב

נקבע כי במקרה כזה עובר הנטל למבקש לקיים את הצוואה להוכיח את אמיתותה. בעניין בן נון , לעומת זאת, אין התייחסות לשאלה כיצד ניתן להתגבר על הפגם המהותי האמור. יחד עם זאת, פסק הדין מתייחס למצב בו פגם זה מטיל ספק באמיתות הצוואה, להבדיל משלילתה המוחלטת, ומכך ניתן ללמוד כי העדר תרגומה של הצוואה כאמור אינו שולל בהכרח ובכל המקרים את אפשרות קיום הצוואה. על כן, אין מדובר בעמדות סותרות שנדרשת ביניהן הכרעה. לפיכך, אין בהן כדי להוות טעם להיעתר לבקשה למתן רשות ערעור.

14.

יצויין, כי בית המשפט המחוזי קבע כי ניתן להתגבר על העדר הקראת מסמך הצוואה למנוח ותרגומו, באמצעות הסמכות המוקנית לבית המשפט מכוח סעיף 25 לחוק הירושה. נוכח היותו של פגם זה פגם מהותי, כאמור, נראה כי סעיף 25 אינו מהווה מקור לריפוי הפגם במקרה דנן. על מנת להתגבר על הפגם שנפל בצוואתו של המנוח, יש להעביר את נטל ההוכחה אל המשיב להוכיח כי הצוואה אכן משקפת את רצונו של המנוח. ואולם, במקרה שלפניי אני סבור כי לא היה בכך שבית המשפט המחוזי פנה אל סעיף 25 לחוק הירושה, כדי לשנות את התוצאה שאליה הגיע. גם במסגרת סעיף 25 לחוק הירושה על בית המשפט להשתכנע כי הצוואה משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה:

"(א)

התקיימו מרכיבי היסוד בצוואה, ולא היה לבית המשפט ספק כי היא משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה, רשאי הוא, בהחלטה מנומקת, לקיימה אף אם נפל פגם בפרט מן הפרטים או בהליך מן ההליכים המפורטים בסעיפים 19, 20, 22 או 23 או בכשרות העדים, או בהעדר פרט מן הפרטים או הליך מן ההליכים כאמור."

בשאלה מהי רמת ההוכחה הנדרשת בסעיף 25 לחוק הירושה לנוכח נוסחו של הסעיף הובעו עמדות שונות [ראו למשל: ע"א 4902/91 גודמן נ' ישיבת שם בית מדרש גבוה להוראה ודיינות על שם הרב שלמה מוסאיוף זצ"ל בירושלים , פ"ד מט(2) 441 (1995); ע"א 2098/97 בוסקילה נ' בוסקילה , פ"ד נה(3) 837 (2001)]. עם זאת, איני מוצא מקום להידרש לשאלה זו, שכן היא איננה מתעוררת בנסיבות המקרה שלפניי. ומכל מקום, במקרה שלפניי בית המשפט המחוזי אכן השתכנע כי הצוואה משקפת את רצונו האמיתי והחופשי של המנוח:

"רצון המנוח להוריש את המשק למערער (המשיב דכאן – י.ד.), כפי שהובע ע"י המנוח פעמים לא מבוטלות עובר כחוט השני בעדויות העדים, והוא רצון הזהה במהותו לתוכן הצוואה.

בהתאם לעדויות מהות ההורשה נשוא הצוואה והשלכותיה תורגמו גם תורגמו למנוח, אשר הבין את פשרן והביע דעתו כי זהו אכן רצונו, אף אם מסמך הצוואה הפורמלי, גופו, לא הוקרא ולא תורגם לו מילה במילה." (עמוד 9 לפסק הדין)

איני רואה מקום להתערבות בקביעות אלה של בית המשפט המחוזי וממילא אין בהן כדי להצדיק מתן רשות ערעור בנסיבות המקרה.

15.

מעבר לכל האמור, אף התערבותו של בית המשפט המחוזי בממצאיו העובדתיים של בית המשפט לענייני משפחה אינה מצדיקה, כשלעצמה, מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" [ראו: רע"א 3494/07 בן אבו נ' הרוש (לא פורסם, 8.5.2007); רע"א 10842/06 לסקר נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ , פסקה 6 (לא פורסם, 5.2.2009); החלטתי ברע"א 1687/10 אביטן נ' המועצה המקומית בנימינה – גבעת שדה , פסקה 11 (לא פורסם, 28.7.2010)]. שיקול הדעת האם להתערב בממצאיה העובדתיים של הערכאה הדיונית מסור לערכאת הערעור, מקום בו קיימת עילה להתערבות זו ותוך מתן משקל ראוי ליתרונותיה היחסיים של הערכאה הדיונית [ראו למשל: רע"א 2994/08 חמראוי נ' עזבון המנוח

מרדכי בכר ז"ל , פסקה 3 (לא פורסם, 16.9.2008)] . נכון הדבר ביתר שאת מקום בו מדובר בקביעות שנעשו על ידי בית המשפט המחוזי ביושבו כערכאת ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה. סעיף 9 לחוק בית המשפט לעניני משפחה, התשנ"ה-1995 מקנה סמכויות נרחבות לערכאת הערעור על בית המשפט לענייני משפחה:

"לבית משפט הדן בערעור על פסק דין או על החלטה של בית משפט לעניני משפחה, יהיו הסמכויות הנתונות, לפי חוק זה, לבית המשפט לעניני משפחה, לרבות שמיעת עדויות או הבאת ראיות נוספות, אם הוא סבור שהדבר דרוש לבירור הערעור."

ברי כי סמכותו של בית המשפט המחוזי כוללת גם בחינה של הראיות שהובאו לפני בית המשפט לענייני משפחה והסקת מסקנות מהן. איני סבור כי במסקנותיו של בית המשפט המחוזי נפל פגם המצדיק את התערבותו של בית משפט זה, הגם שהן נבדלות מאלה של בית המשפט לענייני משפחה.

16.

בשולי הדברים יצויין כי אין בידי לקבל גם את טענת המבקש לפיה הצוואה אינה משקפת את רצונו המלא של המנוח בשל העדר איזכור עניין "המשבצת הצהובה" ונושאים נוספים. אין כל הכרח כי צוואה תתייחס לכלל רכושו של המצווה. יתר על כן, אין כל מניעה שהמצווה יחליט לחלק חלק מרכושו בין נהנים שונים עוד בחייו. במקרה שלפניי קבע בית המשפט המחוזי כי "מן העדויות מתקבלת תמונת מצב, לפיה חפץ היה המנוח להוריש

למערער את המשק בלבד, בעוד בנה של בת המנוח יקבל את המשבצת הצהובה" (עמוד 10 לפסק הדין). בית המשפט המחוזי לא קבע כי המנוח התכוון להעביר את "המשבצת הצהובה" לבנה של בת המנוח באמצעות הצוואה דווקא. לפיכך, לא נפלה כל סתירה בין קביעתו של בית המשפט המחוזי כי הצוואה משקפת את רצונו של המנוח לבין קביעתו כי המנוח הביע רצון נוסף, להעביר את "המשבצת הצהובה" לבנה של בת המנוח. ויודגש, לעניין זה אין זה משנה האם קיבל בסופו של דבר בנה של בת המנוח את "המשבצת הצהובה" אם לאו. בנסיבות אלה איני רואה מקום להידרש לטענת המשיב לפיה מדובר בזכות שלא השתכללה כלל.

17.

סוף דבר, הבקשה נדחית. המבקש יישא בהוצאות המשיב בסך 7,500 ש"ח.