בר"מ 2184/22 שהם גילאון נ. משרד הרישוי

1.

המבקש ניהל מול המשיבה הליכים שונים שבמסגרתם ביקש שיונפק לו רישיון נהיגה. במסגרת עתירה מינהלית שהגיש בשנת 2020, הובהר למבקש כי יוכל לפנות למשיבה בבקשה לקבל רישיון, ולאחר שתתקבל החלטה בעניינו, יוכל להגיש עתירה מינהלית חדשה. בהמשך לכך, לאחר שתי פניות שהגיש המבקש למשיבה שלטענתו לא נענו, הגיש המבקש עתירה מינהלית חדשה שבמסגרתה עתר, בעיקרם של דברים, לביטול המגבלות ו"אמצעי התיקון" שהטילה עליו המשיבה החל משנת 2017 כתנאי לחידוש רישיונו. ביום 26.4.2021 נתן בית המשפט תוקף של פסק דין להסדר בין הצדדים, שלפיו המשיבה תנפיק למבקש רישיון נהיגה בכפוף למספר תנאים שפורטו בהסדר, ובהיעדר מניעה אחרת לכך. במסגרת ההסדר הודגש כי נכון למועד הגשתו לא היה ידוע על קיומה של מניעה כאמור. ביום 23.12.2021 הגיש המבקש בקשה לפי פקודת בזיון בית משפט, שבמסגרתה טען כי בניגוד להסדר המוסכם בין הצדדים (שכאמור קיבל תוקף של פסק דין), דרשה המשיבה כי המבקש יבצע מבחני רישוי כתנאי להנפקת רישיון נהיגה לפי נוהל משרד התחבורה והבטיחות בדרכים 5/20 "חיוב במבחן עיוני, מבחן מעשי ובדיקות כושר, לרבות כושר רפואי על בסיס הפעלת שיקול דעת" (24.5.2020). ביום 16.1.2022 התקיים דיון בבקשה במעמד הצדדים שבסיומו קיבלה המשיבה את המלצת בית המשפט לקיים את פסק הדין כפי שהוסכם בין הצדדים, מבלי להתנות את הנפקת רישיון הנהיגה של המבקש בביצוע מבחן נהיגה מעשי. משכך קבע בית המשפט לעניינים מינהליים בבאר שבע (כב' השופטת העמיתה ח' סלוטקי ) כי הבקשה לפי פקודת בזיון בית משפט מתקבלת, כך שיונפק למבקש רישיון נהיגה בכפוף לקיום התנאים המוסכמים שנקבעו בפסק הדין, ומבלי להידרש למבחן נהיגה מעשי. בית המשפט קבע כי נוכח הסכמת המשיבה להצעת בית המשפט, אין מקום לחייבה בהוצאות.

2.

מכאן הבקשה שלפניי, אשר מכוונת לרכיב הוצאות המשפט בלבד. המבקש – שאינו מיוצג בהליך דנן – טוען כי שגה בית המשפט כשהחליט שלא לפסוק הוצאות לזכותו. לדבריו, אין בהסכמת המשיבה להצעת בית המשפט כדי לפטור אותה מתשלום הוצאות. זאת, לטענתו, גם בשים לב לכך שהמשיבה הפרה את פסק הדין של בית המשפט ובשל פערי הכוחות הניכרים בינו לבין המשיבה.

לשלמות התמונה יצוין כי ביום 23.6.2022 קבעתי כי התיק יועבר ללשכת כב' הרשמות לשם סיווגו; וכי ביום 31.7.2022 קבעה כב' הרשמת ל' משאלי שלומאי כי סיווגו הנכון של ההליך הוא בקשת רשות ערעור מינהלית.

3.

לאחר שעיינתי בבקשת הרשות לערער ובנספחיה, באתי לכלל מסקנה שדינה להידחות. עסקינן בבקשת רשות לערער על "החלטה אחרת", שניתנה לאחר פסק הדין ואינה נבלעת בו, בהתאם לסעיף 12(ב)(2) לחוק בתי משפט לענינים מינהליים, התש"ס-2000. אמת המידה למתן רשות לערער במקרים מסוג זה משתנה בהתאם לטיב ההחלטה ולעניין הנדון (בר"ם 8422/18 הברפלד נ' עיריית תל אביב יפו , פסקה 4 (1.1.2019); בר"ם 7301/16 לובינסקי נ' עיריית ראשון לציון , פסקה 3 (20.11.2016); בר"ם 5957/06 חמודה נ' שחאדה , פסקה 7 (28.9.2006)). הבקשה דנן נוגעת לקביעתו של בית המשפט שלא לחייב את המשיבה בהוצאות. כידוע, פסיקת הוצאות משפט מסורה לשיקול הדעת של הערכאה הדיונית, וערכאת הערעור תטה שלא להתערב בשיקול דעת זה אלא במקרים חריגים (בר"ם 4286/13 ואארורה נ' משרד התחבורה , פסקה 21 (18.8.2013); כן ראו: ע"א 7627/20 אייזלר החברה לניהול בע"מ נ' תפן מדיקל בע"מ , פסקה 6 (24.2.2022); ע"א 9535/04 סיעת "ביאליק 10" נ' סיעת "יש עתיד לביאליק" , פ"ד ס(1) 391, 396-395 (2005)); זאת, אף כאשר עסקינן בבקשת רשות לערער ב"גלגול שני" (בר"ם 9962/05 הילה ר.ג. יעוץ ניהול והשקעות בע"מ נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה תל אביב-יפו (12.1.2006)). בית המשפט לעניינים מינהליים מצא כאמור כי בשל הסכמת המשיבה להצעת בית המשפט, אין לחייבה בהוצאות. לא מצאתי כי קביעתו זו מקימה עילה למתן רשות לערער, בשים לב גם להיקף ההתערבות המצומצם של בית משפט זה בשאלת פסיקת ההוצאות בערכאה הדיונית.

הבקשה נדחית אפוא. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.