בר"מ 1879/18 אלנה בטורובה נ. מדינת ישראל - רשות האוכלוסין וההגירה

1.

המבקשת, אזרחית אוקראינה, נכנסה לישראל בתחילת שנות ה-2000 כשברשותה דרכון שאינו נושא את שמה הנוכחי, ולאחר מספר שנים הורחקה מישראל. לאחר הרחקתה, נכנסה המבקשת לישראל (בתיעוד הנושא את שמה הנוכחי) ובסופו של דבר קיבלה אשרה ורישיון לישיבת ביקור מסוג ב/2, שתוקפם תם ביום 15.10.2006. לאחר מועד זה, שהתה המבקשת בישראל שלא כדין. בשנת 2007, הגיש אזרח ישראלי בקשה להסדרת מעמדה של המבקשת מכוח חייהם המשותפים, לפי הטענה (להלן: בן הזוג ). במסגרת בחינת הבקשה האמורה התעורר חשד בדבר כניסה קודמת של המבקשת לישראל, ובעקבותיו נחקרה האחרונה במשטרה בין היתר בנוגע לזהויות השונות שהציגה. בהמשך, נערך למבקשת שימוע לפני ממונה ביקורת הגבולות, והיא הורחקה מישראל בשנית ביום 13.6.2007. לאחר כחודש, נישאה המבקשת לבן זוגה באוקראינה, ובהמשך נולדה לשניים בת משותפת, שהיא אזרחית ישראל (להלן: הבת ). בשנת 2012 נכנסו המבקשת והבת לישראל, ולמבקשת ניתנו אשרה ורישיון לישיבת ביקור מסוג ב/2, שעמדו בתוקף עד ליום 3.1.2013. החל ממועד זה, שהתה המבקשת בישראל שלא כדין. עוד יוער כי ביני לביני, נדחתה הבקשה להסדיר את מעמדה של המבקשת מכוח חיים משותפים עם בן הזוג נוכח ספקות בדבר כנות הקשר ביניהם.

בשנת 2014 פנתה המבקשת בבקשה למתן מעמד קבע בישראל מטעמים הומניטריים, וטענה בין היתר כי היא נפגעת סחר בנשים וכי אין לה אפשרות להתפרנס באוקראינה. עוד נטען, כי חזרתן של המבקשת והבת לאוקראינה עלולה לסכן את חייהן; וכי המבקשת היא זו שמטפלת בבת הסובלת ממום בלב והנמצאת במעקב קופת חולים. בקשה זו נדחתה על הסף, תוך שנקבע כי יש ליתן משקל ניכר לעברה של המבקשת – הכולל בין היתר החזקת תיעוד מזויף, הסתננות לישראל ועבודה שלא כדין; כי הורות לקטין אזרח ישראל אינה טעם לקבלת מעמד כשלעצמה; וכי נראה שהטיפולים הרפואיים שלהם נזקקת הבת זמינים גם במדינת המוצא. על יסוד טעמים אלה הוחלט כי הבקשה אינה מצדיקה להעלות את עניינה של המבקשת לדיון בוועדה הבינמשרדית לעניינים הומניטאריים (להלן: הוועדה הבינמשרדית ). ערר פנימי שהוגש נגד החלטה זו נדחה אף הוא, מטעמים דומים, תוך שנמצא כי אין ממש בטענת המבקשת בדבר היותה נפגעת סחר בנשים (לאחר שזו נבדקה על ידי הגורמים המקצועיים אצל המשיבה), שלא הועלתה בזמן אמת.

2.

ערר שהגישה המבקשת על החלטה אחרונה זו לבית הדין לעררים לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: בית הדין ) נמחק, בהסכמתה, ונקבע כי עליה לצאת מישראל עם בתה בתוך 30 ימים. המבקשת ערערה על החלטה זו וביום 5.2.2018 דחה בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים (כב' השופט א' דראל ) את ערעורה. בפסק הדין צוין כי הדיון בבית הדין, אשר במסגרתו ניתנה הסכמת המבקשת למחיקת הערר התקיים בנוכחות האחרונה ובאת כוחה ולא הוצג נימוק המצדיק את השבת ההליך בעניינה של המבקשת לבית הדין; וכי זו האחרונה עשתה דין לעצמה במהלך השנים, נמנעה מלקיים את הוראת בית הדין לצאת מישראל תוך 30 ימים, ולא פנתה בבקשה למתן סעד זמני במסגרת הערעור. לכך הוסיף בית המשפט, לגופם של דברים, כי המבקשת לא הניחה תשתית עובדתית לתמוך בטענתה כי מתקיימים בעניינה טעמים הומניטריים המצדיקים ליתן לה מעמד; וכי אף שייתכן שלבת קיימות בעיות רפואיות, אין בכך כדי להצדיק התערבות בשיקול הדעת המסור למשיבה לעניין הפניית המבקשת לוועדה הבינמשרדית. נוכח דברים אלה הורה בית המשפט למבקשת לעזוב את ישראל לאלתר.

3.

מכאן הבקשה שלפניי, שהוגשה בחלוף כחודש ממועד מתן פסק הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים, ובצדה "בקשה לעיכוב הליכי הרחקתה של המבקשת עד למתן החלטה בבקשה לרשות לערער" (להלן: הבקשה לעיכוב הליכי ההרחקה ) . המבקשת חוזרת על טענותיה בערעור המינהלי וטוענת, בתמצית, כי בית הדין לא נתן משקל מספק לכך שמרכז חייה של הבת הוא בישראל ולכך שהאחרונה סובלת ממחלת לב, הדורשת טיפולים והשגחה רפואית קבועה – שאינם בנמצא באוקראינה. עוד נטען, כי המבקשת נפגעה מסחר בנשים; כי שינוי שמה נעשה בהתאם לחוקי אוקראינה; וכי שינוי השם האמור היה ידוע לרשויות הישראליות.

4.

לאחר עיון בבקשה ובנספחיה באתי למסקנה כי דינה להידחות. כידוע, בבקשות רשות לערער ב"גלגול שלישי" על פסק דין של בית משפט לעניינים מינהליים הדן בערעור על החלטת בית הדין לעררים חלה אמת מידה מצמצמת, בשים לב למומחיותו ומקצועיותו של בית הדין לעררים. רשות לערער תינתן אפוא, ככלל, מקום שבו מתעוררת שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים להליך (בר"ם 3253/16 פיאלקו נ' משרד הפנים , פסקה 4 (5.5.2016)). לצד זאת, בהתחשב באופי המאטריה שבה עסקינן, ייתכנו מקרים חריגים שבהם ניתן יהיה להידרש לבקשה למתן רשות לערער אף כשנסיבות המקרה אינן מעוררות שאלה משפטית כאמור (בר"ם 4768/16 מיקולה נ' משרד הפנים , פסקה 6 (16.6.2016)).

5.

איני סבור כי עניינה של המבקשת בא בגדרי אמת המידה האמורה, בנסיבות בהן המבקשת חזרה בה מן הערר שהוגש לבית הדין לעררים. לכך יש להוסיף, כפי שצוין בהחלטות הקודמות שניתנו בעניינה של המבקשת, כי האחרונה עשתה דין לעצמה משך זמן רב עת שהתה בישראל שלא כדין. לבסוף יש לציין כי הבקשה שלפניי, כמו גם הבקשה לעיכוב הליכי הרחקתה של המבקשת, הוגשו כחודש לאחר שבית המשפט לעניינים מינהליים הורה למבקשת לעזוב את ישראל באופן מיידי, וזאת מבלי שהתבקש סעד זמני בהליך דשם לצורך הגשת ההליך הנוכחי (ראו בר"ם 1474/18 פלוני נ' משרד הפנים , פסקה 6 (20.2.2018)). התנהלות זו, המעמידה את בית המשפט בסד זמנים קצר ביותר, לא נעלמה מעיני, ויש בה המחשה נוספת להתנהלות הבעייתית מצד המבקשת.

הבקשה נדחית אפוא, ומאליה נדחית הבקשה לעיכוב הליכי ההרחקה. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.