בר"מ 1074/05 מועצה אזורית מטה אשר נ. מילוטל ירקות מוקפאים בע"מ

בפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטת ב' גילאור ), בשבתו כבית משפט לענינים מינהליים, אשר דחה את ערעורה של המבקשת על החלטת ועדת הערר לעניני ארנונה שליד המועצה האזורית מטה אשר (להלן: ועדת הערר ).

המבקשת הינה המועצה האזורית מטה אשר (להלן: המועצה ). המשיבה 1 הינה חברה אשר בבעלותה מפעל לעיבוד ירקות ואחסנתם בקירור ונכסיה מצויים בתחום השיפוט של המועצה (להלן: המשיבה ). משנת 1996 ועד לשנת 2002 גבתה המועצה תעריפי ארנונה לפי הסיווג שלהלן: איזור א' - נכסים שאינם נמצאים בתחומו של יישוב המוכר כועד מקומי ונכסים הנמצאים בתחומו של יישוב המוכר כועד מקומי, שהמחזיק בהם אינו תושב של אותו יישוב; איזור ב' - נכסים הנמצאים בתחומו של יישוב המוכר כועד מקומי שהמחזיק בהם הינו תושב המועצה. בעלי נכסים שסווגו באיזור א' חויבו לשלם תעריפים גבוהים במאות אחוזים מאלו בהם חויבו בעלי נכסים שסווגו באיזור ב'.

המשיבה סווגה על פי צו הארנונה של המועצה באיזור א' והגישה לבית המשפט המחוזי בחיפה תובענה למתן פסק דין הצהרתי לפיו אין בסיס חוקי לחיובה בארנונה כאמור נוכח היותה מופלית לרעה לעומת נישומים אחרים. בפסק דינו מיום 2.5.01 קבע בית המשפט המחוזי (סגן הנשיא ד' ביין ) כי צו הארנונה אכן יוצר אפליה בלתי מוצדקת בין המשיבה לבין בעלי נכסים אחרים. לפיכך קבע בית המשפט המחוזי כי על המועצה לחייב את המשיבה בשיעור הארנונה המוטל על נכסים דומים לה המסווגים באיזור ב' החל משנת 2000. על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הגישו שני הצדדים ערעור לבית משפט זה, אשר נדון ביום 14.1.04. המועצה חזרה בה מן הערעור במהלך הדיון וערעורה של המשיבה התקבל באופן חלקי, באופן שנקבע כי המשיבה תהיה זכאית לשלם ארנונה לפי הסיווג באיזור ב' החל משנת 1999 (ע"א 4852/01 מילוטל ירקות מוקפאים בע"מ נ' מועצה אזורית מטה אשר (לא פורסם)).

בעקבות הליכים אלו, החליטה המועצה על שינוי צו הארנונה על מנת לצמצם את הפער בשיעורי הארנונה בין איזור א' לאיזור ב'. בצו הארנונה החדש שונו גם הגדרותיהם של איזור א' ואיזור ב' באופן הבא: איזור א' – כל תחום שאינו כלול באיזור ב'; איזור ב' – תחום יישוב מיישובי המועצה אשר גבולותיו הינם גבולות התב"ע המאושרת ליישוב, ובהעדר תב"ע גבולות השטח אותו חכר, או זכאי לחכור היישוב מאת מנהל מקרקעי ישראל.

המועצה החליטה לסווג את המשיבה באיזור א' גם לפי צו הארנונה חדש. על החלטה זו הגישה המשיבה ערר. בהחלטתה קבעה ועדת הערר כי פסק דינו של סגן הנשיא ביין מחייב את סיווגה של המשיבה באיזור ב'. ועדת הערר הדגישה כי היא אינה דנה בחוקיותו של צו הארנונה החדש, אלא בשאלה אם היתה טעות בסיווג המשיבה לפי הצו האמור.

על החלטת ועדת הערר הגישה המועצה ערעור לבית המשפט לענינים מינהליים. בפני בית המשפט לענינים מינהליים טענה המועצה כי לועדת הערר אין סמכות לדון בסיווג המשיבה לפי צו הארנונה החדש משום שדיון כאמור מחייב הכרעה בחוקיות הצו. עוד טענה המועצה כי צו הארנונה החדש שונה מהקודם לו באופן מהותי הן מכיוון שהגדרותיהם של איזורי א' ו-ב' השתנו והן מכיוון שהפערים בתעריפי הארנונה צומצמו. לפיכך, טענה המועצה כי פסק דינו של סגן הנשיא ביין אינו מחייב בכל הנוגע לסיווג המשיבה לפי צו הארנונה החדש.

בהחלטתו מיום 9.1.05 קבע בית המשפט קמא כי צו הארנונה אמנם שונה והפערים בין האזורים צומצמו אולם שינוי הגדרות האיזורים בצו הארנונה החדש לא שינה את חלוקת האיזורים בפועל. לפיכך קבע בית המשפט קמא כי למשיבה עדיין עומדת הזכות לשלם ארנונה לפי התעריף הנמוך, כאמור בפסק דינו של סגן הנשיא ביין , כמו גם בפסק דינו של בית משפט זה. עוד עמד בית המשפט קמא על כך שפסק דינו אינו עוסק בתקינותו של צו הארנונה החדש, אלא בשאלת יישומו על המשיבה. מכאן הבקשה שבפניי.

בבקשתה חוזרת המועצה על כל הטענות שנטענו בפני שתי הערכאות הקודמות. המועצה מדגישה כי פסק דינו של בית המשפט קמא מהווה התערבות שלא כדין בשיקול דעתה והוא עלול לגרום לפגיעה ממשית בתקציבה. המועצה מוסיפה וטוענת כי ההליך בפני ועדת הערר לא היה תקין שכן ניתנה לה זכות טיעון רק לגבי טענות הסף באשר לסמכותה העניינית של ועדת הערר.

לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחים שצורפו אליה הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. בית המשפט קמא דחה את ערעורה של המועצה בהחלטה מפורטת ומנומקת, אשר בה נדונו ונדחו כל הטענות שהועלו בבקשה שבפניי. כידוע, לבעל דין אין זכות מוקנית לערעור נוסף, וככלל, הרשות לכך תינתן כאשר הבקשה מעלה שאלה משפטית בעלת חשיבות עקרונית. במקרה דנן, טענותיה של המועצה נוגעות למסקנותיו של בית המשפט קמא באשר לסיווגה של המשיבה לפי צו הארנונה החדש והן אינן מעלות שאלה משפטית עקרונית אשר מצדיקה מתן רשות ערעור לערכאה שלישית. אשר לטענתה של המועצה כי לא ניתנה לה זכות טיעון הולמת בפני ועדת הערר, הרי שפגם זה נרפא בכך שניתנה למועצה אפשרות לשטוח את כל טענותיה בפני בית המשפט לענינים מינהליים ומכל מקום גם טענה זו אינה מצדיקה ליתן רשות ערעור.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית.