בר"מ 8749/04 מר יוסף לוי נ. מנהלת הארנונה בעיריית חיפה

1.בפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטת ב' גילאור ), בשבתו כבית משפט לענינים מינהליים, אשר דחה את ערעורו של המבקש על החלטת ועדת הערר שליד עיריית חיפה (להלן: ועדת הערר ) וקיבל את הערעור שכנגד שהגישה המשיבה.

2.המבקש הוא בעל בניין ברחוב התשבי 130 במרכז הכרמל בחיפה (להלן: הבניין ). עד שנת 1998 שימש הבניין את המבקש לעסקים שונים ומאז שנת 1999 עומד הבניין ריק, אטום וללא שימוש. המשיבה חייבה את המבקש בין השנים 1999 ל-2002 - שנות המס נשוא הערעור - בארנונה בגין החזקת הבניין. לצורך קביעת סכום הארנונה בשנים אלו, סווג הבניין בצו המיסים של עיריית חיפה (להלן: העירייה ) בקטגוריה "בניין שאינו למגורים" ובתת הקטגוריה "בניין המשמש לעסקים אחרים". יצוין כי הבניין מסווג בתכנית המקוצרת לבניין העיר חיפה משנת 1934 כ"בניין ציבורי", כהגדרתו בסעיף 4 לחוק העזר לבנין ערים (בנינים) (חוקי עזר לבנין כפי שהוטלו על אזור בנין ערים של חיפה) משנת 1926 (להלן: חוק העזר ). אולם, בצו המיסים של העירייה לא קיים סיווג כאמור. עוד יצוין כי אחוזי הבנייה בשטח בו בנוי הבניין מאפשרים בנייתם של בניינים נוספים. המבקש מעוניין להרוס את הבניין ולבנות במקומו מגדלים ואילו העירייה מייעדת את הנכס לשימור. לפיכך, העירייה אינה מתירה למבקש להרוס את הבניין ומגבילה את אחוזי הבנייה בשטח בו הוא בנוי.

ביום 15.2.02 שלח המבקש מכתב למנהל מחלקת הארנונה בעירייה, בו השיג על חיובו בארנונה בשנים 2002-1999 (להלן: המכתב ). במכתבו טען המבקש כי לא ניתן להשתמש בבניין ולפיכך יש ליתן לו פטור מתשלום הארנונה בגין החזקת הבניין, בהתאם להוראת סעיף 330 לפקודת העיריות [נוסח משולב] (להלן: הפקודה ). לחלופין, טען המבקש כי הבניין שימש למגורים במשך עשרות שנים ולפיכך יש לסווגו כבניין מגורים לצורך תשלום הארנונה. המכתב נתקבל ביום 17.2.04 ו ביום 6.5.02, כ-80 ימים לאחר קבלתו, שלחה המשיבה למבקש תשובה, בה הודיעה לו כי הוא אינו פטור מתשלום ארנונה בגין החזקת הבניין.

3.על החלטה זו הגיש המבקש ערר. בעררו טען המבקש כי מכתבו מהווה השגה על תשלום הארנונה. לפיכך, טען המבקש כי משלא ענתה המשיבה להשגתו תוך 60 ימים, יש לקבל את ההשגה, כאמור בסעיף 4 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976 (להלן: חוק הערר ). עוד טען המבקש כי יש לפטור אותו מתשלום ארנונה, משום שהבניין אינו ראוי לשימוש, בהתאם להוראת סעיף 330 לפקודה. לחלופין, טען המבקש כי יש לסווג את הבניין כבניין מגורים לצורך תשלום הארנונה, שכן הבניין שימש שנים רבות למגורים. מנגד, טענה המשיבה כי מכתבו של המבקש אינו מהווה השגה, שכן בכותרת המכתב רשם המבקש "דרישת תשלום לארנונה כללית לנכס ברח' התשבי 130" ולא הזכיר את המילה "השגה". עוד טענה המשיבה כי המבקש לא הוכיח שהבניין אינו ראוי לשימוש. כן טענה היא כי יש לסווג את הבניין כנכס עסקי, בהתאם לשימוש שנעשה בבניין בעשרים השנים שקדמו לשנות המס נשוא הערעור.

4.בהחלטתה מיום 22.9.03 דחתה ועדת הערר את טענתו הפרוצדורלית של המבקש, לפיה יש לקבל את השגתו משום שלא נענתה תוך 60 ימים. ועדת הערר קבעה כי המשיבה סברה בתום לב כי מכתבו של המבקש איננו השגה. כן עמדה ועדת הערר על אשמו התורם של המבקש, אשר לא פנה לועדת הערר בתום 60 הימים בהם לא קיבל תשובה להשגתו, על מנת לאפשר לה להאריך את המועד להגשת תשובת המשיבה להשגה במסגרת 30 הימים בהם חוק הערר מאפשר לעשות כן. עוד קבעה ועדת הערר כי הבניין סובל מהזנחה ארוכה, אך מצבו אינו קיצוני דיו בכדי לזכות את המבקש בפטור מארנונה לפי סעיף 330 לפקודה. יחד עם זאת, קיבלה ועדת הערר את טענתו החלופית של המבקש וקבעה כי יש לסווג את הבניין כבניין מגורים לצורך תשלום הארנונה, נוכח אי הבהירות באשר למצבו התכנוני של הבניין ובהתחשב בכך שהבניין הוקם לצורך מגורי כומר ושימש לצורך זה בשנים הראשונות להקמתו.

5.על החלטת ועדת הערר הגישו הן המבקש והן המשיבה ערעורים לבית המשפט קמא, במסגרתם חזרו על הטענות שנטענו בפני ועדת הערר. לאחר שבחן את טענות הצדדים החליט בית המשפט קמא, ביום 19.7.04, לדחות את ערעורו של המבקש ולקבל את ערעורה של המשיבה.

ראשית, ציין בית המשפט כי אמנם הפגמים שנפלו בהשגתו של המבקש על חיובו בארנונה אינם יורדים לשורשו של עניין, אך ראוי היה שהמבקש ינסח את הכותרת להשגתו אופן ברור יותר, נוכח היותו עורך-דין בעל ניסיון בהגשת השגות. עוד קבע בית המשפט כי אין לקבל את ההשגה, למרות שהתשובה לה הוגשה בחלוף 60 ימים מהגשתה. זאת מכיוון שהתשובה הוגשה בתוך 30 הימים בהם יכולה היתה ועדת הערר להאריך את מועד הגשתה, לפי סעיף 4 לחוק הערר. בית המשפט ציין כי במהלך 30 הימים הללו מוקנית לבית המשפט סמכות טבועה להאריך את מועד הגשת התשובה להשגה עד לתום 90 ימים מיום קבלת ההשגה.

שנית, קבע בית המשפט כי מצבו של הבניין אינו עומד בשלושת המבחנים שקבעה הפסיקה לבחינת מצבם של בניינים אשר נטען כי יש לפטור את מחזיקיהם מתשלום ארנונה לפי סעיף 330 לפקודה: מצבו ההנדסי של הבניין, ההשקעה הכלכלית הנדרשת על מנת להשתמש בבניין למול שוויו וכן האפשרות או הכוונה לייעד את הבניין לשימוש כלשהו. בית המשפט מצא כי הבניין לא נאטם נוכח מצבו ההנדסי, אלא משום שהפך למוקד לעבריינות. עוד ציין בית המשפט כי אינו רואה לנכון לייחס חשיבות רבה למבחן הכלכלי במקרה דנן נוכח העובדה כי המבקש לא המציא חוות דעת שמאי. בית המשפט ציין עוד כי הבניין אינו עומד להיזנח אלא מיועד לשיפוץ ולשימור.

בית המשפט ציין כי סיווג הבניין לפי השימוש ההיסטורי שנעשה בו אינו עולה בקנה אחד עם החלטתו של בית משפט זה בבר"ם 5045/02 מלק סלומון נ' מנהל הארנונה שליד עיריית חדרה , פ"ד נז(5) 302. בית המשפט מצא כי במקרה דנן יש לחייב את הבניין בהתאם לייעודו התכנוני כ"בניין ציבורי". כן עמד בית המשפט על כך שבצו המיסים של העירייה קיימות שתי קטגוריות כלליות לצורך קביעת סכום הארנונה: "בניינים למגורים" ו"בניינים שאינם למגורים". הקטגוריה האחרונה כוללת סיווגים ספציפיים, אשר אף אחד מהם אינו מתאים לייעודו התכנוני של הבניין במקרה דנן. לפיכך, קבע בית המשפט כי צדקה המשיבה כשסיווגה את הבניין בסעיף הסל "עסקים אחרים", החל על בניין שאינו נכלל בתוך אף אחת מתת הקטגוריות המיוחדות שבתוך הקטגוריה הכללית "בניין שאינו משמש למגורים". עוד ציין בית המשפט כי יש להתחשב בכך שהבניין שימש שנים רבות לשימושים עסקיים.

6.נגד החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור שבפניי. בבקשתו חוזר המבקש על הטענות העיקריות שטען בפני שתי הערכאות הקודמות. ראשית, טוען המבקש כי שגה בית המשפט כאשר החליט שניתן להאריך בדיעבד את המועד בו על המשיבה להגיש תשובתה להשגה על תשלום בארנונה. שנית, טוען המבקש כי הבניין עומד בקריטריונים שקבעה הפסיקה לבחינת מצבם של בניינים אשר נטען כי יש לפטור את מחזיקיהם מתשלום ארנונה לפי סעיף 330 לפקודה. שלישית, חולק המבקש על סיווג הבניין בקטגוריה "עסקים אחרים". מנגד, סומכת המשיבה על קביעותיו של בית המשפט קמא. באשר לשאלת סיווג הבניין על פי צו המיסים של העירייה כ"עסקים אחרים", מוסיפה המשיבה וטוענת כי גם אם יסווג הבניין לפי השימוש ההיסטורי שנעשה בו, הרי שבית כומר אינו בניין למגורים, אלא בניין ציבורי.

7.לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובת המשיבה הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. בית המשפט קמא דחה את ערעורו של המבקש וקיבל את ערעורה של המשיבה בהחלטה מפורטת ומנומקת, אשר בה נדונו ונדחו כל הטענות שהועלו בבקשה שבפניי. כידוע, לבעל דין אין זכות מוקנית לערעור נוסף, וככלל, הרשות לכך תינתן כאשר הבקשה מעלה שאלה משפטית בעלת חשיבות עקרונית. עניינו של המבקש אינו מעלה שאלה משפטית עקרונית אשר מצדיקה מתן רשות ערעור לערכאה שלישית.

שאלת מתן האורכה להגשת תשובת העירייה על ההשגה היא שאלה פרוצדורלית, המסורה לשיקול דעתה של הערכאה שבפניה באה בחינת העתירה, ואינה עניין המצדיק מתן רשות לערעור נוסף.

באשר לשאלת סיווג הבניין לצורך תשלום הארנונה, בה נחלקו שתי הערכאות דלמטה, הרי שהחלטתו של בית המשפט לענינים מינהליים, לפיה יש לסווג את הבניין לפי צו המיסים של העירייה בקטגוריה "עסקים אחרים", אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית. כאמור, בהחלטתו הסתמך בית המשפט לענינים מינהליים על הלכה של בית משפט זה, לפיה אין לסווג בניין רק בהתאם לשימוש ההיסטורי שנעשה בו. עוד יצוין כי בית המשפט קבע כי גם אם נבחן את השימוש ההיסטורי שנעשה בבניין, הרי שאין לקבוע בצורה חד משמעית כי בית כומר הינו בית מגורים, נוכח מאפייניו הציבוריים של בית מסוג זה. גם קביעה חלופית זו אינה מצדיקה מתן רשות ערעור.

בשולי הדברים אעיר כי מן הראוי שהודעה על שימור הבניין תפורסם ברשומות, בהתחשב בכך שההחלטה על שימור הבניין התקבלה כבר ביום 4.6.03, על מנת שהמבקש לא ייאלץ לשלם ארנונה עבור נכס שעתידו אינו ברור לו.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית.