בר"מ 1715/05אורנה מגנזי נ. מנהל הארנונה של עיריית הרצליה

בפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בשבתו כבית משפט לענינים מינהליים (השופטת מ' רובינשטיין ) מיום 21.1.05, אשר קיבל את ערעור המשיב על החלטת ועדת הערר שליד עירית הרצליה (להלן: ועדת הערר ) מיום 17.5.04.

המבקשת הינה השוכרת של מבנה בהרצליה בו היא מפעילה סוכנות דואר (להלן: המבנה ). המבקשת חויבה בארנונה על ידי המשיב על פי הסיווג הקבוע בסעיף 2.1 לצו הארנונה של עירית הרצליה (להלן: צו הארנונה ), היינו לפי הסיווג המתייחס למשרדים, לשירותים ולמסחר. המבקשת הגישה השגה על חיובה כאמור, בטענה כי שטח המבנה מחולק לשניים: בחלק האחד מתקבל קהל ומתבצעת עבודת סוכנות הדואר ואילו החלק השני משמש כמחסן לאחסון דברי דואר. על כן טענה המבקשת כי ראוי שהחיוב לפי התעריף הקבוע בסעיף 2.1 לצו הארנונה ייעשה רק לגבי החלק המשמש לפעילות עסקית ואילו החלק השני יסווג בנפרד כמחסן. השגתה של המבקשת נדחתה על ידי המשיב, אך הערר שהגישה בנושא התקבל על ידי ועדת הערר. זו הגיעה למסקנה כי אכן יש להבחין בין סוכנות הדואר, המשמשת לקבלת קהל ולמתן שירותי דואר, לבין השטח המשמש לאחסון, אותו יש לסווג בנפרד כמחסן. על החלטה זו הגיש המשיב ערעור לבית המשפט לענינים מינהליים.

בית המשפט קמא קיבל, כאמור, את ערעור המשיב. בפסק דינו התייחס בית המשפט ליחס שבין סעיף 4 למבוא לצו הארנונה לסעיף 12.5 לצו הארנונה. סעיף 4 למבוא לצו הארנונה קובע כדלהלן:

"מבנה שהמחזיק עושה בו במקביל מספר שימושים, יסווג בהתאם לשימוש העיקרי שעושה בו המחזיק. אין האמור מתייחס למבנה המפורט בפרק 2 לסעיף 2.6 להלן ולמבנה כמפורט בפרק 12, בסעיף 12.5 להלן".

סעיף 12.5(1) לצו הארנונה (שהוא הרלוונטי לענייננו) קובע כך:

" מחסנים:

(1)

מבנה המשמש אך ורק לאחסנה ולא מתבצעת בו פעילות עסקית, למעט מחסן ברח' סוקולוב".

בית המשפט דחה את טענת המבקשת, לפיה כאשר חלק ממבנה משמש לאחסנה בלבד, יש לחייבו בארנונה על פי הסיווג של מחסן, ולא תחול לגביו הרישא של סעיף 4 לצו הארנונה, המתייחסת לסיווג המבנה בהתאם לשימוש העיקרי שעושה בו המחזיק. בית המשפט קמא קבע כי שני חלקי המבנה מהווים יחידה אינטגראלית אחת, הגם שקיימת ביניהם הפרדה פיסית באמצעות קיר ודלת, שהשימוש העיקרי שלה הוא סוכנות דואר ולא מחסן. בית המשפט הדגיש כי אחסנת דברי הדואר היא לצורך הפעילות העסקית של סוכנות הדואר והיא טפלה לשימושו העיקרי של המבנה. נוכח האמור לעיל קבע בית המשפט כי סיווג המבנה ייעשה בהתאם לשימוש העיקרי שעושה בו המחזיק, על פי סעיף 4 לצו הארנונה, וכי סעיף 12.5 לצו הארנונה אינו חל, מאחר שהמבנה אינו משמש לאחסנה בלבד. עוד ציין בית המשפט קמא כי החלטתו עולה בקנה אחד עם פסיקת בית משפט זה, לפיה חלק מנכס שהוא טפל למהות העיקרית של הנכס יסווג בהתאם לסיווג העיקרי של הנכס ופיצול הסיווג בהתאם לשימוש שנעשה בכל אחד מחלקי הנכס יתאפשר רק כאשר כל שימוש עומד בפני עצמו (ע"א 7975/98 אחוזת ראשונים רובינשטיין נ' עיריית ראשון לציון (לא פורסם) פס' 9-8 (להלן: עניין אחוזת ראשונים )). מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי.

בבקשתה שבה המבקשת וטוענת כי מאחר וחלק מן המבנה משמש לאחסנה בלבד ואין מתבצעת בו פעילות עסקית, יש לסווגו כמחסן על פי סעיף 12.5(1) לצו הארנונה ואילו הרישא של סעיף 4 למבוא לצו הארנונה אינה חלה לגביו. עוד טוענת המבקשת כי שגה בית המשפט קמא באופן יישומו את ההלכה בעניין סיווג חלקיו השונים של מבנה רב-תכליתי בהתאם לשימוש שנעשה בכל חלק. המבקשת גורסת כי מאחר שהחלק המשמש כמחסן תופס 40% מכלל המבנה, כך שאינו מהווה חלק שולי וטפל לחלק האחר המשמש לקבלת קהל, ומאחר שהאבחנה בין שני חלקי המבנה היא אבחנה טבעית והגיונית, יש לסווג כל חלק בנפרד, על פי השימוש שנעשה בו.

לאחר שעיינתי בבקשה, על נספחיה, הגעתי למסקנה כי דינה להידחות. כידוע, ערעור שני אינו ניתן בזכות. ככלל, הרשות לערעור נוסף תינתן כאשר הבקשה מעלה שאלה משפטית בעלת חשיבות עקרונית. ככל שמופנות טענות המבקשת נגד פרשנות צו הארנונה, הרי שהן אינן מעוררות שאלה כאמור. מעבר לדרוש יצוין כי גם לגוף העניין לא מצאתי עילה להתערב בהחלטתו של בית המשפט קמא. הסיפא לסעיף 4 למבוא לצו הארנונה לא נועדה לפטור חלק ממבנה המשמש לאחסון ממבחן השימוש העיקרי, החל על המבנה לפי סעיף זה, אלא להטיל מבחן מחמיר יותר לשם סיווג מבנה כמחסן, לפיו נדרשת האחסנה להיות השימוש הבלעדי - ולא רק העיקרי - של אותו מבנה.

אשר לטענות המבקשת נגד האופן שבו יישם בית המשפט קמא את ההלכה בעניין סיווג חלקיו השונים של מבנה רב-תכליתי, הרי שאף טענות אלה אינן מעוררות כל שאלה החורגת מעניינם של הצדדים הישירים למחלוקת ולפיכך אינן מצדיקות מתן רשות ערעור. כאשר מדובר במתקן רב-תכליתי שניתן להפריד בין חלקיו השונים, ייעשה סיווג הנכס לצורכי ארנונה לפי השימוש והתכלית של כל חלק בנפרד (בג"ץ 764/88 דשנים וחומרים כימיים בע"מ נ' עיריית קרית אתא , פ"ד מו(1) 793, 816). בעניין אחוזת ראשונים בחן בית משפט זה מתי ייקבע כי ביחידות שטח סמוכות נעשה שימוש שונה, המצדיק סיווג נפרד, ומתי ייקבע שאף אם בכל אחת מן היחידות מתרחשת אומנם פעילות שונה, משולבות פעילויות אלה זו בזו ותכליתן אחת, כך שאין מקום לפצלן לצורך הסיווג. בהקשר זה אימץ בית המשפט את מבחני העזר שהציעו בתי המשפט המחוזיים. לפי אחד המבחנים הללו, כאשר קיימת זיקה בין תכליתה של יחידה אחת לבין תכליתה של יחידה סמוכה יש לראות במתקן הרב-תכליתי נכס אחד. לפי מבחן אחר, יש לבדוק האם השימוש בחלק ספציפי של הנכס הכרחי למהות השימוש העיקרי בנכס ולמימוש תכליתו. היבטים אלה נבחנו על ידי בית המשפט קמא והובילוהו למסקנה כי יש לראות במבנה יחידה אינטגראלית אחת. לא מצאתי מקום להתערב באופן שבו יישם בית המשפט קמא מבחנים אלה בנסיבות העניין הקונקרטי שבפניו.

אשר על כן, הבקשה נדחית.