בר"מ 1255/15 יד הרמב"ם מושב עובדים של הפועל המזרחי להתשייבות חק נ. הועדה

1.

בפני בקשה לרשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים מיום 3.2.2015 (עת"ם 10199-10-14, סגן הנשיא א' יעקב ).

רקע והליכים קודמים

2.

הבקשה שבפני נסבה על מקרקעין בתחום המושב יד רמב"ם (להלן: המקרקעין ). המבקשים, מושב יד רמב"ם ומאיר אלבז, חבר המושב, שלהם מעמד של בני רשות במקרקעין, מפעילים במקרקעין אלה מתקן לאיסוף, גריסה ומחזור של גזם (להלן: המתקן ). על המקרקעין חלות תכנית מתאר מקומיות ומחוזיות שונות, אשר על-פיהן יועדו המקרקעין תחילה לחקלאות, ובהמשך גם למתקנים הנדסיים. תכנית מתאר חדשה – תוכנית מתאר ארצית 1/4/14, שאושרה על-ידי המועצה הארצית לתכנון ולבניה ומייעדת את המקרקעין לעתודת קרקע לחציבה וחפירה – ממתינה לאישור הממשלה. המתקן מופעל במקרקעין מכוח היתר לשימוש חורג. היתר כזה ניתן לראשונה ביום 21.11.2011, ותוקפו פג ביום 20.11.2014. בטרם פג ההיתר לשימוש חורג המבקשים הגישו בקשה נוספת לשימוש חורג במקרקעין, וזו אושרה ביום 1.9.2013 בתנאים על-ידי הוועדה המקומית לתכנון ובניה גזר, המשיבה 2 (להלן גם: הוועדה המקומית ). אחד התנאים שנכללו בהחלטה היה אישור הבקשה על-ידי הוועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז המרכז, היא המשיבה 1 (להלן גם: הוועדה המחוזית ). ביום 9.6.2014 דחתה הוועדה המחוזית את הבקשה, בשים לב לתמ"א 4/16 שפורסמה למתן תוקף לאחר המועד שבו ניתן ההיתר הראשון לשימוש החורג בשנת 2011. תמ"א 4/16 קובעת כי לא יינתן היתר לאתר פסולת אלא לפי תכנית מפורטת, וכן תנאים נוספים למתן היתר בניה לתחנת מעבר לפסולת חקלאית, אשר לשיטת הוועדה המחוזית המתקן אינו עומד בהם.

3.

כנגד החלטה זו הגישו המבקשים עתירה מינהלית לבית המשפט המחוזי, ובצדה בקשה לצו ביניים. ביום 29.10.2014 התקיים דיון בעתירה, ובמהלכו הודיעו המבקשים כי הם חוזרים בהם מעתירתם, ומתעתדים לפעול במישור התכנוני, היינו להכנת תכנית מפורטת. העתירה נמחקה בפסק דין מאותו יום, אשר קבע, בהסכמת הצדדים, כי המבקשים יוכלו להמשיך בשימוש הנוכחי שלהם במקרקעין עד ליום 20.2.2015, בכפוף לכך שלא יקבלו עד אז היתר אחר.

4.

בהמשך, הגישו המבקשים בקשה נוספת לקבלת היתר לשימוש חורג לוועדה המקומית. ביום 7.12.2014 אישרה הוועדה המקומית את הבקשה, גם זו הפעם בכפוף למספר תנאים ובהם אישור הוועדה המחוזית. בעניינו של תנאי זה הגישו המבקשים ערר ביום 20.1.2015. דא עקא, בתקופה זו וועדת הערר הייתה מושבתת בפועל בשל חילופי גברי בתפקיד יושב הראש (שלא היה מאויש במשך תקופה). דיוניה של ועדת הערר התחדשו לאחר שהתמנתה לה יושבת ראש חדשה. במועד שבו הוגשה בקשת רשות הערעור דנן לא היה ידוע עדיין מתי יידון הערר. בהמשך, עדכנו הצדדים כי הדיון בערר נקבע ליום 27.4.2015.

5.

בסמוך להגשת הערר, ביום 25.1.2015, פנו המבקשים לבית המשפט המחוזי במסגרת התיק שנפתח לצורך העתירה המינהלית שהגישו בעבר וכבר הסתיים בפסק דין וביקשו להאריך את המועד לשימוש הנוכחי במקרקעין, אשר עליו הורה פסק דינו של בית המשפט המחוזי, בחמישה חודשים נוספים. הוועדה המחוזית התנגדה לבקשה זו. ביום 3.2.2015 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה. בית המשפט המחוזי ציין כי העתירה נמחקה על-פי בקשתם של המבקשים, וכי הארכה שניתנה הייתה בהסכמת הצדדים. משלא קיימת הסכמה להארכת המועד, כך נקבע, לא ניתן לשנות את פסק הדין שניתן. על החלטה זו מוגשת בקשת רשות הערעור שבפני.

בקשת רשות הערעור

6.

המבקשים טוענים בפני, בעיקרו של דבר, כי בית המשפט מוסמך להאריך מועד

שנקבע לביצועו של פסק דין גם ללא הסכמת הצדדים, וכי גם לגופו של עניין היה מקום לקבל את בקשתם בשל הצורך לנקוט בהליכים תכנוניים כפי שהוצג בפרוטוקול הדיון. הבקשה שבפני כוונה להארכת המועד לשימוש החורג במקרקעין בחמישה חודשים נוספים, כפי שהתבקש לעשות בית המשפט המחוזי, או לחלופין להארכת מועד עד להכרעה בערר התלוי ועומד.

7.

ביום 18.2.2015 הוריתי על מתן צו ארעי לפיו יוכלו המבקשים להמשיך בשימוש הנוכחי שלהם במקרקעין, וכן הוריתי על הגשתה של השלמת טיעון שבה יבהירו המבקשים אילו מהלכים נעשו מצדם לקידום תכנית מפורטת ביחס למקרקעין, וכן על הגשת תשובה לבקשה מטעם המשיבות.

8.

בהשלמת הטיעון של המבקשים הם הבהירו כי הכנת תכנית מפורטת מצדם נתקלה בקשיים בשל קידומה של תמ"א/1/4/14 המייעדת את המקרקעין לחפירה וחציבה. המבקשים מתכננים להציע, כך נטען, כי ייעשה שימוש זמני במקרקעין עד למועד שבו יוחל בחפירה וחציבה, ואז יועתק המתקן לשטח אחר בתחום אותה חלקה, שהוא בעל ייעוד שונה (אזור תעסוקה מטרופוליני משני, לפי תמ"מ/21/3). המבקשים צירפו אסמכתאות לפעולות שנקטו, אם כי הודו שטרם הועברו מסמכי התכנית לוועדה המקומית לבדיקה ודיון.

9.

הוועדה המקומית, המשיבה 2, הקדימה להגיש תשובתה וציינה כי בשל הנסיבות המיוחדות שנוצרו ובמיוחד העיכוב בדיון בוועדת הערר, היא אינה מתנגדת למתן פרק זמן נוסף ומוגבל של חודשים ספורים, לשם מיצוי הליכים על-ידי המבקשים, תוך שהיא מדגישה כי הדיון בערר נקבע ליום 27.4.2015. זאת, מבלי לפגוע בטענותיה במסגרת הערר ומבלי לפטור את המבקשים מתשלומים שונים בגין השימוש החורג המבוצע בפועל.

10.

הוועדה המחוזית, המשיבה 1, טענה בתשובתה כי המבקשים לא הצביעו על עילה להתערבות בהחלטתו של בית המשפט המחוזי או על פגם שנפל בה, וכי אף לגופם של דברים אין להתיר את השימוש החורג במקרקעין המבוקש על-ידי המבקשים. לשיטת הוועדה המחוזית, הבקשה העדכנית להארכת מועד מהווה בקשה "לפתוח" פסק דין חלוט, אשר אך עיגן את הסכמת הצדדים, והורה על מחיקת העתירה בהסכמת המבקשים עצמם. במצב זה, לטענת הוועדה המחוזית, תם ההליך בבית המשפט המחוזי והוא אינו מחויב עוד להיעתר לבקשה כזו או אחרת, ובכלל זה לבקשה להארכת פרק הזמן לשימוש חורג במקרקעין. על כן, כך נטען, נוכח התנגדותה של הוועדה המחוזית לבקשה לא נפל כל פגם בהחלטתו של בית המשפט המחוזי. עוד טוענת הוועדה המחוזית כי ככל שהמבקשים רוצים לתקוף את שיקול הדעת שהפעילה בהחליטה להתנגד להארכת פרק הזמן שבו יותר למבקשים לעשות שימוש במקרקעין, המסגרת לכך אינה בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי, אלא יש לפתוח בעניין זה הליך חדש (בהפניה לבר"ם 2582/06 פריג' נ' עיריית אילת (29.6.2006) וכן לבר"ם 2158/11 מדינת ישראל- משרד הפנים נ' ולנסיה (24.3.2011)).

11.

באשר לדיון בוועדת הערר, טענה הוועדה המחוזית כי הערר הוגש שלושה שבועות בלבד לפני שנכנסה לתפקידה יושבת הראש החדשה של ועדת הערר, כחודש וחצי לאחר החלטת הוועדה המקומית בעניין, וכי הערר קבוע לדיון ליום 27.4.2015. הוועדה המחוזית אף העלתה טענות לגופו של עניין בדבר השימוש החורג במקרקעין.

12.

ביום 1.6.2015 הוריתי על הגשתה של הודעת עדכון באשר לדיון בערר של המבקשים, שהדיון בו היה קבוע ליום 27.4.2015. ביום 3.6.2015 הוגשה הודעה מעדכנת כאמור, ובה נטען כי הדיון בוועדת הערר אכן התקיים באותו מועד, וביום 19.5.2015 החליטה ועדת הערר לדחות את הערר. המבקשים הוסיפו ועדכנו כי הם מתכוונים להגיש על החלטה זו עתירה מינהלית תוך זמן קצר. כן עדכנו המבקשים כי התהליכים התכנוניים שנקטו התקדמו במובן זה שהם הגישו לוועדה המקומית תכנית שתאפשר את המשך הפעלת המתקן בקרקע, אלא שטרם התקיים בכך דיון, וכמו כן הם קיימו מגעים ביחס להעתקת המתקן לשטח סמוך שבו כבר הסתיימו פעולות החציבה והחפירה המתוכננות באזור. לטענת המבקשים, תוך שישה חודשים ניתן יהיה להעתיק את המתקן לשטח הסמוך, מבלי שיהיה דרוש לשם כך היתר לשימוש חורג. כן חזרו וטענו המבקשים כי הפסקת פעילותו של המתקן תהא כרוכה בנזק בלתי הפיך להם ולציבור המשתמש בשירותיו.

דיון והכרעה

13.

לאחר ששקלתי את הדברים, הגעתי לכלל דעה שבשלב זה אין עוד צורך להכריע בבקשה שלמעשה מיצתה את עצמה, בכפוף לאמור להלן.

14.

הבקשה שבפני נסבה רק על כך שבית המשפט המחוזי לא נעתר לבקשה להארכת מועד נוספת לשימוש החורג במקרקעין, להבדיל מאשר על המחלוקות לגופו של עניין בין הצדדים. ככלל, לבית משפט הקוצב מועד בעניין מסוים יש סמכות טבועה להאריך אותו מועד, אף כאשר מדובר במועד שנקבע בהסכמה וקיבל תוקף של פסק דין. עם זאת, ברי כי כאשר מדובר בפסק דין מוסכם אין "לפתוח" אותו אלא במקרים נדירים שבהם חל שינוי נסיבות מהותי שעלול להוביל לאי צדק מובהק (ראו: ע"א 116/82 לבנת

נ' טולידאנו , פ''ד לט(2) 729, 733 (1985) ; בר"ם 10823/07 נור סטאר בע"מ נ' עמותת "פעולה ירוקה" , פסקה 12 (30.12.2007) ) . על פני הדברים נראה כי אופן יישומה של הלכה זו בנסיבותיו של מקרה נתון אינו מצדיק, כשלעצמו, הענקתה של רשות ערעור ב"גלגול שלישי" (ראו למשל: רע"א 8724/10 שחאדה נ' סארג'י , פסקה 10 (16.1.2011)). עם זאת, אין לי צורך להכריע עוד בשאלה זו בעניין שבפני, ואף לא להידרש לנזק שעלול להיגרם למבקשים לטענתם. הטעם לכך הוא שהבקשה כוונה להארכת המועד לפינוי המקרקעין בחמישה חודשים או עד להכרעה בערר שהגישו המבקשים, וכעת ניתן ללמוד מהודעת העדכון האחרונה כי הערר כבר נדחה. מטעם זה, בקשת המבקשים התייתרה למעשה. טענותיהם המהותיות יוכלו להיבחן במסגרת עתירה מינהלית על הערר, שהמבקשים הודיעו כי בכוונתם להגיש, ככל שאכן תוגש עתירה כזו. בהמשך לכך ולפנים משורת הדין, אני רואה לנכון לאפשר למבקשים להמשיך לעשות שימוש במקרקעין עד ליום 9.6.2015, וזאת מבלי להביע כל עמדה לגבי הליכים נוספים שיינקטו.

15.

סוף דבר: הבקשה נמחקת. הצו הארעי עליו הוריתי ימשיך לעמוד בתוקפו עד ליום 9.6.2015. בשים לב למכלול הנסיבות בהליכים אלה, המבקשים יישאו בהוצאות המשיבה 1 בסך של 5,000 שקל ובהוצאות המשיבה 2 בסך של 3,000 שקל.