בר"מ 182/14מדינת ישראל משרד הפנים נ. פלוני

1.

המשיב נכנס לישראל שלא כדין ביום 29.9.2010 והושם במשמורת. לאחר שזוהה כנתין אריתריאי, הוא שוחרר והוענק לו רישיון זמני לישיבת ביקור שהוארך מעת לעת. ביום 5.12.2012 הגישה אשתו של המשיב תלונה במשטרה נגדו בטענה שהיכה אותה באופן שהוביל לפציעתה; איים עליה בסכין; כפה עליה קיום יחסי מין; איים להכות אדם זר שניסה להפריד ביניהם – והכל כשהייתה בהיריון. בגין מעשים אלה הוגש נגד המשיב כתב אישום והוא נעצר עד לתום ההליכים. ביום 5.3.2013 הרשיע בית משפט השלום את המשיב, במסגרת הסדר טיעון, בעבירות של תקיפה הגורמת חבלה של ממש (בת זוג) ואיומים, ונגזרו עליו שישה חודשי מאסר בפועל החל מיום מעצרו (30.12.2012) וארבעה חודשי מאסר על תנאי. קודם לתום ריצויו של עונש המאסר, נתבקש משרד הפנים לבטל את רישיון הישיבה הזמני שנתן למשיב ולהשמתו במשמורת לפי סעיף 30א(ד)(2) לחוק למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט), התשי"ד-1954 שעמד בתוקף אז. ביום 16.6.2013 הוצא למשיב צו גירוש לפי סעיף 30(א) לחוק למניעת הסתננות, ובו ביום נערך לו שימוע לפני הממונה על ביקורת הגבולות אשר אישר את השמתו במשמורת. ביום 18.6.2013 אישר בית הדין לביקורת משמורת של מסתננים את השמתו של המשיב במשמורת. המשיב הגיש עתירה מינהלית נגד צו הגירוש, וזו נמחקה משנקבע כי יש לקבל החלטה חדשה בעניינו של המשיב בעקבות פסק הדין בבג"ץ 7146/12 אדם נ' הכנסת (16.9.2013). ביום 23.10.2013 הובא המשיב לפני הממונה על ביקורת הגבולות וזה החליט שלא לשחררו ממשמורת בנימוק שמהעבירות שבהן הורשע כאמור עולה כי נשקפת ממנו סכנה לשלום הציבור. ערעור שהגיש המשיב לבית הדין לביקורת משמורת של שוהים שלא כדין נדחה ביום 27.11.2013. נקבע כי "בשחרורו [של המשיב] יהא משום סיכון לשלום הציבור וכי מתקיים הסייג האמור לעניין זה בסעיף 13ו(ב)(2) לחוק הכניסה לישראל". על החלטה זו הגיש המשיב ערעור מינהלי.

2.

ביום 1.1.2014 קיבל בית המשפט לעניינים מינהליים (כב' השופט א' ביתן ) את הערעור והורה על שחרורו של המשיב ממשמורת בכפוף לתנאים שתקבע המבקשת. הוטעם כי סעיף 13ו(ב)(2) לחוק הכניסה לישראל, התשי"א-1951 מקנה לממונה על ביקורת הגבולות שיקול דעת שלא לשחרר שוהה שלא כדין שהוצא נגדו צו גירוש והושם במשמורת לתקופה העולה על 60 ימים אם יש בשחרורו כדי "לסכן את בטחון המדינה, את שלום הציבור או את בריאות הציבור". בית המשפט השווה את הנוסח של סעיף זה לנוסחו של סעיף 21(א)(2)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ) ומצא שהאחרון מציין סכנה לביטחונו של אדם כעילת משמורת אך הראשון חסר עילה כזו. בית המשפט קבע כי יש הבדל בין "סכנות ציבוריות" לבין "סכנות אישיות", כאשר הראשונות הן רחבות ומקיפות יותר, והטעים כי "פרטי הציבור הרחב אינם מכירים את מי שעלול לסכנם ואינם יכולים להתגונן בפניו, לדווח עליו או להימנע מלהיקלע לסביבתו, ואילו האדם המסוים, מושא ה'סכנה האישית', מכיר את מי שעלול לפגוע בו ויש לו יותר כלים להתגונן בפניו, לדווח עליו או להימנע ממגע איתו"; וכי העבירות שביצע המשיב כוונו לאשתו ובתור שכאלו אין בהן משום סכנה לשלום הציבור. בית המשפט הוסיף כי העבירות שביצע המשיב אינן מהחמורות שבחוק העונשין; כי המשיב הורשע וריצה את עונשו בגין מעשים אלה ובכך "שילם את חובו" לחברה; כי הוא התוודה על המעשים, הביע חרטה והצהיר שכעת הוא מבין שאסור לו לשוב עליהם; כי מאז שביצע את המעשה האחרון הוא שהה במאסר ובמשמורת; כי אין להתעלם מהרקע החברתי והתרבותי שממנו הגיעו המשיב ואשתו; וכי יש להביא בחשבון שאשתו של המשיב פעלה בכל דרך כדי לסייע לו ולהביא לשחרורו. אשר על כן קבע בית המשפט כי המשך החזקת המשיב במשמורת חורגת באופן מובהק מהמידתיות הראויה, והורה על שחרורו ממשמורת בתנאי שחרור מקובלים שתקבע המבקשת. בית המשפט עיכב את ביצוע החלטתו למשך 7 ימים.

3.

מכאן הבקשה שלפניי. המבקשת טוענת כי יש מקום להתערב בקביעתו של בית המשפט קמא שלפיה המשיב אינו מהווה סכנה לשלום הציבור. לשיטתה, המעשים שבהם הוא הורשע המשיב, בצירוף ראיות מינהליות שנאספו לגביו (ראיות שהיו ידועות למבקשת לפני שהגישה נגדו את כתב האישום), מוליכים למסקנה שהמשיב מהווה סכנה לשלום הציבור באופן שמקים עילה שלא לשחררו במשמורת כאמור בסעיף 13ו(ב)(2) לחוק הכניסה לישראל. המבקשת טוענת כי יש לפרש את הדיבור "שלום הציבור" ככולל שמירה על שלומו של כל פרט ופרט בחברה, ועל כן לא הייתה עילה להתערב בהחלטתו של בית הדין למשמורת שלא לשחרר את המשיב ממשמורת בגין העילה האמורה. עוד טוענת המבקשת כי שגה בית המשפט קמא בכך שהעניק משקל לתפיסת העולם התרבותית של המשיב.

4.

המשיב מתנגד לבקשה בנימוק שאין עילה להתערב בפסק הדין המנומק של בית המשפט קמא.

5.

להשלמת התמונה יצוין כי בהחלטה מיום 8.1.2014 דחיתי את בקשת המבקשת לעכב את ביצוע פסק הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים עד להכרעה בבקשה לרשות ערעור.

6.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובת המשיב, באתי למסקנה שאין עילה למתן רשות ערעור בנסיבות הקונקרטיות של המקרה. בית המשפט קבע כי העבירות שבהן הורשע המשיב אינן מהחמורות שבחוק העונשין; כי גבולותיו של הסדר הטיעון, שבמסגרתו נגזרו על המשיב שישה חודשי מאסר בפועל, משרטטים את גבולות חומרתה; וכי אף שהמבקשת רשאית להתחשב בראיות מינהליות לצורך הערכת המסוכנות הנשקפת מהמשיב, הראיות המינהליות שנסמכו על דברים של אשתו – ראיות לביצוע עבירות שהמשיב לא הואשם בהן – נאמרו בצורה לאקונית, חסרת פרטים ואשתו לא נתבקשה להרחיב עליהם; המשיב לא נחקר עליהם כראוי ולא ניתנה לו הזדמנות להתגונן מפניהם ועל כן משקלן מוגבל. בית המשפט אף הביא בחשבון כי המשיב נשא בעונש המאסר שנגזר עליו ועל כן יש להניח שיש בעונשים שהוטלו עליו (ובכלל זה עונש המאסר על תנאי) כדי להבהיר לו את הפסול שבמעשיו ולהרתיעו מלחזור עליהם; כי המשיב הצהיר כי הוא מבין שאסור לו להכות את אשתו; הוא התוודה על טעותו והביע חרטה. כמו כן ציין בית המשפט כי אשתו של המשיב פעלה בכל דרך העומדת לרשותה כדי לסייע לו ולהביא לשחרורו: היא נכחה באולם בית המשפט בזמן הדיון בערעור, ובסיומו היא התקרבה אל המשיב "והם נפלו זה על צווארי זה וגעו בבכי מטלטל ונוגע ללב והיא התחננה שהוא ישוב אליה ואל בתם". על רקע נימוקים אלו בא בית המשפט למסקנה כי המשיב אינו מהווה סיכון לשלום הציבור וכי המשך החזקתו במשמורת אינו מידתי. בהיבט אחרון זה, המדובר בהכרעה קונקרטית שנסמכה על נסיבותיו הפרטניות של המקרה. מטעם זה איני רואה עילה למתן רשות ערעור, וזאת בלא להביע עמדה בדבר השאלה העקרונית שהמבקשת עומדת עליה בבקשתה, שניתן יהיה להעמידה להכרעה בהליך מתאים אחר.

7.

הבקשה לרשות ערעור נדחית אפוא. אין צו להוצאות.