בר"מ 2615/08 מנהלת הארנונה בעיריית חולון- שושנה שפר נ. ז'ק קובה

1.

בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט לעניינים מנהליים בתל-אביב יפו (כב' השופטת ש' גדות), לפיו התקבל ערעורם של המשיבים על החלטת ועדת הערר בארנונה כללית שליד עיריית חולון ונקבע כי ועדת הערר חרגה מסמכותה כאשר האריכה את המועד להגשת תשובה להשגה מטעם המבקשת, ועל

כן החלטתה בטלה.

רקע עובדתי

2.

המשיבים, אשר עוסקים ביבוא ושיווק של הלבשה תחתונה, הנם בעלי הזכויות בנכס ברחוב החורטים 8 בחולון (להלן: הנכס). חלק מן הנכס משמש לצרכי משרדים מהם מתנהלת הפעילות העסקית של המשיבים בארץ ובחו"ל ויחידות נוספות של הנכס משמשות לאחסנה, פריקה, טעינה ואריזה של הסחורות המיובאות על-ידי המשיבים. בין הצדדים נתגלעה מחלוקת בנוגע לשאלת אופן סיווגן של יחידות הנכס, לצורך חיוב בארנונה. המבקשת טענה כי יש לסווגן כיחידות " משרדים, שירותים ומסחר " (להלן: עסק ), בעוד המשיבים טענו כי הסיווג המתאים הוא כ" תעשייה " (למעט השטח המשמש כמשרדים, לגביו הוסכם כי יש לסווגו כ" עסק ").

ההליכים המשפטיים

3.

ביום 23.2.2004 הגישו המשיבים השגה על שומת הארנונה בה חויבו. המבקשת, בתשובתה להשגה מיום 26.4.3004 (אשר נתקבלה אצל המשיבים ביום 29.4.2004), דחתה את טענות המשיבים לגופן. על החלטת המבקשת הגישו המשיבים ערר לוועדת הערר, במסגרתו טענו, בין היתר, כי דין ההשגה להתקבל מאחר שתשובת המבקשת להשגה הוגשה באיחור. ועדת הערר דחתה את טענת המשיבים בנוגע לקבלת ההשגה מן הטעם של איחור במועד ההגשה. הועדה קיבלה את עמדת המבקשת במלואה וקבעה כי הסיווג הנכון של יחידות הנכס הוא כ" עסק ". המשיבים הגישו ערעור על החלטת ועדת הערר לבית-המשפט לעניינים מנהליים בתל-אביב-יפו.

4.

בית-המשפט לעניינים מנהליים קיבל את טענות המשיבים. בית המשפט נדרש לפרשנות הוראת סעיף 4 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו-1976 (להלן: חוק הערר), התוחמת את המועדים להגשת תשובת מנהל הארנונה להשגה, לפיה:

"4.

(א)

מנהל הארנונה ישיב למשיג תוך ששים יום מיום קבלת ההשגה.

(ב)

לא השיב מנהל הארנונה תוך ששים יום - ייחשב הדבר כאילו החליט לקבל את ההשגה, זולת אם האריכה ועדת הערר האמורה בסעיף 5, תוך תקופה זו , את מועד מתן התשובה, מטעמים מיוחדים שיירשמו, ובלבד שתקופת ההארכה לא תעלה על שלושים יום ".

בית-המשפט קבע כי ועדת הערר מוסמכת אמנם להאריך את המועד להגשת התשובה לתקופה של עד 30 ימים נוספים, בתנאי שההחלטה להאריך מתקבלת במהלך אותם 60 הימים בהם אמור מנהל הארנונה להשיב להשגה, ומטעמים מיוחדים שיירשמו. ואולם, בענייננו, כך הבהיר בית-המשפט, המבקשת הגישה את תשובתה באיחור. כשהגישה את התשובה לא ביקשה כי יוארך המועד להגשתה, ופנתה לוועדת הערר בבקשה כאמור רק ביום 12.7.2004 במסגרת תשובתה לבקשת המשיבים לפיצול הדיון. ועדת הערר האריכה את המועד להגשת התשובה, בדיעבד, רק בהחלטתה משנת 2005, בחלוף למעלה מ- 14 חודשים מתום אותם 60 הימים מהמועד האחרון להגשת התשובה. בית-המשפט קבע כי בענייננו לא מתקיימות נסיבות או "טעמים מיוחדים" כנדרש על-פי סעיף 4 לחוק הערר. כן קבע, כי גם אם יש בטעמים אליהם התייחסה ועדת הערר בהחלטתה האמורה משום טעמים מיוחדים, היה על המבקשת לפרט את הטעמים הנטענים בטרם חלפו 60 הימים כנדרש על-פי חוק הערר. בנסיבות אלו, קבע, חרגה ועדת הערר מסמכותה והחלטתה להאריך את המועד להגשת התשובה ניתנה בחוסר סמכות. לפיכך, קיבל את הערעור.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפני.

בקשת רשות הערעור

5.

המבקשת טוענת בבקשתה כי בית-המשפט שגה בכך שקיבל את ערעור המשיבים על סמך טענתם הפרוצדוראלית בלבד. לטענתה, כל עוד החלטת ועדת הערר אינה חורגת ממתחם הסבירות, אל לו לבית-המשפט להיכנס בנעליה ולהחליף את שיקול-דעתו בשיקול-דעתה, שכן בית-המשפט יושב לדין כערכאת ביקורת שיפוטית על החלטה מנהלית ולא כערכאת ערעור. המבקשת מציינת כי ועדת הערר דנה בנסיבות שהובילו לטענת המבקשת לאיחור של יום אחד בלבד בהגשת תשובתה להשגה (שכן המועד האחרון חל ב- 23.4.2004, יום ו' בשבוע, והתשובה ניתנה ביום 26.4.2004, יום ב'), והחליטה לקבלן כ"טעמים מיוחדים" המצדיקים את דחיית המועד להגשת התשובה. לטענתה, טעה בית-המשפט בקבעו כי נסיבות אלה אינן עולות כדי "טעמים מיוחדים" המצדיקים דחייה כאמור. בהקשר זה, טוענת המבקשת כי בהיות ועדת הערר גוף מעין שיפוטי, נתונה לה הסמכות הטבועה להארכת מועדים, בין על-פי הדין הספציפי ובין על-פי הדין הכללי, ועל-כן רשאית היתה הוועדה להורות על הארכת המועדים להגשת התשובה להשגה, גם בדיעבד, וטעה בית-המשפט עת שהתערב בהחלטתה.

6.

כן טוענת המבקשת כי צדקה ועדת הערר בקבעה שפרשנות דווקנית של לשון הסעיף עלולה להביא למצב אבסורדי, שכן המילים "בתוך תקופה זו" מתייחסות למועד שיש ליתן את החלטת ההארכה, ולא למועד שבו מתבקשת ההארכה. יוצא, שגם כאשר הבקשה להארכת המועד הוגשה במסגרת 60 הימים, אך ועדת הערר התרשלה ונתנה החלטתה בחלוף ימים אלה, תישלל זכות מנהל הארנונה להארכת המועדים, על לא עוול בכפו. לשיטת המבקשת, יש לפרש את הוראת סעיף 4 באופן הבא: כשהתשובה להשגה ניתנה במסגרת 30 הימים שלאחר תום 60 הימים, תהא ועדת הערר רשאית לעשות שימוש בסמכותה על-פי שיקול דעתה ולהאריך את המועד להגשת התשובה גם בדיעבד (המבקשת מסתמכת בטענתה זו על-פסק הדין בעניין עמ"נ (חי) 341/03 יוסף לוי, עו"ד נ' מנהלת הארנונה בעיריית חיפה (לא פורסם, 19.7.2004) (להלן: עניין יוסף לוי ), שבקשת רשות הערעור עליו נדחתה על-ידי בית-המשפט זה); כאשר התשובה להשגה ניתנת בחלוף 30 הימים שלאחר תום 60 הימים הקבועים בדין, אז ככל הנראה אין לוועדת הערר סמכות להארכת המועדים. בעניין שלפנינו הגישה המבקשת את תשובתה להשגה מסגרת 30 הימים האמורים ובתחילתם, כך שלטענת המבקשת רשאית היתה ועדת הערר לעשות שימוש בסמכותה ולהתיר הארכת מועדים ודיון לגופו של עניין בסוגיה שבמחלוקת, הגם שהבקשה להארכה לא הוגשה במסגרת אותם ימים. בנוסף, מעלה המבקשת בבקשתה שורה ארוכה של טענות לגופו של עניין, לפיהן יש לסווג את כל יחידות הנכס כ"עסק".

דיון

7.

לאחר שעיינתי בבקשה הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות. פרשנותו של בית-משפט קמא עולה בקנה אחד עם הלשון הברורה והמפורשת של הוראת סעיף 4(ב) לחוק הערר. על-פי סעיף זה, לוועדת הערר סמכות להאריך את המועד להגשת תשובת מנהל הארנונה לתקופה של 30 ימים נוספים מעבר ל- 60 הימים בהם אמורה להינתן התשובה. סמכות זו, מותנית בכך שההארכה תיעשה "תוך תקופה זו", קרי במהלך 60 הימים שנקצבו למתן התשובה, וכן "מטעמים מיוחדים שיירשמו". בעניין שלפני, תשובת המבקשת ניתנה 3 ימים לאחר תום 60 הימים, ואף אם נייחס לה איחור בן יום אחד בלבד, כטענתה, אין זה משנה את העובדה כי תשובתה הוגשה – כך או כך - לאחר חלוף המועד. המבקשת הגישה את התשובה כאילו זו הוגשה בזכות בלא שהתייחסה לעובדה כי היא מוגשת באיחור ובלא שביקשה עם הגשתה הארכת מועד. אכן במקרה התיאורטי המתואר בבקשה, פרשנות דווקנית של לשון הסעיף עלולה להביא, כטענת המבקשת, לתוצאה אבסורדית. לכאורה, מקום בו הבקשה להארכת המועד להגשת התשובה מוגשת "תוך תקופה זו" וועדת הערר נתנה החלטתה, מסיבותיה היא, בחלוף 60 הימים, עלולה הפרשנות הדווקנית של לשון הסעיף להוביל למסקנה לפיה תישלל זכותו של מנהל הארנונה להארכת מועד "על לא עוול בכפו" כטענת המבקשת. ואולם, כפי שציין בית-משפט קמא בצדק, אין זה המקרה בענייננו, ואינני רואה מקום להידרש למקרה תיאורטי זה במסגרת הדיון בבקשה שלפני. במקרה שלפני, לא עמדה המבקשת בתנאי סעיף 4 לחוק הערר, משהגישה את תשובתה לאחר חלוף המועד, מבלי שביקשה אז להאריכו. לפיכך הפרשנות הלשונית הצרה מובילה למסקנה ברורה ואינה גובלת בכל אבסורד. מסקנה זו עולה בקנה אחד עם התוצאה אליה הגעתי ב-ע"א 1857/05 פקיד שומה ירושלים 3 נ' איקאפוד בע"מ (לא פורסם,

22.4.2007). שם קבעתי כי צווים שהוציא פקיד השומה בתשובה להשגות שהוגשו לו בטלים וההשגות תיראנה כאילו התקבלו. זאת, בשל העובדה כי תשובתו של פקיד השומה ניתנה שבועיים לאחר חלוף המועד שנקבע לכך בחוק. שאלת תחולתה למפרע של ההלכה שנפסקה שם לגבי פקיד שומה עומדת לבחינה במסגרת דיון נוסף (דנ"א 3993/07), אך לגוף העניין לא ניתנה רשות לדיון נוסף.

8.

בית-משפט קמא אף בחן את השיקולים שעמדו בפני ועדת הערר, עת האריכה – בדיעבד – את המועד להגשת תשובת המבקשת. בית-המשפט קבע מפורשות כי "בעניין שבפנינו, אינני סבורה כי מתקיימות נסיבות או " טעמים מיוחדים " כנדרש על פי החוק, להארכת המועד להגשת התשובה". כן קבע כי גם אם יש באלו משום טעמים מיוחדים, היה על המבקשת לבקש את הארכת המועד ולפרט את הטעמים הנטענים בטרם חלפו 60 הימים, כנדרש על-פי חוק הערר. בית-המשפט ביטל את החלטת ועדת הערר וקיבל את ערעור המשיבים בהחלטה מפורטת ומנומקת, במסגרתה נדונו ונדחו הטענות שהעלתה המבקשת בבקשה שלפני.

9.

המבקשת מסתמכת בבקשתה כאמור על פסק-דינו של בית-המשפט לעניינים מינהליים בעניין יוסף לוי, בו קבעה כב' השופטת ב' גילאור כדלקמן:

"במקרה שלפנינו התשובה להשגה ניתנה בתחום 30 הימים שלאחר חלוף 60 הימים. במועד זה רשאית הייתה ועדת הערר (לו נתבקשה) להאריך את המועד מטעמים שירשמו. בתחום 30 ימים רשאי בית משפט להשתמש בסמכותו הטבועה ולהאריך את המועד, כל עוד המועד אינו עולה על 90 ימים מיום קבלת ההשגה, אשר במסגרתם חייבת להתקבל התשובה הסופית להשגה, לאחר הארכת המועד. לחלוף 30 הימים ישנה נפקות גם מבחינת אלמנט הצפיות שכן רק בחלוף 30 ימים מתום תקופת 60 הימים שבהם יש להשיב להשגה, יודע המערער כי ההחלטה היא סופית ולא הוגש עליה ערעור לועדת הערר." (שם, פיסקה 7.4)

בקשת רשות ערעור על פסק-הדין נדחתה על-ידי בית-משפט זה בהחלטת כב' השופטת ד' ביניש, מטעמים של חוסר הצדקה למתן רשות לערעור נוסף:

"שאלת מתן האורכה להגשת תשובת העירייה על ההשגה היא שאלה פרוצדורלית, המסורה לשיקול דעתה של הערכאה שבפניה באה בחינת העתירה, ואינה עניין המצדיק מתן רשות לערעור נוסף" (בר"מ 8749/04 יוסף לוי נ' מנהלת הארנונה בעיריית חיפה (לא פורסם, 26.12.2004).

בין כך ובין כך, אין דין מקרה זה כדין המקרה שלפני. שם, מכתב הפנייה של המערער אל מנהלת הארנונה לא הוכתר כ"השגה", מנהלת הארנונה לא התייחסה אליו כאל השגה אלא כאל חליפת מכתבים בין הצדדים, ולמעשה לא היתה מודעת לקיומה של השגה. בית-המשפט קבע כי ועדת הערר היתה מוסמכת להאריך את המועד גם בתקופת 30 הימים, לו נתבקשה לעשות כן במועד שבו ניתנה תשובת מנהלת הארנונה. בנסיבות המיוחדות שהיו בפניו, נראה כי היה זה בית-המשפט שהאריך למעשה, בדיעבד, את המועד להגשת התשובה מכוח סמכותו הטבועה. במקרה שלפני הנסיבות שונות לגמרי: בענייננו, לא היה ספק בנוגע לשאלה האם בפני המבקשת מונחת השגה, אם לאו; בקשה להארכת מועד להגשת התשובה לא הוגשה על-ידי המבקשת לוועדת הערר בד בבד עם מתן תשובתה להשגה אלא לאחר חלוף המועד הקבוע לכך בחוק, ובית-משפט קמא קבע מפורשות כי אינו מוצא מקום להפעלת סמכותו הטבועה לשם הארכת המועד. קביעה זו בדבר קיומם או העדרם של טעמים מיוחדים אינה מצדיקה רשות ערעור.

10.

הבקשה נדחית, אפוא. משלא התבקשה תגובה אין צו להוצאות.