בר"מ 2682/10 מדינת ישראל נ. QINGDE LIN

1.

מונחת לפני בקשתו הרביעית במספר, בתוך שבוע ימים (!) לשחרור המשיב ממשמורת, בגדרה של הבקשה למתן רשות ערעור, שהגישה המדינה. לא ראיתי להיעתר לבקשות קודמות של המשיב, שהאחרונה שבהן אף הוגשה לכאורה תוך העלמת נתונים מהותיים מבית המשפט, ואינני רואה להיעתר אף לזו הנוכחית. המשך הטיפול בבקשה למתן רשות ערעור יהיה כמפורט בהחלטתי זו.

2.

בית משפט זה ער היטב לקשיים הרבים ולמצוקה הנפשית הכרוכים בשהייה של אדם ב"משמורת", שאיננה אלא בית אסורים. אולם במקרה דנן, עסקינן באדם הנתון במשמורת כיוון שברצונו לנהל תובענה אזרחית בהיותו בארץ, אשר יכול בכל רגע נתון לצאת מן המשמורת, אם ייאות לעזוב את מדינת ישראל, משפגה אשרת השהייה שלו לפני כשנתיים וחצי . טענת המשיב לקיום חיוב אזרחי, איננו מצדיק לכאורה את המשך שהותו הבלתי חוקית בישראל (ראו: בג"ץ 7681/01 ביוג'ו נ' שר הפנים

(לא פורסם, 23.10.2001)), לא כל שכן את יציאתו מן המשמורת. פתרון למלכוד בו נמצאים אנשים במצבו של המשיב הוא כי בית המשפט יפעל במגבלות סמכותו לכך שעדותו של השוהה שלא-כדין תיגבה כעדות מוקדמת, שעד אז לא יגורש (ראו לדוגמה: עת"ם(ת"א) 2495/09 Ding Sunping

נ' משרד הפנים (לא פורסם, 4.10.2009; כב' השופטת ד' גנות )). במקרה דנן, הקדימה המדינה והביעה את הסכמתה – לפנים משורת הדין – כי יתאפשר למשיב לשהות בישראל עד לגביית עדותו המוקדמת, וטוב שעשתה כן. אולם עובר לדיון בעתירת המשיב בבית המשפט קמא, שפסק הדין בה הוא מושא הבקשה שלפני, מועד גביית העדות לא היה ידוע, ובית המשפט הנכבד קמא, ציין כי אילו היתה העדות המוקדמת נשמעת בתוך זמן קצר – היה מוצא כי יש להותיר את המשיב במשמורת. אולם בנסיבות העניין, שבהן המועד האמור לא היה ידוע ­– הורה בית המשפט הנכבד לשחרר את המשיב ממשמורת.

המדינה ביקשה רשות לערער על ההחלטה האמורה, ולעכב את ביצועה.

3.

במועד הגעתה של הבקשה למתן רשות ערעור לעיוני, נגלה מצב אנומאלי: שוהה שלא-כדין שהמדינה הסכימה כי ייוותר בישראל עד לגביית עדותו המוקדמת, אך שנראה כי טרם נקבע מועד לגביית עדותו, בעיקר בשל התנהלותו שלו: הוא התמהמה במשך כחודשיים מאז הגשת התביעה האזרחית (ראשית ינואר 2010, שאז אף הושם במשמורת) ועד להגשת הבקשה לגביית עדות מוקדמת (בראשית מרץ 2010; הסבריו לענין ההשתהות אינם מניחים את הדעת). אף לאחר שחלף המועד להגשת תשובה מטעם הנתבעים בתביעה, המשיב לא עתר מיוזמתו לקבלת החלטה בבקשה.

4.

בניגוד לאמור בהחלטתו של בית המשפט הנכבד קמא, התקשיתי איפוא למצוא בהסכמת המדינה לאפשר למשיב להמשיך ולשהות בישראל עד לגביית עדותו המוקדמת, ובעיכוב שהתהווה בקביעת מועד לגביית העדות, משום בסיס מספיק כדי להורות על שחרורו של המשיב ממשמורת, וודאי לקביעה כי יינתן לו היתר לביצוע עבודות מזדמנות. יש לסברתי קושי בהחלטה מעין זו ככלל (למעט, אולי, בנסיבות חריגות, שלא נראה כי מתקיימות כאן), ובפרט שעה שהמדובר בשוהה שלא כדין מזה שנתיים וחצי, אשר נעצר כבר פעם אחת, שוחרר, בכפוף לכך שיעזוב את ישראל עד למועד שנקבע מראש, הפר את תנאי שחרורו, ונעצר בשנית. זאת ועוד – אי-הוכחת פעילות נמרצת על-ידי השוהה הבלתי חוקי לגביית עדותו המוקדמת יכולה להיות עילה לא רק להותרתו במשמורת, אלא גם כדי לאפשר את גירושו מישראל ללא שיהוי נוסף (ראו: עע"ם 5845/02 חמדאן נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 1.12.2002)).

5.

החלטתו של בית המשפט הנכבד קמא היא בעלת השלכות רוחב על זכותם של שוהים שלא כדין להישאר בישראל שלא במשמורת עד לבירור תובענה אזרחית שהגישו. די בכך כדי להצדיק מתן רשות ערעור בבקשה, וכך אני מורה .

עם זאת, נוכח האמור בסעיפים 3 ו-4 שלעיל ראיתי לנכון – עוד טרם שתקודם בקשת המדינה – לבחון האם קיימת אפשרות לגביית עדות מוקדמת של המשיב בתוך זמן פרק קצר, כדי שתינתן לו ההזדמנות להשמיע את עדותו במסגרת תביעתו האזרחית ולעזוב את ישראל, בלא שיידרש להיות נתון במשמורת זמן ממושך יתר על המידה. מכאן החלטתי מתאריך 12.4.2010, שלאחריה אכן היטיב בית המשפט המחוזי הנכבד (כב' השופט ח' ברנר , רשם בית המשפט ) לעשות בקובעו את המועד לשמיעת עדותו המוקדמת של המשיב בת"א 8311-01-10 למועד קרוב ביותר – תאריך 2.5.2010. באופן מצער, כך הוברר עתה, המשיב לא זומן לדיון האמור מהמשמורת בה הוא נתון ולפיכך הדיון נדחה ועדותו המקדמית צפויה להישמע רק בתאריך 17.5.2010. עם זאת, אין בכך כדי להצדיק את שחרורו של המשיב ממשמורת, נוכח הערותיי שלעיל.

6.

במצב הדברים הנוכחי, סבורני כי יש להמתין עם הטיפול בערעור לגופו למצער עד לאחר המועד שנקצב לשמיעת עדותו המוקדמת של המשיב, הקבוע כאמור, לעת הזו, לתאריך 17.5.2010, ואולם נוכח סיכוייה הטובים לכאורה של בקשת המדינה בערעור לגופו יש מקום להוציא צו עיכוב ביצוע זמני, חלף הצו הארעי מתאריך 8.4.2010, שיעמוד בתוקפו עד להכרעה בערעור.

מובן שהמשיב יכול להחליט בכל עת כי הוא מבקש לעזוב את ישראל, בין אם משום שקצה נפשו בשהייה במשמורת ובין אם משום שיסבור כי עדותם הצפויה של יתר 25 התובעים האחרים בתובענתו די יהיה בה, שאז הוא ישוחרר ממשמורת לאלתר על מנת לעזוב את הארץ.

7.

לבסוף אעיר לגבי טענתו של בא-כוח המשיב, כי אין הוא רואה את הקשר שבין שאלת שחרורו של המשיב ממשמורת, העומדת לדיון בבקשה שלפני, לבין ההליכים האזרחיים המתנהלים בבית המשפט המחוזי בתל אביב (סעיף 4.3 להודעתו) כי הסיבה היחידה שהמשיב עדיין שוהה בישראל הם ההליכים האזרחיים. אילולא תובענתו האזרחית והסכמת המדינה לגביית עדותו המוקדמת בגדרה, לא היתה בנמצא כל עילה להישארותו הנוספת בישראל, לאחר שאשרת השהייה שלו פגה זה מכבר. הנה כי כן ככל שהמשיב איננו מצליח לזהות קשר בין ההליך המינהלי וההליכים האזרחיים, פתוחה בפניו כאמור הדרך שלא לנכוח בהליכים האזרחיים ולצאת לאלתר מן המשמורת על מנת לעזוב את ישראל.

8.

מבלי לגרוע מכל האמור לעיל – המשיב ימסור הודעה מעדכנת, כאמור בסעיף 2 להחלטתי מתאריך 2.5.2010 (ובהתחשב בדחיית המועד לשמיעת העדות המוקדמת), לרבות הבהרה באשר לפשר התנהלותו כאמור בסעיף 1 לאותה החלטה, וזאת עד לתאריך 24.5.2010.

לאחר קבלת הודעה מעדכנת כאמור אחליט בדבר המשך הטיפול במכלול.