פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בר"מ
2657/14
לפני:
כבוד השופטת ד' ברק-ארז
המבקשת:
ס. אלון חברה להשקעות ובנין בע"מ
נ ג ד
המשיב:
הממונה על חוק המכר (דירות) (הבטחת השקעות של רוכשי
דירות), התשל"ה-1974
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית
המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים מיום 20.3.2014 בעמ"נ
13193-02-13 שניתן על-ידי כבוד השופט א' בכר
בשם המבקשת:
עו"ד רפאל לויט
החלטה
1.
לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים מיום 20.3.2014 (עמ"נ 13193-02-13, השופט א' בכר ). בפסק הדין נדחה ערעור שהגישה המבקשת על החלטתה של ועדת הערר (להלן:
ועדת הערר ) שהוקמה מכוח חוק רישום קבלנים לעבודות הנדסה בנאיות, התשכ"ט-1969 (להלן: חוק רישום קבלנים ) והוסמכה לדון גם בעררים שהוגשו לפי חוק המכר (דירות) (הבטחת השקעות של רוכשי דירות), התשל"ה-1974 (להלן: החוק להבטחת השקעות ).
רקע עובדתי
2.
המבקשת היא חברה קבלנית העוסקת בבניית דירות ובמכירתן. ביום 28.12.2010 ביצעה המבקשת עסקה שבמסגרתה היא מכרה דירת מגורים בחלקה 115 בגוש 8586 בעיר נתניה (להלן: עסקת המכר ).
3.
בהתאם להוראות החוק להבטחת השקעות ולתקנות שהותקנו מכוחו כנוסחן באותה עת
(תקנות המכר (דירות) (הבטחת השקעות של רוכשי דירות) (דיווח לממונה) (להלן: תקנות הדיווח )) היה על המבקשת לדווח אודות עסקת המכר למשיב, הוא הממונה על החוק להבטחת השקעות (להלן: הממונה ), בתוך שבעה ימים ממועד ביצועה של העסקה.
4.
למרות זאת, המבקשת לא דיווחה לממונה על עסקת המכר בשבעת הימים שבאו לאחר עסקת המכר, כפי שנדרש בתקנות הדיווח כנוסחן במועד ביצוע העסקה. למעשה, היא לא עשתה כן עד יום 29.12.2011, שבו הודיע לה הממונה על כוונתו להטיל עליה עיצום כספי כיוון שלא דיווחה על עסקת המכר.
5.
בעקבות פנייתו של הממונה אל המבקשת, מסרה לו האחרונה ביום 9.1.2012 את הפרטים הנדרשים אודות עסקת המכר. בתגובה לדיווח זה מצד המבקשת, החליט הממונה להפחית את שיעור העיצום שיוטל עליה, מכוחן של הוראות תקנות המכר (דירות) (הבטחת השקעות של רוכשי דירות) (הפחתה של העיצום הכספי בידי הממונה), התשע"א-2011. בסופו של דבר, ביום 11.9.2012 הוטל על המבקשת עיצום בסך 6,775 שקל בגין אי דיווח על עסקת המכר.
הוראות הדין הרלוונטיות
6.
מן הראוי להקדים ולהביא כבר כעת את הוראות הדין הרלוונטיות כלשונן. סעיף 3ה לחוק להבטחת השקעות, אשר מסדיר את חובת ה דיווח של המוכר לממונה אודות עסקה למכירה של דירה, קובע כדלקמן:
"מוכר ימסור לממונה, סמוך לחתימת חוזה המכר, את הפרטים האלה לגבי מכירה של כל דירה בפרויקט בנייה שלו: שם קונה הדירה, שם המוכר, פרטי המקרקעין, נותן הבטוחה וסוג הבטוחה שניתנה לטובת הקונה בהתאם להוראות סעיף 2" (ההדגשה שלי – ד.ב.א).
7.
במועד הרלוונטי לעסקת המכר, לשונה של תקנה 2(א) לתקנות הדיווח הורה כך:
"מוכר ימסור לממונה, סמוך לחתימת חוזה המכר, ולא
יאוחר משבעה ימים ממועד חתימת חוזה המכר, את הפרטים כנדרש בסעיף 3ה לחוק..." (ההדגשה שלי – ד.ב.א).
נוסח זה של תקנה 2(א) לתקנות הדיווח אינו זהה לנוסח התקנה כיום. זאת, לאחר שבשנת 2012 נערך תיקון בתקנות הדיווח (תקנות המכר (דירות) (הבטחת השקעות של רוכשי דירות) (דיווח לממונה) (תיקון), התשע"ב-2012), ובגדרו הוארך פרק הזמן הקצוב לדיווח על עסקה למכירת דירה ל-40 ימים. זהו אפוא נוסחה העדכני של תקנה 2(א) הנ"ל:
"מוכר ימסור לממונה, סמוך לחתימת חוזה המכר, ולא יאוחר מארבעים ימים
ממועד חתימת חוזה המכר, את הפרטים כנדרש בסעיף 3ה לחוק.." (ההדגשה שלי – ד.ב.א).
8.
סמכותו של הממונה להטיל עיצום כספי בגין אי-דיווח לממונה בדבר מכר דירה מוסדרת בסעיף 4ב(א)(1) לחוק להבטחת השקעות, המורה כך:
"על הפרת הוראות אלה בידי מוכר או תאגיד יטיל הממונה על המוכר או על התאגיד, לפי העניין, עיצום כספי בהתאם להוראות סעיפים 4ג עד 4יג בסכום המפורט להלן, לפי העניין:
(1)
אי-דיווח של המוכר לממונה על מידע לגבי מכירה של דירה, בניגוד להוראות סעיף 3ה – עיצום כספי בסכום של 28,020 שקלים חדשים...".
הליכים קודמים
9.
המבקשת הגישה ערר על החלטת הממונה להטיל עליה עיצום כספי. בעיקרם של דברים, טענותיה של המבקשת בערר התמקדו בפרק הזמן שנקבע לשם מילוי חובת הדיווח הקבועה בחוק להבטחת השקעות ובתקנות הדיווח שהותקנו מכוחו. נטען, בהקשר זה, כי תקנה 2(א) לתקנות הדיווח בנוסחה הקודם, הרלוונטי לבקשה, לקתה בחוסר סבירות, בשים לב לכך שהקציבה למוכר שבעה ימים בלבד לדווח על העסקה. לשיטת המבקשת, פרק זמן זה הינו קצר מכדי להטיל חיוב בגין חריגה ממנו.
10.
ביום 30.12.2012 נדחה הערר. ועדת הערר קבעה כי החלטת הממונה הייתה סבירה ולכן לא היה מקום להתערב בה. בנוסף לכך, דחתה ועדת הערר את טענותיה של המבקשת בעניין פרק הזמן שנקבע בתקנה 2(א) לתקנות הדיווח, בשים לב לכך שבינתיים תוקן נוסחה והוארכה תקופת הדיווח. ועדת הערר הוסיפה כי אפילו היה נקבע ששבעה ימים לביצוע הדיווח אינם בגדר פרק זמן "סביר", לא היה בכך כדי לשלול את חיובה של המבקשת במקרה זה, בהתבסס על כך שהוראות סעיף 3ה לחוק להבטחת השקעות מחייבות כי דיווח על עסקת מכר יתבצע "בסמוך" למועד העסקה. לשיטתה של ועדת הערר, את המונח "בסמוך" יש לפרש בהתאם לסעיף 11 לחוק הפרשנות לחוק הפרשנות, התשמ"א-1981, המורה כי "הסמכה או חיוב לעשות דבר, בלי קביעת זמן לעשייתו – משמעם שיש סמכות או חובה לעשותו במהירות הראויה...". ועדת הערר הצביעה על כך שלא זו בלבד שהמבקשת דיווחה לממונה על עסקת המכר רק בחלוף כשנה ממועד ביצוע העסקה, אלא גם שהיא עשתה זאת רק בעקבות הודעת הממונה בעניינה. בהתאם לכך, קבעה ועדת הערר כי המבקשת לא עמדה בחובת הדיווח, הן לפי הוראות תקנה 2(א) לתקנות הדיווח והן לפי סעיף 3ה לחוק להבטחת השקעות.
11.
על החלטה זו הגישה המבקשת ערעור לבית המשפט המחוזי. בערעור חזרה המבקשת על הטענה כי תקנה 2(א) לתקנות הדיווח, כנוסחה במועד עשייתה של עסקת המכר, בטלה מחמת חוסר סבירות. המבקשת גרסה כי אין לייחס משקל למועד שבו ביצעה את הדיווח בסופו של דבר, אלא רק לשאלה האם מסגרת של שבעה ימים מהווה זמן סביר לדיווח כנדרש. לשיטת המבקשת, ככל שהתשובה שתינתן לשאלה זו היא שלילית, הרי שדינה של תקנה 2(א) הוא בטלות ומכאן שלא היה מקור חוקי לדרוש ממנה לדווח תוך פרק זמן מסוים דווקא, וממילא חיובה בעיצום הכספי נעשה ללא עיגון חוקי. המבקשת אף הצביעה על כך שהארכת פרק הזמן הקצוב לדיווח לארבעים יום באמצעות תיקון התקנה מהווה משנה חיזוק לדעה כי פרק הזמן המקורי שנקבע בה לא היה סביר. המבקשת טענה עוד שהסנקציה הקבועה בסעיף 4ב לחוק להבטחת השקעות, אשר הוטלה על המבקשת בגין הפרת חובת הדיווח, היא סנקציה "פלילית". בהקשר זה, נטען כי מחד גיסא, סנקציה פלילית אינה יכולה להתבסס על הסדר חקיקתי המנוסח באופן בלתי ברור (ולשיטתה של המבקשת, כזה הוא סעיף 3ה לחוק להבטחת השקעות, אשר עושה שימוש במונח "בסמוך"); ומאידך גיסא, סנקציה כזו אינה יכולה להתבסס על נורמה שנקבעה בחקיקת משנה, היינו בתקנה 2(א).
12.
בתגובתו לערעור טען הממונה כי דין הערעור להידחות מאחר שבית המשפט המחוזי אינו מוסמך לדון בבטלות התקנות. לגופם של דברים, המשיב טען שהסמכות להטלת העיצום הכספי קבועה בהוראות סעיף 3ה לחוק להבטחת השקעות, ומכאן שגם ללא תקנות הדיווח היה ניתן להטיל עיצום כספי כאמור מכוח החוק עצמו. לבסוף, טען המשיב כי העיצום הכספי שהוטל על המבקשת הוא בגדר סנקציה אזרחית-מינהלית, ומכאן שיש לדחות את טענות המבקשת לפיהן מדובר בסנקציה פלילית.
13.
ביום 20.3.2014 דחה בית המשפט המחוזי את ערעורה של המבקשת. בראשית הדברים, נדרש בית המשפט המחוזי לשאלת סמכותו לקיים ביקורת שיפוטית על תקנות הדיווח מכוח העיקרון של סמכות נגררת. בית המשפט המחוזי נמנע מלפנות בהקשר זה לסעיף 76 לחוק בתי המשפט, התשמ"ד-1984
(להלן:
חוק בתי המשפט ) והסביר כי גדרי סמכותו של בית משפט היושב כערכאת ערעור זהים לסמכותו של הטריבונל שעל החלטתו מוגש הערעור, ובמקרה זה סמכותה של ועדת הערר. בית המשפט המחוזי הוסיף והטעים כי בחוק רישום קבלנים, שמכוחו הוקמה ועדת הערר, לא קיימת כל הוראה המסמיכה אותה לדון בטענה שעניינה בטלותן של תקנות שהועלתה על דרך של תקיפה עקיפה.
בהתאם לכך, סבר בית המשפט המחוזי כי אינו מוסמך לדון בה בשבתו כערכאת ערעור על ועדת הערר. בית המשפט המחוזי קבע עוד, כגישתו של המשיב, כי ממילא ניתן היה להטיל את העיצום הכספי על המבקשת גם אילולא הותקנו תקנות הדיווח, וזאת משום שהחוק להבטחת השקעות מחייב כי דיווח על מכר דירה יתבצע בסמוך לעסקת המכר. לבסוף, נדרש בית המשפט המחוזי לשאלת הסיווג של העיצום הכספי, וזאת על-אף שהמבקשת זנחה את טענתה בהקשר זה. במסגרת כך, קבע בית המשפט המחוזי שהעיצום הכספי שניתן להטילו מכוח סעיף 4ב(א)(1) לחוק להבטחת השקעות הוא סנקציה אזרחית-מינהלית, להבדיל מסנקציה פלילית.
הבקשה למתן רשות ערעור
14.
הבקשה שלפני נסבה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. המבקשת סבורה שבית המשפט המחוזי שגה בכמה עניינים – בקביעתו שהוא נעדר סמכות לדון בטענות בדבר בטלותן של תקנות הדיווח בדרך של תקיפה עקיפה; בסוברו שהעיצום הכספי הקבוע בסעיף 4ב(א)(1) לחוק להבטחת השקעות מבטא סנקציה אזרחית-מינהלית, להבדיל מסנקציה פלילית; וכן בקביעתו כי גם אלמלא הותקנו תקנות הדיווח, מוסמך היה הממונה להטיל עיצום כספי על המבקשת מכוח סעיף 3ה לחוק להבטחת השקעות.
15.
באשר לסוגיית סמכותו של בית המשפט המחוזי לדון בבטלותן של תקנות הדיווח, מצביעה המבקשת על כך שסעיף 11(א) לחוק רישום קבלנים, אשר מסדיר את סמכויות העזר של ועדת הערר, קובע כי מוקנות לה כל הסמכויות הקבועות בסעיפים 11-9 לחוק ועדות חקירה, התשכ"ט-1969 (להלן: חוק ועדות חקירה ). המבקשת הפנתה בהקשר זה לסעיף 9(ב) לחוק ועדות חקירה הקובע כי "סמכויותיו של יושב-ראש הוועדה לעניינים אלה יהיו כשל בית משפט בהליך אזרחי", וטענה כי סמכויות אלה כוללות גם את הסמכות לקיים ביקורת שיפוטית על חקיקת משנה בדרך של תקיפה עקיפה. מכאן, לשיטתה של המבקשת, הייתה נתונה אף לבית המשפט המחוזי, כערכאת הערעור על ועדת הערר, הסמכות לדון בטענות לפיהן דין תקנות הדיווח הוא בטלות.
16.
המבקשת מוסיפה וטוענת כי בניגוד לנאמר בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, היא לא זנחה את טענתה בדבר אופיו ה"פלילי" של העיצום שהוטל עליה מכוח סעיף 4ב(א)(1). המבקשת מציינת כי לסיווג זה יש משמעות לצורך בחינת חוקיותם של
סעיף 3ה לחוק להבטחת השקעות ותקנה 2(א) לתקנות הדיווח.
דיון והכרעה
17.
לאחר שעיינתי בבקשה מצאתי כי דינה להידחות, אף מבלי לבקש את תגובת המשיב. כידוע, רשות ערעור ב"גלגול שלישי" בהליך שהחל בערכאה שיפוטית תינתן רק כאשר מתעוררת שאלה כללית החורגת מעניינם של הצדדים, או מקום שבו הימנעות ממתן רשות ערעור תוביל לעיוות דין חמור (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור ( הדר חיפה ) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)) (להלן:
הלכת חניון חיפה ). בבקשת רשות ערעור על הליך שראשיתו בטריבונל מינהלי יש להחיל אמות מידה דומות לאלו שנקבעו בהלכת חניון חיפה , ככל שטריבונל זה דומה יותר לערכאה שיפוטית ונהנה ממומחיות בתחום עיסוקו, וככל שההליך עבר גלגולים רבים יותר (ראו: בר"ם 2237/11 הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה "שורקות" נ' גרמנוב , פסקה 13 (23.9.2012)). בענייננו, קיימים קווי דמיון רבים בין ועדת הערר לבין ערכאה שיפוטית . מאפייניה "השיפוטיים" של ועדת הערר באים לידי ביטוי הן בהרכב הוועדה (שבראשה עומד שופט בדימוס וחברים בה שני אנשי ציבור שאינם מעובדי המדינה, כפי שמורה סעיף 10 לחוק רישום קבלנים); ו הן באופן פעולתה (ועדת הערר מכריעה בעניינים המונחים בפניה על דרך של פרסום החלטה מפורטת, בהסתמך על תקדימים משפטיים של בית משפט זה ועל כתבי טענות מטעם הצדדים). ואמנם, בית משפט זה כבר קבע כי ועדת הערר אינה רחוקה במאפייניה מערכאה שיפוטית (ראו: בר"ם 2329/12 אחים חסיד חברה קבלנית לבניה בע"מ נ' רשם הקבלנים
(28.5.2013)). נוכח האמור לעיל, יש לבחון את הבקשה שלפני בהתאם לאמות המדינה שנקבעו בהלכת חניון חיפה .
18.
בנסיבות העניין, הטענה המשפטית המרכזית של המבקשת נסבה על אי-סבירותה של תקופת הדיווח המקורית שנקבעה בתקנה 2(א) לתקנות הדיווח. אולם, כפי שצוין, הסדר זה תוקן זה מכבר על-ידי מחוקק המשנה. כזכור, המבקשת אינה טוענת כי פרק הזמן הקבוע בתקנות כנוסחן כיום לוקה בחוסר סבירות, כי אם תוקפת את סבירותו של ההסדר שחל במועד עסקת המכר, הסדר שכעת אינו בתוקף. המבקשת לא הראתה כי הדיון בתקנות בנוסחן הישן רלוונטי למקרים רבים נוספים התלויים ועומדים כיום, ובכך יש כדי לחזק את הקביעה שהבקשה איננה מעוררת עוד עניין כללי המצדיק דיון בו ב"גלגול שלישי". בכך מתייתר גם הדיון בשאלת סמכותה של ועדת הערר לדון בשאלת סבירותן של התקנות.
19.
אינני סבורה גם שלמבקשת נגרם עיוות דין המצדיק היעתרות לבקשה. המבקשת העבירה את הדיווח על עסקת המכר למעלה משנה לאחר ביצוע העסקה, וגם זאת רק לאחר פנייתו של הממונה אליה. בנוסף לכך, העיצום הכספי שהוטל עליה בסופו של דבר היה בשיעור נמוך משמעותית מן הסכום הקבוע בחוק, נוכח החלטות הממונה להפחית את החיוב בעניינה. בנסיבות אלה קשה לקבל טענה שלמבקשת נגרם עיוות דין, ולא כל שכן עיוות דין חמור.
20.
בנסיבות העניין, אין אף מקום להידרש לטענותיה של המבקשת בכל הנוגע לאופייה של הסנקציה שהוטלה עליה, קודם כל מן הטעם שהמבקשת אכן זנחה בערכאה הקודמת את טענתה זו (כך עולה, בין היתר, מדבריו הבאים של בא-כוחה של המבקשת בדיון: "מצאתי בסופו של דבר לנכון לצמצם את טענות הערעור רק לטענה של חוסר סבירות חקיקת המשנה"; כך גם עולה מדברי בא-כוח המשיב באותו דיון: "חברי באמת צמצם את הסוגיה ולכן לא התייחסנו למהות ההליך כפלילי, אזרחי"). לגופם של דברים, ראוי להוסיף – גם
אם למעלה מן הצורך – כי מהותו ואופיו של העיצום הכספי שמוטל מכוח סעיף 4(ב(א)(1) הוא אזרחי-מינהלי, כפי שקבע אף בית המשפט המחוזי אגב אורחא, ולכל היותר – מצוי הוא בתחום הביניים שבין המישור האזרחי לפלילי (ראו: קנת מן "סנקציות אזרחיות-עונשיות" עיוני משפט טו 243, 256 (1992); בג"ץ 2651/09 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' שר הפנים , פסקה 39 לפסק דינו של השופט י' דנציגר (15.6.2011)
(להלן: עניין האגודה לזכויות האזרח )). עוד על ההבחנה בין סנקציה במישור האזרחי-מינהלי לבין סנקציה במישור הפלילי ראו: ר"ע 277/82 נירוסטה בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(1) 826, 831-830 (1983); עניין האגודה לזכויות האזרח ,
בפסקאות 9-5 לפסק דינו של השופט א' א' לוי ובפסקאות 11-6 לפסק דינה של השופטת
(כתוארה אז) מ' נאור ). זאת למדים מתכליתו של ההסדר, אשר מעיד כי מדובר באמצעי מינהלי לאכיפת החוק ולא בהסדר שמקורו במישור הפלילי. אכן, העובדה כי בהסדר מסוים נקבע תמריץ שלילי שביסודו תכלית הרתעתית אינה מלמדת כי בהכרח מדובר בהסדר עונשי במישור הפלילי (עניין האגודה לזכויות האזרח , בפסקה 39 לפסק דינו של השופט דנציגר ). ואמנם, לא אחת אומצו בדברי חקיקה הסדרים כדוגמת העיצום הכספי דנן, אשר בין תכליותיהם עומדת הרתעה, ובכל זאת אינם נחשבים להסדרים "פליליים" (ראו שם , בפסקאות 40-38 לפסק דינו של השופט דנציגר וכן בפסקה 10 לפסק דינה של השופטת נאור ). דומה שמגמה חקיקתית זו אף מתגברת בשנים האחרונות
(ראו למשל: חוק ייעול הליכי האכיפה ברשות ניירות ערך (תיקוני חקיקה), התשע"א-2011).
21.
בשולי הדברים, מן הראוי לציין כי בית משפט זה הכיר זה מכבר בעקרון לפיו סמכותם של טריבונלים מינהליים אינה מוגבלת לבחינת שאלות בעלות אופי עובדתי-טכני, וכי נתונה להם הסמכות לדון גם בסוגיות בעלות אופי עקרוני, כגון טענות בדבר פגמים בחקיקת משנה הנוגעת לנסיבות אותו עניין (ראו: רע"א 2425/99 עיריית רעננה נ' י.ח. יזום והשקעות בע"מ , פ"ד נד(4) 481, 494 (2000) (להלן: עניין יזום )). זאת, נוכח
החשיבות שמיוחסת לכך שהדיון הראשוני במחלוקות שבין האזרח לרשות יתקיים במסגרת הטריבונלים המינהליים, ובהתאם למגמת ההרחבה של תחומי הסמכות הנתונים להם (למעמדם של הטריבונלים המינהליים ראו: בר"מ 2498/14
המרכז לאקונומיה בישראל בע''מ נ' עיריית רחובות , פסקה 11 (10.6.2014)). ביטוי לכך ניתן גם בסעיף 38 לחוק בתי דין מינהליים, התשנ"ב-1992 (להלן: חוק בתי דין מינהליים), אשר מסדיר את הסמכות הנגררת של בתי הדין שעליהם חל חוק זה. לכאורה, האפשרות לרכז את ההתדיינות בעניין אחד בפני אותו טריבונל, לרבות בטענות ביחס לפגמים בחקיקת משנה, עולה בקנה אחד עם המדיניות השיפוטית המצדדת בהעלאת טענות מינהליות ב"תקיפה עקיפה" גם במסגרת הליכים שיפוטיים שאינם בעלי אופי מינהלי (ראו והשוו: בג"ץ 9131/05 ניר עם כהן ירקות אגודה שיתופית חקלאית בע"מ נ' מדינת ישראל – משרד התעשייה המסחר והתעסוקה , פסקאות 5-4 (6.2.2006); עע"ם 1786/12 ג'ולאני נ' מדינת ישראל – המשרד לבטחון פנים , פסקה 39 (20.11.2013)).
22.
אכן, חוק בתי דין מינהליים אינו חל על ועדת הערר בענייננו, אולם אין לשלול על הסף הכרה בכך שאף טריבונלים אחרים יהיו מוסמכים לדון במכלול רחב של שאלות העולות מן הנושאים הנדונים בפניהם, והכל לפי פרשנותו הראויה של החוק המסמיך שמכוחו הם פועלים (ראו: יצחק זמיר
הסמכות המינהלית כרך ג 1622 (2014)). אין צריך לומר, שכאשר שאלה מוכרעת במתכונת של "תקיפה עקיפה" בגדרה של סמכות נגררת הכרעה זו היא "לצורך אותו עניין" בין הצדדים בלבד. עם זאת, השאלה אינה נדרשת להכרעה במקרה זה וניתן להותירה למקרה המתאים לעתיד לבוא. מכל מקום, ראוי להבהיר כי אין מקום לטענה לפיה ניתן למצוא עיגון לסמכותה של ועדת הערר לדון בטענות בדבר בטלותן של תקנות בסעיף 9 לחוק ועדות חקירה, בשים לב לכך שהוראת סעיף זה מקנה ליושב ראש ועדת חקירה סמכויות של בית משפט אזרחי ביחס לכמה עניינים שמנויים בו. הא – ותו לא.
23.
סוף דבר: דין הבקשה להידחות. משלא התבקשה תגובת המשיב, אין צו להוצאות.
ניתנה היום, כ"ד בסיון התשע"ד (22.6.2014).
ש ו פ ט ת