בר"מ 2199/20 ברוק פשה נ. משרד הבריאות

1.

לפניי בקשת רשות לערער על החלטת בית המשפט לעניינים מינהליים מרכז-לוד (כב' השופט א' שוורץ ) מיום 22.3.2020 שדחה בקשה למתן צו ביניים שהגישו המבקשים, קשישים השוהים בבית החולים הגריאטרי מלב"ן בראשון לציון (להלן: המרכז הגריאטרי או המרכז ) בצד עתירתם נגד החלטת משרד הבריאות (להלן גם: המשרד ) לפנות את השוהים במרכז כדי להפכו למרכז לקליטת חולי קורונה. בבקשה לצו ביניים טענו המבקשים כי עקירתם מהסביבה המוכרת, בגילם ובמצבם הרפואי, תסב להם נזק רב ולכן יש להורות על מניעת פינויים עד להכרעה בעתירה.

2.

בבחנו את סיכויי העתירה ציין בית המשפט כי המבקשים לא השיגו על סמכות המשרד להורות על הסבת המרכז כי אם על אופן הפעלת שיקול הדעת על ידו. בהיבט זה נקבע כי סיכויי טענות אלה אינם גבוהים, בין היתר נוכח הנסיבות החריגות של התפשטות נגיף הקורונה, המחייבת היערכות מהירה ונקיטת פעולות מיידיות להקצאת מסגרות אשפוז נוספות מעבר לבתי החולים הכלליים. אשר למאזן הנוחות, בית המשפט נדרש לחוות דעת שהוצגה מטעם המבקשים (להלן: חוות הדעת של ד"ר זיידנברג ), שהצביעה על חשש סביר כי העברת המבקשים, במצבם הסיעודי, תביא להרעת מצבם, וקבע כי אין חולק שהעברתם למרכזים גריאטריים חלופיים אינה רצויה. יחד עם זאת, בית המשפט עמד על הצורך החיוני בשימוש במבני המרכז לאשפוז חולי קורונה בימים אלה ועל החשיבות שבשימוש במבנים אשר במרכז, הכוללים 360 מיטות (מהן רק 68 נמצאות כעת בשימוש על ידי הקשישים הסיעודיים). עוד צוין כי בתצהיר שהוגש מטעם ראש אגף גריאטריה במשרד הבריאות, ד"ר אירית לקסר (להלן: ד"ר לקסר ) פורטה תכנית המשרד לפינוי המבקשים שכוללת מקום חלופי שערוך לקבלה מסודרת של כל אחד ואחד מהמבקשים, תוך מאמצים להגיע לפתרון בהסכמה עם משפחותיהם. בהצטבר השיקולים האמורים, נדחתה הבקשה למתן צו ביניים.

3.

מכאן הבקשה שלפניי, שבה טוענים המבקשים כי לא ניתנה להם ולמשפחותיהם זכות שימוע, וכי הובטח להם כי מי שיהיה מעוניין בכך יוכל להישאר במרכז. בעיקרם של דברים טוענים המבקשים כי במישור הסמכות נפלה טעות בהחלטת בית המשפט, שכן לא ניתן להעבירם ב"נוהל חירום" אלא יש לפעול בהתאם להוראות סעיף 20(2)(ט) לפקודת בריאות העם, 1940 (להלן: פקודת בריאות העם ). עוד נטען בהקשר זה כי החלטת המשרד להכניס חולי קורונה למרכז מנוגדת לתנאי הסכם החכירה של המקרקעין שעליו הוא הוקם. המבקשים מוסיפים וטוענים כי בני המשפחות לא מלווים על ידי נציגי המשרד כנטען, ולא ניתן משקל להעדפותיהם. לטענתם, יש לייחס חשיבות עליונה לחוות הדעת שהוצגה בקשר לקשיים הכרוכים בהעברה, בהינתן מצבם הרפואי, וקיימות חלופות אחרות פוגעניות פחות לאשפוז חולי קורונה, כבתי המלון וכדומה.

4.

בתשובת המשרד, שהוגשה ביום 23.3.2020 בהתאם להחלטתי יום קודם (אולם בשל תקלה במזכירות בית המשפט הועברה לעיוני רק בשעות הלילה המאוחרות), נטען כי לא הונחה עילה להתערב בהחלטת בית המשפט לעניינים מינהליים. נטען כי ההשגות הנוגעות להסכם החכירה מול עיריית ראשון לציון (להלן גם: העירייה ) , אינן עומדות במוקד ההליך דנן ואולם ממילא בהליך אחר שהעירייה הייתה צד לו, נקבע כי אין מקום למנוע את השימוש במבני המרכז לצורך אשפוז חולי קורונה, וזאת אף בהנחה כי טענותיה של העירייה מוצדקות (ת"א (שלום ראשל"צ) 42014-07-19 עיריית ראשון לציון נ' מדינת ישראל (16.3.2020)). עוד צוין כי למדינה נתונה הסמכות, מכוח סמכויות העזר העומדות לה, להחליט על העברה של חולים ממוסד אחד שמצוי תחת ניהולה למשנהו. המדינה טוענת כי החלטתה התקבלה משיקולים ענייניים ומקצועיים, נוכח הצורך החיוני בשימוש במרכז במסגרת היערכות וטיפול במשבר הבריאותי שפקד את מדינת ישראל והעולם בימים אלה. הודגש, כי חוות דעתה המקצועית של ד"ר לקסר היא כי הצורך בפינוי מיידי של דיירי המרכז הגריאטרי הכרחי וקריטי ואין לאפשר להם להמשיך ולשהות בו, אף לא בחלק מהמבנים, לאחר שהמקום יאכלס חולי קורונה. בהקשר זה צוין כי מקומות כמו המרכז הגריאטרי נועדו לאוכלוסיית חולי קורונה שונה מזו שמופנה לבתי מלון, שכוללת בעיקרה חולים צעירים ועצמאיים. להבדיל מכך המדינה מבקשת לעשות שימוש במרכז, על 360 המיטות שבו, לטובת אשפוז חולי קורונה מבוגרים עם תחלואה נלווית וחולי קורונה קלים עם פרוגנוזה להחמרה אשר יש צורך בהשגחה יותר קרובה עליהם, והעומס הטיפולי בעניינם גדול יותר.

5.

בתשובתה עמדה המדינה על התכנית המפורטת שהוכנה להשמתו של כל אחד ואחד מהמבקשים (פרט לחמישה מהם, שלפי הנתונים בידי המשיב, ארבעה אינם בין החיים ומבקשת נוספת אינה נמצאת ברשימת המטופלים במרכז), שעיקריה תוארו בטבלה שצורפה לתשובה. נטען כי התכנית מספקת מענה לכל מי ששוהה במרכז לרבות מי שאינו צד להליך דנן, וכי השיבוצים החדשים עומדים בסטנדרטים של משרד הבריאות וחלקם אף בסטנדרטים גבוהים יותר מהמרכז. המדינה פירטה כי המסגרות הקולטות ערוכות לקבלת המטופלים הצפויים וכי כל התיאומים הנדרשים לגבי העברתם (ובכלל זאת העברת המידע הרפואי והקפדה על הנחיות המשרד ביציאה אל מקום השיבוץ החדש) נעשים מראש על ידי נציגי המשרד מול המרכז והמסגרת הקולטת. עוד צוין כי נערכו שיחות פרטניות עם משפחות המבקשים על מנת להגיע לפתרון מוסכם; כי לבני המשפחות ניתנה ההזדמנות לבחור את המוסד שאליו יועבר קרובם; וכי המשרד ממשיך ובוחן פתרונות נוספים שיוכלו להיטיב עם המבקשים, על מנת להקל על הסתגלותם. הובהר כי גם לאחר העברת המטופל ניתן יהיה לשקול, במידת האפשר, העברה לכל מקום שהמשפחה תבחר, כפי שנהוג כיום.

במאמר מוסגר אעיר כי הצדדים לא טענו לפניי בשאלת סמכותו העניינית של בית המשפט לדון בעתירה לפי סעיף 5(1) והתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לענינים מינהליים, התש"ס-2000. בהינתן האמור, ונוכח דחיפות העניין נושא הבקשה, לא ראיתי להידרש לכך בהחלטה זו.

6.

לאחר שעיינתי בבקשה למתן רשות ערעור ובתשובה לה, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות בהעדר עילה להתערב בהחלטת בית המשפט לעניינים מינהליים. כפי שהובא בהרחבה לעיל, בתשובתה עמדה המדינה על המאמצים שהושקעו במציאת פתרונות הולמים למבקשים ובהיערכות המפורטת להליך ההעברה. כן הוצגה לפניי טבלה שכוללת פתרון קונקרטי לכל אחד מהם (לצד דבריה כי פתרון כאמור קיים גם בקשר לדיירים שאינם צד להליך). אכן, אין חולק, כעולה גם מחוות הדעת של ד"ר זיידנברג, כי העברת המבקשים כרוכה בקושי גדול עבורם, המוסיף על מצבם הבריאותי, שאינו מן המשופרים. גם בית המשפט לעניינים מינהליים היה ער לכך, כמפורט בהחלטתו. אלא שבנסיבות שנוצרו, נוכח התפשטות נגיף הקורונה במדינה, קיים צורך ציבורי ראשון במעלה להיערך לאשפוז חולים בנגיף, שמספרם גדל, למרבה הצער, מדי יום ביומו. לשם כך מבקש המשרד לפנות את המבקשים, 44 מתוך 68 דיירי המרכז בנקודת הזמן הנוכחית, תוך קיום דיאלוג עם בני משפחותיהם, במטרה להגיע למענה מיטבי. לפיכך, חרף הקשיים שתוארו, שאיני מקל בהם ראש כלל ועיקר, מאזן הנוחות נוטה לטובת משרד הבריאות, שמבקש להשתמש ב-360 המיטות הזמינות במרכז לצורך אשפוז חולי קורונה שעניינם דורש מעקב רפואי ברמה גבוהה יותר מזה הנדרש לגבי החולים המופנים לבתי המלון או מקומות אחרים מסוג זה. מטעם אחרון זה אף אין לקבל את טענת המבקשים כי קיימות חלופות פוגעניות פחות לפינויים. עוד אעיר כי בנוגע לסמכות לקבל את ההחלטה נושא העתירה, המבקשים הפנו לסעיף 20(2)(ט) לפקודת בריאות העם, המסמיך את מנכ"ל המשרד להורות, במצבי הדברים המפורטים בו, על תפיסת בניינים או קרקעות כדי להתקין בהם בתי חולים זמניים (בתנאים הקבועים בו), וטענו כי לא התמלאו התנאים להחלתו. מבלי להכריע בטענות אלו, אני סבור כי אין בהן כדי לשנות את תוצאת האיזון שערך בית המשפט לעניינים מינהליים בין השיקולים השונים הנוגעים לעניין.

הבקשה נדחית אפוא. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.