בר"מ 16-23 בר"מ 16-23

1.המבקש, בלאי דמקה, כיום אזרח ישראלי, נולד באתיופיה בשנת 1954; לימים נישא לטרקין ביוש, בת להורים שעברו הליך של שיבה ליהדות. בחלוף זמן-מה, נולד לזוג ילד משותף, ובמהלך שנת 1996 עלו השלושה לישראל, מכוח הוראות חוק השבות, התש"י-1950 (להלן: חוק השבות), בהיותה של טרקין בת להורים ששבו ליהדותם.

2.כ-7 חודשים קודם לעלייתו של בלאי לישראל, נולדה המבקשת, אסקדר דמקה, כתוצאה מקשר זוגי שקיים בלאי עם אשה אחרת. כאן המקום לציין, כי ביום 12.7.1994, בתחקור ראשוני שנערך לבלאי וטרקין, טרם עלייתם לארץ, ציין בלאי כי אין לו ילדים נוספים, מלבד הבן המשותף לו ולטרקין. גם כעשור לאחר מכן, בתשאול שנערך לבלאי, במסגרת הליך להסדרת מעמדה של אשתו החמישית, ציין בלאי כי יש לו שני ילדים בלבד – בן מטרקין, ובת מאשתו הרביעית – וכי שניהם מתגוררים זה מכבר בישראל. בשתי הזדמנויות אלה, לא בא זכרה של אסקדר.

3.רק ביום 2.11.2006, לאחר שלאסקדר מלאו כ-11 שנים, הגיש בלאי בקשה לאפשר את עלייתה לישראל (להלן: הבקשה הראשונה); הבקשה נדחתה. ביום 22.7.2008, הגיש בלאי בשנית בקשה למתן אשרת כניסה, וצירף פסק דין של בית המשפט באדיס אבבה, שלפיו בלאי משמש אפוטרופוס בלעדי על אסקדר (להלן: הבקשה השניה). בקשה זו נדחתה אף היא, וכך גם ערר פנימי שהוגש עליה. לצד זאת, הופנה בלאי על-ידי משרד הפנים, לערוך בדיקת רקמות, להוכחת אבהותו הנטענת על אסקדר, תוך שצוין כי "במידה וממצאי הבדיקה יוכיחו הקשר המשפחתי של אב ובת תאושר כניסתה ארצה".

4.ביום 17.2.2011, הגיש בלאי לבית המשפט לענייני משפחה בחיפה תביעה למתן פסק דין הצהרתי, אשר יקבע את אבהותו על אסקדר, על יסוד בדיקת רקמות שבוצעה על-ידו. במועד זה היתה אסקדר בת למעלה מ-15 שנים. ביום 24.10.2011, ניתן פסק דין הצהרתי כמבוקש, ועל-יסודו פנה בלאי פעם נוספת, ביום 22.11.2011, בבקשה לאפשר את עלייתה של אסקדר לישראל (להלן: הבקשה השלישית). ביום 8.1.2012, נדחתה גם בקשה זו.

5.בצר לה, פנתה אסקדר בעתירה לבית המשפט העליון, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, וביקשה להכיר בה כזכאית למעמד עולה ולאזרחות ישראלית (בג"ץ 2290/12 דמקה נ' משרד הפנים (18.4.2013) (להלן: בג"ץ 2290/12)). בתום דיון שהתקיים ביום 18.4.2013, ניתן פסק דין בהסכמה, שבו נקבע כך: "[משרד הפנים] מוכן לבחון אפשרות הענקת מעמד [לאסקדר] על פי נוהל קטין נלווה, ובלבד שבקשה כאמור תוגש תוך שבועיים. במקרה כזה, אם העותרת כבר לא תהא קטינה בעת מתן ההחלטה יימנע המשיב מלהעלות טענת סף שאין היא קטינה עוד".

6.סמוך לאחר מתן פסק הדין, ביום 19.5.2013, פנה בלאי לרשות האוכלוסין וההגירה, בבקשה למתן מעמד בישראל לאסקדר, מכוח נוהל קטין נלווה (להלן: הבקשה הרביעית; ו-הנוהל). ביום 23.6.2013, נכנסה אסקדר לישראל באשרת תייר מסוג ב/2 למשך חודש, וזמן קצר לאחר מכן הגישה בקשה למתן החלטה בבקשה שהוגשה מכוח הוראות הנוהל. ביום 8.5.2014 ניתנה החלטה הדוחה את בקשתה של אסקדר. בהמשך התקיימו מספר הליכים נוספים, ולבסוף, ביום 7.1.2016, נדחתה הבקשה; הן מן הטעם שהמערערת לא שהתה עם בלאי בשנתיים שקדמו להגשת הבקשה, הן משום שניכר היה כי רצונו של בלאי להסדיר את מעמדה נובע מטעמים כלכליים. בהחלטה גם צוין, כי מירב הזיקות של אסקדר משייכות אותה למדינת מוצאה, וכי מאז היותה קטינה, היא מתגוררת עם משפחת אמה ולא עם אביה, שכאמור, נמנע מלהזכיר את דבר קיומה, בשתי הזדמנויות לפחות, אף שנשאל על כך. ערר שהוגש נגד החלטה זו, נדחה על-ידי בית הדין לעררים, במסגרת פסק דין שניתן ביום 13.12.2017.

7.ביום 11.1.2018, הגישו המבקשים ערעור מנהלי (עמ"ן 26683-01-18), ובגדרו הוסכם על העברת הבקשה להכרעת מנכ"ל רשות האוכלוסין וההגירה. ביום 9.11.2020, לאחר שדן בדבר, דחה מנכ"ל הרשות את בקשת אסקדר להסדרת מעמדה בישראל, משנמצא כי בלאי לא הביע רצון למתן מעמד לבתו במסגרת תהליך העלייה, בניגוד לנדרש בהוראות הנוהל; ומחמת כך שגילה של אסקדר מחייב להוכיח, כי היתה בחזקת אביה, משך שנתיים לפחות.

8.ביום 7.1.2021 הגישו המבקשים ערר על החלטה זו לבית הדין לעררים. הערר נדחה בפסק דין מיום 24.5.2022, מן הטעם שבלאי גילה דעתו כי הוא "מבכר לעלות לישראל בלא [אסקדר] ובעיקר שלא לקיים תא משפחתי מאוחד יחד עמה". בפסק הדין, ציין בית הדין לעררים, כי נוכח מטרת הנוהל – שימור התא המשפחתי של בן זוג של זכאי שבות – ובשים לב לעובדה שבלאי עזב את אתיופיה סמוך לאחר לידתה של אסקדר, ולא פעל להעלותה, אלא בחלוף כ-11 שנים, ברי כי אין לבקשה על מה שתסמוך, ודינה להידחות.

9.ביום 28.6.2022, הגיש בלאי ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים, בשבתו כבית משפט לערעורים מינהליים. בבואו להכריע בערעור, נקודת המוצא של בית המשפט המחוזי היתה, כי "ספק אם בנסיבות הנדונות היה נכון לבחון את תחולת הנוהל [...] מכל מקום, לנוכח הסכמת [משרד הפנים] לבחינת עניינם של [בלאי ואסקדר] על-פי נוהל קטין נלווה, נפנה לבחינת שלוש השאלות". אחר זאת נקבע, כי בנסיבות העניין, אין לבחון את הבקשה הראשונה שהוגשה, אף לא את זו השניה והשלישית, אלא את הבקשה הרביעית, שכאמור הוגשה סמוך לאחר מתן פסק הדין בבג"ץ 2290/12. את קביעתו זו, סמך בית המשפט המחוזי על כמה אדנים; המרכזי שבהם, נוגע לנוסח ההסכמות שאליהן הגיעו הצדדים באותו הליך, ואשר קיבלו תוקף של פסק דין. בית המשפט המחוזי סבר, כי הנוסח האמור מלמד בבירור "כי כוונתם המפורשת והחד-משמעית של הצדדים הייתה שהבקשה תידון בהתאם לנסיבות ולגילה של [אסקדר] במועד הגשת הבקשה, שהייתה אז כמעט בת 18. אילו המועד הקובע היה מועד הגשת הבקשה הראשונה או אף השנייה, לא היה כל צורך בהסכמה שאושרה בפסק הדין. שהרי במצב זה לא הייתה כל רלוונטיות לגיל של [אסקדר] במועד הדיון בבגץ 2290/12 או במועד הגשת הבקשה בעקבות אותו דיון, אלא רק לגילה בעת הגשת הבקשה המקורית". בהתאם, משמצא בית המשפט המחוזי כי המועד הקובע הוא מועד הגשת הבקשה הרביעית, שהוגשה ביום 19.5.2013, מספר ימים לפני שמלאו לאסקדר 18 שנים – נקבע כי חלה על נסיבות ענייננו הוראת סעיף ב.3. לנוהל, שלפיה נחוצות "הוכחות להימצאות הקטינים בחזקת בן הזוג המוזמן לפחות שנתיים קודם להגשת הבקשה". נוכח זאת, ומשאין מחלוקת כי אסקדר לא היתה בחזקתו של בלאי שנתיים לפחות קודם להגשת הבקשה, ואף לא עמדה עמו בקשר רציף – הבקשה נדחתה. בית המשפט המחוזי הוסיף וציין, כי לא זו בלבד שהתנאים הקבועים בנוהל לא התקיימו, אלא, שמהתבטאויותיו של בלאי, כי הוא מעוניין ש"כניסתה תאושר לפי מעמד עולה עם זכויות עולה, ולא איני מעוניין שתיכנס במעמד תייר, מה אני אעשה איתה במעמד תייר", ניתן להסיק שמניעיו של בלאי בבקשתו להסדרת מעמדה של אסקדר, אינם משפחתיים, כי אם כלכליים גרידא. מטעמים אלה ועוד, ביום 1.11.2022, נדחה הערעור.

מכאן הבקשה שלפנַי.

10.בבקשתם למתן רשות ערעור, טוענים בלאי ואסקדר, כי לצד עיוות דין ונסיבות מיוחדות, מתעוררת בעניינם שאלה עקרונית, החורגת מעניינם הפרטני, ועל כן יש ליתן להם רשות לערער. לשיטתם, "בלב ההליך מצוי הצורך לקבוע הלכה ברורה בנוגע לתכליתם של נהלי [משרד הפנים] הנוגעים להסדרת מעמדם של קטינים נלווים"; האם תכלית הנוהל שימור התא המשפחתי הקיים, או שמא מימוש הזכות החוקתית למשפחה?

11.מנגד, המשיב סבור כי דין הבקשה להידחות, על הסף ולגופה. על הסף – משום שחרף "ניסיונם של המבקשים לשוות לבקשתם נופך עקרוני, היא נסבה על ההחלטה הקונקרטית שקיבל [משרד הפנים] בעניינם של [בלאי ואסקדר]". לגופה – משלא נפל כל פגם בפסק הדין של בית המשפט המחוזי, שניתן בהתאם לפסיקת בית המשפט, זה שנים רבות. מה גם, שלשיטת המשיב, בפסקי הדין שניתנו בעניינם של בלאי ואסקדר, ניתן מענה הולם לכלל טענותיהם.

12.בתגובתם של בלאי ואסקדר לתשובת המשיב, מדגישים השניים את הפערים בין האמור בפסקי הדין שאליהם הפנה המשיב, לבין נסיבות ענייננו-אנו, וטוענים כי קיים קושי ליתן לרשות האוכלוסין וההגירה סמכות לקבוע את תכלית הנוהל, בפרט נוכח הפגיעה הפוטנציאלית בערכים, באינטרסים ובזכויות חוקתיות שונות.

13.לאחר שעיינתי בבקשת הרשות לערער, בתשובה ובתגובה לה, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה – להידחות. כידוע, רשות ערעור לא תינתן אלא כאשר נמצא כי העניין שעל הפרק מעורר שאלה משפטית עקרונית, החורגת מעניינם של הצדדים, או שקיים חשש כי נוצר עיוות דין (תקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018). הדברים נכונים ביתר שאת, שעה שלפנינו בקשת רשות לערער ב'גלגול שלישי', על פסק דין שניתן על-ידי בית משפט לעניינים מינהליים, לאחר שדן בהחלטה של בית הדין לעררים, שלגביה נקבע כי רשות ערעור עליה תינתן במשורה, מחמת אופיו של בית דין זה, ונוכח מומחיותו בסוגיות המובאות לפניו (ראו מִני רבים: בר"ם 5108/18 פלוני נ' משרד הפנים רשות האוכלוסין וההגירה, פסקה 9 (16.8.2018)). המקרה שלפנינו אינו נמנה על קטגוריות אלה; רחוק מכך.

14.על אף שבלאי ואסקדר הצביעו על שאלות החורגות לשיטתם מעניינם הפרטני, "כלל הוא מלפנינו, כי דרך כלל לא נידרש לשאלות אשר שוב אינן דרושות לצורך ההתדיינות הקונקרטית, גם מקום שהן עשויות לעלות שוב בעתיד בהקשרים אחרים" (ראו: רע"א 202/05 מנהל השירותים הוטרינריים נ' גולדשטיין, פסקה 5 (14.6.2005); רע"א 2292/23 שטיינברג-ניסן נ' יוגב, פסקה 10 (3.4.2023)). השאלות שאותן ניסו המבקשים לעורר, כלל אינן מתעוררות בענייננו, אלא אם יוכרע תחילה כי במועד הקובע טרם הגיעה אסקדר לגיל 15. אז, ורק אז, תתעורר השאלה העקרונית – מה תכלית הנוהל: האם שימור התא המשפחתי, ופשיטא שתכלית זו לא מתקיימת; או הגשמת הזכות להורות ולחיי משפחה, שאז נדרש יהיה לבחון אם הנוהל חל ביחס לאסקדר, מחמת תכלית זו, וזאת בשים לב לכך שבלאי בחר לעלות לישראל ולהותיר את אסקדר מאחוריו, עוד בטרם מלאה לה שנה; בהינתן ששמה כלל לא הוזכר על-ידו בתשאולים שונים; שאת הבקשה הראשונה הגיש רק כשהיתה כבת 11; ושבהזדמנויות שונות טרח להדגיש את מניעיו הכלכליים בהעלאתה ארצה. ואולם, כל האמור אינו נוגע לענייננו; משעה שקבע בית המשפט המחוזי כי אין להתייחס לבקשות שהגיש בלאי בתחילה, כי אם לבקשה הרביעית – שהוגשה בעת שאסקדר היתה כמעט בת 18 – שאלות אלו כלל אינן מתעוררות במקרה דנן. לכך אוסיף, כי בחנתי את הטענות התמציתיות שהעלו בלאי ואסקדר בבקשתם, בהתייחס לקביעה זו, והוספתי ועיינתי גם בהסכמות שאליהן הגיעו הצדדים, במסגרת הדיון בבג"ץ 2290/12. לאחר הבחינה והעיון, לא מצאתי טעם טוב להתערב בקביעתו הנ"ל של בית המשפט המחוזי. במצב דברים זה, ומשעה שהשאלה שאותה ביקשו המבקשים לעורר, כלל אינה מתעוררת בנסיבות ענייננו, לא קמה הצדקה ליתן רשות ערעור ב'גלגול שלישי'.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית בזאת; ממילא, בטל גם הצו הארעי שניתן בהחלטתי מיום 1.1.2023.

בנסיבות, ישאו המבקשים בהוצאות המשיב, בסך של 2,500 ₪.