בר"מ 9609/05 קיבוץ רמת הכובש נ. אופירה דנינה-צור

בפניי בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (השופטת מוסיה ארד ) בעמ"נ 233/04 מיום 11.9.05, אשר קיבל את ערעורה של המשיבה על החלטת רשם האגודות השיתופיות (להלן: הרשם ) מיום 13.9.04, והורה לו לכלול את שם המשיבה בפנקס החברים של המבקש.

המבקש הנו קיבוץ רמת הכובש (להלן: הקיבוץ ), והמשיבה הנה גב' אופירה דנינה-צור, ילידת 1927 ורופאה במקצועה, המתגוררת בקיבוץ מזה כעשרים שנה. המשיבה עלתה לישראל בשנת 1981 והחל משנת 1982 ניהלה חיים משותפים עם חבר הקיבוץ והתגוררה עמו בקיבוץ, כאשר לאחר מספר שנים נישאו השניים. ביום 28.9.83, כשלושה חודשים לאחר שהמשיבה החלה להתגורר בקיבוץ, התקשרה עם הקיבוץ בהסכם שבו הוגדר מעמדה בקיבוץ כ"חברה של חבר", ולפיו שילמה לקיבוץ דמי מחיה מתוך משכורתה. לאחר כארבעה חודשים, בעקבות פגישה בינה לבין מזכיר הקיבוץ, החלה המשיבה להעביר לקיבוץ את כל הכנסותיה, ובמהלך השנים אף עבדה המשיבה בעבודות שונות בקיבוץ. בשנת 1992 נערך הסדר נוסף בין המשיבה והקיבוץ, שבו נקבע כי הקיבוץ ישלם את מיסי קופת החולים של המשיבה והיא תקבל שירותי בריאות כמקובל לגבי חברים בקיבוץ. במשך כל אותן שנים הוקצה למשיבה תקציב זהה לזה שהועמד לרשות יתר חברי הקיבוץ והועמדו לה זכויות ושירותים הניתנים רק לחברי קיבוץ. בשנת 2001 נאמר למשיבה כי לא תהא זכאית לקבל שירותים בבית הסיעודי שבקיבוץ. המשיבה ערערה על כך והיועצת המשפטית של הקיבוץ קבעה כי המשיבה זכאית לקבל את השירותים הללו, תוך שציינה כי

"בפועל, אף שפירה לא התקבלה לחברות, נהגתם בה כאילו היתה חברה – היא עמדה לרשות סידור העבודה ועבדה בקיבוץ כמו חברה, היא קיבלה תקציבים ושירותים כמו החברים, היא העבירה לקיבוץ הכנסות שלה... והקיבוץ שילם עבורה את המיסים לקופת-חולים. בהסכם שנחתם עם פירה בשנת 1992 נאמר אמנם שמעמדה של פירה הוא מעמד של "אשת חבר", אך מכל האמור בהסכם עולה כי ההתייחסות אל פירה היא כאל חברה, הן מבחינת התחייבויותיה כלפי הקיבוץ... והן מבחינת ההתחייבויות של הקיבוץ כלפיה".

בשנת 2002 או בסמוך לכך, ובמסגרת התארגנות הקיבוץ להליכי הפרטה, החלו לנהוג בקיבוץ בשיטת מתן תשלומים לחברים בגין צורכיהם על פי תקציב קבוע. תחילה הוקצב למשיבה ולבעלה סכום המהוה את תקציבו של חבר אחד, ורק לאחר שבני הזוג מחו על כך הוסדר התשלום לשניהם. בעקבות פרשה זו פנתה המשיבה, ביום 14.2.02, לרשם, בבקשה לתקן את ספר החברים בקיבוץ ולכלול בו את שמה. הרשם החליט למנות חוקר שיחקור בשאלת חברותה של המשיבה בקיבוץ, בהתאם לתקנה 6(ב) לתקנות האגודות השיתופיות (חברות), תשל"ג-1973 (להלן: התקנות ), וביום 10.10.02 הגיש החוקר את הדו"ח, ובו המלצה לקבוע שהמשיבה הנה "חברה לכל דבר בקיבוץ" . החוקר הדגיש כי "למרות שגב' צור לא התקבלה כחברה בהליכים מקובלים ועל פי תקנון האגודה, נהגו בה כחברה במהלך כל השנים החל משנת 1989 ועד לימים אלה" . בדו"ח משלים שהגיש החוקר חזר על המלצתו זו, וסיים בשואלו "מה עוד צריך בכדי להוכיח שאדם הנו חבר באגודה?" . אף על פי כן, בהחלטתו מיום 13.9.04 דחה הרשם את בקשתה של המשיבה ואת ממצאי החוקר, וקבע כי הקיבוץ לא ראה במשיבה חברה ולא נהג בה ככזו. הרשם ביסס מסקנתו זו על שני אדנים. ראשית, על חומר הראיות, אשר מצביע, לדעתו, כי מעמד המשיבה היה ונשאר "אשת חבר". שנית, על עצם החתימה החוזרת ונשנית על הסכמים אשר תוכנם מסדיר את מעמדה של המשיבה בקיבוץ, ואשר מוכיח, לשיטתו, כי הצדדים לא ראו ביחסיהם יחסים שבין קיבוץ לחברו.

על החלטת הרשם הגישה המשיבה ערעור לבית המשפט לענינים מינהליים בירושלים. ביום 11.9.05 קיבל בית המשפט לענינים מינהליים את הערעור, ביטל את החלטת הרשם, וקבע כי הקיבוץ נוהג במשיבה מזה למעלה מעשרים שנה כחברת קיבוץ. לפיכך, הורה בית המשפט לרשם לתקן את פנקס החברים של הקיבוץ ולכלול בו גם את שמה של המשיבה. בהחלטתו ציין בית המשפט לענינים מינהליים כי על פי סעיף 2א לתקנות ניתן לראות אדם כחבר בקיבוץ אף אם לא נתקיימו הליכים פורמאליים בנושא, ובתנאי שנהגו בו כחבר קיבוץ במשך תקופה סבירה. לשון תקנה 2א הנ"ל קובעת כי:

" נסיבות

מיוחדות

להכרה

בחבר

2 א. נהג אדם ונהגו בו כחבר האגודה במשך תקופה סבירה לפי נסיבות הענין, בין לפני תחילתה של תקנה זו ובין לאחריה, יראו אותו כחבר באגודה, אף אם לא נתקיימו בו הוראות תקנות משנה (א) ו-(ב) לתקנה 2, זולת אם נקבעה בתקנות האגודה הוראה מפורשת שאין לראות אדם כאמור כחבר באגודה".

על רקע זה בחן בית המשפט קמא האם במהלך השנים הרבות בהן מתגוררת המשיבה בקיבוץ נהגו בה כחברת הקיבוץ, ומצא כי יש להשיב לשאלה זו בחיוב. בית המשפט קמא קבע כי בתחילה, אמנם, לא נהג הקיבוץ במשיבה כבחברה, והדבר הובהר בהסכם הכתוב משנת 1983 שבו נאמר כי המשיבה אינה חברת קיבוץ ונקבע סכום אותו חויבה המשיבה לשלם לקיבוץ עבור דמי מחייתה וכלכלתה. ואולם, כעבור מספר חודשים, כך נקבע, חדלו הצדדים לנהוג על פי החוזה. המשיבה החלה מעבירה לקיבוץ את כל הכנסותיה ואף עמדה לרשות סידור העבודה ועבדה בקיבוץ, ואילו הקיבוץ העניק למשיבה זכויות המוענקות לחברי קיבוץ, כגון דמי קופת חולים, שירותי בריאות, סיעוד ועוד. בית המשפט קמא הדגיש כי מדובר במערכת יחסים ארוכה ובהתנהגות מתמשכת, אשר מתקיימת במשך עשרות שנים.

על פסק-דינו של בית המשפט לענינים מינהליים הוגשה בקשת רשות הערעור שבפניי. טענתו המרכזית של המבקש הנה כי בפסק דינו חרג בית המשפט קמא מסמכותו, בהתערבו בהחלטת הרשם ללא עילה המצדיקה זאת ובהחליפו, למעשה, את שיקול דעתה של הרשות בשיקול דעתו שלו. שנית, טוען המבקש כי גם לגופו של עניין שגה בית המשפט קמא, בהתבססו על עובדות שאינן נכונות. כך, למשל, טען כי המשיבה פרשה מעבודתה בבית החולים לפני המועד שצוין בפסק הדין; כי קביעת בית המשפט קמא לפיה המשיבה עבדה בעבודות נוספות בקיבוץ מלבד עבודתה כרופאה, כלל לא הוכחה; וכי קביעת בית המשפט קמא כי המשיבה בחרה שלא לממש את זכות ההצבעה על אף העובדה שהוזמנה לאסיפות, אינה מבוססת ואף מנוגדת להחלטת הרשם. שלישית, טוען המבקש כי שגה בית המשפט קמא בפרשנות המשפטית אותה נתן לתקנה 2א לתקנות, בהתעלמו מכך שהקיבוץ סרב לקבל את המשיבה כחברה ואף הבהיר לה זאת פעמים רבות. לטענת המבקש, שגה בית המשפט קמא בפרשו תקנה זו באופן המבטל את חשיבות כוונת הצדדים, ובהסתפקו בהתנהגות בפועל שיש בה דמיון לחברות. לטענתו, פרשנות זו שגויה, ואין להסתפק בהתנהגות בלבד, אלא נדרשת כוונת חברות בהתאם למבחן כפול, אובייקטיבי וסובייקטיבי. עוד טען המבקש בהקשר זה, כי בשנת 1992 שוּנה תקנון הקיבוץ כך שתקנה 2א אינה חלה עליו עוד, ואף מטעם זה צדק הרשם בהחלטתו. לבסוף, טען המבקש כי ממילא לא נהג במשיבה כבחברה, וביסס טענתו זו על מסמכים שונים שנערכו במזכירות הקיבוץ בנושא מעמדה של המשיבה. טענות נוספות אותן העלה המבקש מתייחסות לעובדת היותה של המשיבה בגיל פרישה עת הצטרפה לקיבוץ; מכך שלא הייתה לה זכות הצבעה באסיפה; ומעיתוי הגשת העתירה לרשם – עם תחילת הליך ההפרטה בקיבוץ – אשר מעיד כי הוגשה מתוך ניסיון להתעשר שלא כדין על חשבון הקיבוץ.

לאחר שעיינתי בבקשה, בנספחים שצורפו אליה ובתשובת המשיבה הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות. בית המשפט קמא קיבל את ערעורה של המשיבה בהחלטה מפורטת ומנומקת, וכידוע, ערעור שני אינו ניתן בזכות. ככלל, הרשות לכך תינתן כאשר הבקשה מעלה שאלה משפטית בעלת חשיבות עקרונית (וראו, למשל, בר"מ 1715/05 מגנזי נ' מנהל הארנונה של עיריית הרצליה (טרם פורסם)). במקרה דנן, ככל שמופנות טענות המבקש נגד מסקנת בית המשפט קמא באשר למעמדה של המשיבה כחברה בקיבוץ - מסקנה המבוססת על קביעות שבעובדה - הרי שהן אינן מעוררות שאלה כאמור.

מעבר לדרוש יצוין, כי גם לגוף העניין לא מצאתי עילה להתערב בהחלטתו של בית המשפט קמא.

מהחומר שהובא בפניי עולה כי הרשם לא התחשב, בהחלטתו, במכלול הנתונים העובדתיים העולים מדו"ח החוקר שמינה, ובכך שגה לכאורה שגיאה מן הסוג אשר בעקבותיו רשאי בית המשפט להתערב בהחלטתו. באשר לטענת המבקש בדבר העדר עילה להתערבות בשיקול דעתו של הרשם, יש להדגיש כי אופיו של ההליך שהתקיים בענייננו - אשר כלל בחינת ממצאים עובדתיים באמצעות מינוי חוקר - אינו מצדיק דיון עקרוני בסמכויות הרשם. הרשם לא שמע עדים ולא בחן את הראיות באופן בלתי אמצעי, אלא מינה חוקר מטעמו לאיסוף הממצאים, וזה הגיע למסקנה חד-משמעית כי הקיבוץ נוהג במשיבה כחברה לכל דבר. הרשם קיבל את ממצאיו העובדתיים של החוקר, אולם חלק על מסקנותיו, ובית המשפט קמא מוסמך היה לקבוע כי שגה הרשם בדחותו את מסקנות החוקר שמינה, מהן עולה כי הקיבוץ נוהג במשיבה כחברה מזה תקופה ארוכה.

אין ניתן לקבל גם את טענת המבקש בדבר הפרשנות אשר יש ליתן לתקנה 2א לתקנות. צדק בית המשפט קמא בקובעו כי המבחן הקובע הנו מבחן ההתנהגות – ולפיו ניתן לראות אדם כחבר בקיבוץ אף אם לא נתקיימו הליכים פורמאליים בנושא, ובתנאי שנהגו בו כחבר קיבוץ במשך תקופה סבירה. בית המשפט קמא מצא בעניין זה כי הקיבוץ נהג במשיבה כבחברת קיבוץ במשך תקופה ארוכה, ועל כן חל על יחסיהם סעיף 2א הנ"ל. גם טענת המבקש כי בשנת 1992 תוקן תקנון הקיבוץ באופן השולל את תחולת סעיף 2א, דינה להידחות. זאת, נוכח קביעת בית המשפט קמא כי הקיבוץ נהג במשיבה כבחברה שנים רבות קודם למועד התיקון. באשר לטענת המבקש כי מסמכים שונים שנערכו במזכירות הקיבוץ מוכיחים כי לא נהג במשיבה כבחברה, הרי שגם לעניין זה צדק בית המשפט קמא בקובעו כי אין במסמכים הללו כדי להטות את כף המאזניים לגרסת הקיבוץ. בית המשפט קמא בחן את המסמכים ומצא כי אף על פי שאינם מגדירים את מעמדה של המשיבה כ"חברת קיבוץ", הרי שהם מפרטים חובות וזכויות האופייניים לחברי קיבוץ. כדבריו:

"בנסיבות אלה – כאשר המשיב, גוף המצויד ברגיל ביועצים משפטיים, איננו מקיים את הוראות ההסכם משנת 1983 שנחתם בינו ובין המערערת ותחת זאת, במשך למעלה מעשרים [שנה] לוקח את כל הכנסותיה וכל קניינה של המערערת, מעניק לה תקציב, שירותי בריאות וזכות לסיעוד בדומה לחברי הקיבוץ, ובניגוד לנוהגו בעבר, בוחר להימנע מלציין כי אין למערערת מעמד של חברת קיבוץ – המסקנה המתבקשת היא, כי המשיב נהג במערערת כחברת קיבוץ".

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית. המבקש ישלם למשיבה שכר טרחת עורך-דין בסך של 5,000 ₪.