בר"מ 1962/06שלמה כהן נ. מנהלת הארנונה בעירית חיפה

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים בחיפה (כב' השופט ר' סוקול ).

העובדות

1.המבקש הינו בעליה של דירת שני חדרים בחיפה. בשנת 1997 השכיר המבקש את הדירה לגב' מיניה צ'רניאק ולנכדה ארקדי. המבקש הודיע לעירית חיפה כדין על שינוי מחזיק בנכס צורך החיוב בארנונה. חוזה השכירות הוארך מספר פעמים עד לעריכתו של החוזה האחרון שתוקפו עד ליום 25.2.2001. במהלך תקופת חוזה זה נפטרה גב' צ'רניאק, וארקדי נותר שוכר יחיד. לטענת המבקש, הפר ארקדי את תנאי החוזה, ואף המשיך להחזיק בנכס לאחר תום תקופת החוזה. המבקש פתח בהליכים משפטיים נגד ארקדי ואף פרץ את דלת הדירה והחליף בה מפתחות. מתום תקופת חוזה השכירות האחרון עם ארקדי ועד לשנת 2005 לא השכיר המבקש את הנכס.

2.בשנת 2005, כאשר הגיע המבקש למשרדי המשיבה לצורך קבלת אישור לטאבו, נוכח לדעת כי העירייה הסבה את חיוב הארנונה בגין הדירה על שמו, וכי הוא מחוייב בעבור התקופה מאז פטירתה של גב' צ'רניאק, קרי מאז חודש אוגוסט 2000. לאחר שהציג בפני פקידי המשיבה את חוזה השכירות עם ארקדי, ולאחר שהתברר שארקדי נרשם כמחזיק בדירה אחרת בחיפה, שונה החיוב כך שהמבקש חויב רק החל ממועד רישומו של ארקדי בדירה האחרת, בספטמבר 2001. המבקש שילם את החוב תחת מחאה, ובמקביל הגיש ערר לוועדת הערר שליד עיריית חיפה בטענה כי יש לראות בארקדי כמחזיק בדירה עד להשכרתה מחדש בשנת 2005. ועדת הערר דחתה את עררו של המבקש בקובעה כי הוא (המבקש) מחזיק בנכס וכי עליו מוטלת חובת התשלום כיוון שאין ברשותו כל ראיות לטענתו לפיה החזיק ארקדי בדירה גם לאחר תום תקופת החוזה. על החלטה זו הגיש המבקש ערעור לבית המשפט לעניינים מנהליים.

פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים

3.בבית המשפט לעניינים מנהליים טען המבקש כי החזקה בדירה עד לשנת 2005 היתה בידי ארקדי. המבקש ביקש לסמוך טענותיו על כך שחלק מחפציו של ארקדי נותרו בדירה במהלך כל השנים, ועל כך שלטענתו לאחר החלפת המנעול על-ידי המבקש פרץ ארקדי שוב לדירה. בית המשפט דחה את טענותיו של המבקש, וקבע כי בהיעדר ראיות המחזקות את גרסת המבקש לא ניתן לראות בארקדי כמחזיק בדירה החל מספטמבר 2001. בית המשפט אף הסתמך על כך שהדירה נותקה ממים וחשמל בסמוך למועד זה, ועל עניינים אחרים עליהם עמד. לפיכך קבע בית המשפט כי בתקופה הרלוונטית היתה הדירה ריקה, והשליטה בה היתה בידי הבעלים, הוא המבקש. על סמך קביעות אלו נדחה ערעורו של המבקש.

מתן רשות ערעור

4.בבקשת רשות הערעור חזר המבקש על טענותיו כנגד התנהלות הרשות בעניינו ותקף את הכרעותיהן העובדתיות של ועדת הערר ושל בית המשפט לעניינים מנהליים. טענתו המרכזית של המבקש היא כי לפי סעיף 325 לפקודת העיריות, הקובע כי על מחזיק שחדל להחזיק בנכס קמה החובה להודיע לרשות המקומית על גמר החזקתו, כל עוד לא הודיע ארקדי על הפסקת החזקה בדירה, אין להעביר את החיוב למבקש.

5.לא מצאתי עילה למתן רשות ערעור במקרה זה. העיקרון הבסיסי של חיוב הארנונה הוא שהחיוב יושת על המחזיק בנכס (ס' 8 לחוק ההסדרים). תכליתו של סעיף 325 לפקודת העיריות הינה להעביר את נטל ההודעה על שינוי חזקה אל המחזיק העוזב. הוראה זו נועדה להקל על הרשות לגבות את מיסי הארנונה בלא שתידרש לעקוב בעצמה אחר השינויים בחזקה (ראו ע"א 739/89 מיכקשווילי נ' עיריית תל אביב יפו , פ"ד מה(3) 769, 775 (1991)). ודאי שסעיף זה אינו בא לשלול מצב בו הרשות מזהה בדרך אחרת, שאינה הודעה מטעם השוכר על עזיבת הנכס, כי החזקה חזרה אל בעליו של הנכס. קביעה זו היא עניין שבעובדה ויכולה לנבוע מראיות שונות. במקרה שלפנינו קבעה העיריה כי החזקה חזרה למבקש בהסתמך על כך שארקדי נרשם כמחזיק בדירה אחרת. ועדת הערר בחנה חומר ראייתי נוסף , וקבעה כי הדירה היתה ריקה ומכאן שהמבקש, כבעליה של הדירה, היה בעל השליטה בה. בית המשפט לעניינים מנהליים בחן את קביעותיה של הוועדה ואישרן. בית משפט זה אינו נוטה להתערב בקביעות עובדתיות של ערכאות דיוניות ואיני רואה סיבה לנהוג אחרת במקרה זה. העניין סובב כולו סביב הכרעות עובדתיות, ואין מקום ליתן רשות ערעור.

6. הבקשה נדחית.

משלא התבקשה תגובה, אין צו להוצאות.