בר"מ 2948/17 פלוני נ. מדינת ישראל -רשות האוכלוסין וההגירה

בקשת רשות לערער על החלטת בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים (כב' השופטת נ' בן אור ) שבגדרה נדחתה בקשה למתן צו ביניים שימנע הרחקת המבקש 1 (להלן: המבקש ) מישראל.

1.

כעולה מהחלטות הערכאות הקודמות, המבקש הוא תושב אזור יהודה והשומרון (להלן: האזור ). בשנת 1995 נישא המבקש למבקשת 2 (להלן: המבקשת ), שהיא אזרחית ישראלית (להלן ביחד: המבקשים ), ולהם 6 ילדים משותפים. בשנת 1998 הגישה המבקשת בקשה לאיחוד משפחות, מכוח נישואיה למבקש, ובקשה זו סורבה מטעמים ביטחוניים. בהמשך, פנה המבקש לוועדה לבחינת טענות בדבר מאוימות על רקע שיתוף פעולה עם ישראל (להלן: ועדת המאוימים או הוועדה ) על מנת לקבל היתר שהייה בשל סכנה שנשקפת לחייו בשטחי האזור, ובקשתו נדחתה. המבקש עתר לבית משפט זה כנגד החלטת הוועדה האמורה, ועתירתו נמחקה מכיוון שהמבקש שהה אותה עת במעצר עקב העמדתו לדין בגין אישום בעבירת שוד ובעבירות נוספות שיוחסו לו (בג"ץ 1905/05 פלוני נ' ראש ממשלת ישראל (12.12.2007) (להלן: העתירה הראשונה )). לאחר שחרור המבקש מהכלא הוא פנה פעם נוספת לוועדה, ובקשתו סורבה. עתירה שהגיש המבקש נגד החלטה אחרונה זו של הוועדה נדחתה, תוך שנקבע כי לא עלה בידי המבקש להצביע על נתונים – המחדשים על הבדיקה שנערכה בעניינו בעקבות הגשת העתירה הראשונה – שיצדיקו בחינה חוזרת של טענותיו בעניין הסכנה הנשקפת לו באזור; וכי יש להעניק משקל בהקשר זה למסוכנות הנשקפת ממנו, עקב הרשעותיו בפלילים (בג"ץ 9357/10 פלוני נ' ראש ממשלת ישראל , פסקאות 7 ו-13 (7.3.2012) (להלן: העתירה השנייה )) . עוד צוין בפסק הדין כי למבקש עבר פלילי עשיר והוא הורשע בעבירות שונות, ביניהן: פריצות; גניבות; הפרעה לשוטר; איומים; הסגת גבול; ביצוע שוד בנסיבות מחמירות והתנגדות למעצר חוקי ( שם ,

פסקה 4). בשנת 2014 הגיש המבקש בקשה נוספת לאיחוד משפחות, וזו נדחתה ביום 7.7.2016 (זאת לאחר התקיימותם של הליכים נוספים, שלא נרחיב בהם), תוך שצוין כי נלקחו בחשבון טענות המבקש, לרבות אלו בדבר "חזרתו אל דרך הישר" מזה, כמו גם המלצת משטרת ישראל כי יש לדחות את הבקשה מזה.

2.

ביום 27.9.2016 עררו המבקשים על החלטה אחרונה זו של המשיבה לבית הדין לעררים לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: בית הדין ), ובו ביום ניתן צו ארעי האוסר על נקיטת הליכי אכיפה נגד המבקש. המשיבה הגישה בקשה לביטול הצו הארעי שניתן ובקשה לסילוק הערר על הסף בשל שיהוי שנפל בהגשתו. ביום 29.9.2016 בית הדין הורה על ביטול הצו הארעי; דחה את הבקשה לצו ביניים; והורה למבקשים להגיש בקשה להארכת מועד להגשת הערר תוך 14 ימים (בקשת רשות לערער על ההחלטה בעניין צו הביניים מטעם המבקשים, נמחקה. ראו רע"ם (מינהליים י-ם) 41013-10-16 פלוני נ' משרד הפנים – רשות האוכלוסין וההגירה

(29.1.2017)) . בקשה להארכת מועד כאמור לא הוגשה, ומשכך נמחק הערר ביום 3.1.2017 (להלן: החלטת המחיקה ) . ביום 4.1.2017 הגישו המבקשים בקשה לביטול החלטת המחיקה, בנימוק כי עוד ביום 13.10.2016 הגישו בקשה להארכת מועד הגשת הערר. ביום 8.1.2017 הורה בית הדין על ביטול החלטת המחיקה, והורה למשיבה להגיש תגובה לבקשה להארכת המועד להגשת הערר. ביום 26.1.2017 דחה בית הדין את הערר בקבעו כי לא הוכחו טעמים מיוחדים המצדיקים את הארכת המועד המבוקשת; כי המבקש נקט בעשיית דין עצמי מתמשכת ;

וכי הליכים משפטיים קודמים שניהל המבקש בטענה כי נשקפת לו סכנת חיים בשטחי האזור, כמו גם עברו הפלילי העשיר – הם בעלי "משקל מצטבר" התומך בדחיית הערר.

3.

על פסק דין זה הגיש המבקש ערעור לבית המשפט לעניינים מינהליים, שבצדו בקשה למתן צו ביניים האוסר על הרחקתו מישראל. לאחר שקיבל את תגובת המשיבה, דחה בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים (כב' השופטת נ' בן אור ) את הבקשה למתן צו ביניים. בית המשפט עמד על כך שלמבקש עבר פלילי עשיר, שבעטיו נדחו בקשות קודמות מטעמו לאיחוד משפחות; ושעתירה שהגיש המבקש לבית משפט זה נדחתה משלא נמצאו נתונים חדשים המבססים טענתו לסכנת חיים שצפויה לו באזור. באשר לסיכויי הערעור, נקבע כי אלה "אינם נראים, על פניו, חזקים במיוחד, בלשון המעטה", משהערר הוגש לבית הדין באיחור של 46 יום מבלי שהייתה בידי המבקש סיבה מוצדקת לכך.

4.

מכאן הבקשה שלפניי, שבצידה הוגשה בקשה למתן צו ארעי האוסר על הרחקת המבקש מישראל. לטענת המבקש שגה בית המשפט לעניינים מינהליים כשקבע כי סיכויי ערעורו נמוכים, שכן בית הדין דחה את הערר בשל איחור בהגשתו, בהיעדר עילה מוצדקת לכך, וזאת מבלי לדון בטענות המבקש לגופן. המבקש טוען כי נשקפת סכנה לחייו באזור בשל שיתוף פעולה שלו עם ישראל; כי לא שב לשטחי האזור מאז שנת 1998 בשל חששו זה; וכי בהחלטת המשיבה מיום 7.7.2016 הדוחה את בקשתו לאיחוד משפחות – לא ניתן ביטוי לחשש האמור. כמו כן, נטען כי לא נערך דיון לגופו של עניין בשאלת המסוכנות העדכנית של המבקש, שלעמדת האחרון התאיינה מאז ניתן פסק הדין בעתירה השנייה, ובשים לב – כך נטען – גם למשך הזמן הרב שחלף מאז ביצוע העבירות שבהן הורשע. באשר למאזן הנוחות, נטען כי דחיית הבקשה למתן צו ביניים תסב למבקש – שיהיה נתון בסכנת חיים באזור – ולמשפחתו, נזק רב. בהקשר זה, טוען המבקש כי עליו להישאר בישראל ולטפל במשפחתו משום שהמבקשת סובלת מדיכאון, ומכיוון שהמבקש הוא המפרנס את המשפחה. לטענתו, הרחקתו עלולה לפגוע "פגיעה קשה במצבם הנפשי והכלכלי" של ילדיו.

בהחלטתי מיום 2.4.2017 קבעתי כי לא יינתן צו במעמד צד אחד, והוריתי למשיבה להגיש תגובה לבקשה.

5.

המשיבה סבורה כי דין הבקשה להידחות על הסף בשל עשיית דין עצמי על ידי המבקש, תוך הפרה שיטתית של החלטות שיפוטיות בעניינו לאורך השנים, לרבות כאלו שדחו בקשותיו למתן סעדים זמניים שימנעו הרחקתו מישראל. בנוסף, סבורה המשיבה כי דין הבקשה להידחות אף לגופה, משסיכויי הערעור נמוכים בשל היעדר נימוק המצדיק את האיחור שבהגשת הערר; ובשים לב לעברו הפלילי של המבקש. בהקשר זה מדגישה המשיבה כי למבקש, בין השאר, הרשעה עדכנית משנת 2015 בגין הפרעה לשוטר במילוי תפקידו. לטענת המשיבה גם מאזן הנוחות אינו נוטה לטובת המבקש, שכן טענותיו לסיכון הנשקף לחייו נדונו והוכרעו בעתירה השנייה; ומשלא יגרם למבקש נזק בלתי הפיך אם ייצא לאזור ויוכל להמשיך לנהל ערעורו משם. עוד טוענת המשיבה בעניין זה כי אף אם עומדות למבקש טענות עדכניות בעניין הסכנה הצפויה לו בעקבות החזרה לאזור – היה עליו להביאן בפני הגורם המוסמך, ועדת המאוימים, בהליך המוכר לו נוכח פניותיו אליה בעבר. לבסוף, טוענת המשיבה כי נוכח עברו הפלילי של המבקש, ישנו "בסיס מוצק" לעמדה שלפיה נשקפת סכנה לציבור מהמשך שהיית המבקש בישראל.

6.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה לה מצאתי כי אין עילה להתערב בהחלטת בית המשפט לעניינים מינהליים שעניינה סעד זמני בתקופת הערעור (בר"ם 5396/15 ירדן נ' משרד הפנים , פסקה 5 (20.9.2015)). מבלי לטעת מסמרות בשאלת סיכויי הערעור, איני מוצא להתערב בקביעת בית המשפט לעניינים מינהליים כי אין להיעתר לבקשת המבקש למתן צו ביניים נוכח עברו הפלילי העשיר, ומשלא הציג נתונים חדשים המבססים את טענתו כי נשקף לו איום בשטח האזור. בהקשר זה אציין כי בדין טוענת המשיבה כי ככל שלעותר טענות חדשות בדבר מאוימות שנשקפת לו באזור, היה עליו למצות את ההליכים הרלוונטיים ולהעלות טענותיו לפני הגורמים המוסמכים לכך (השוו בג"ץ 9449/16 פלוני נ' ועדת מאוימים , פסקה 3 (12.12.2016)). ער אני לטענות המבקש בדבר הקושי שתסב עזיבתו את ישראל לבני משפחתו. יחד עם זאת, בהינתן ההכרעות השיפוטיות בעניינו, לא מצאתי שיש בטענות אלו כדי להצדיק התערבות בהחלטת בית המשפט לעניינים מינהליים בשלב דיוני זה, ואלו תתבררנה במסגרת ההליך העיקרי, מבלי שנביע עמדה לגופם של דברים.

הבקשה נדחית אפוא. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.