בר"מ 2985/17 קיבוץ עינת - אגודה שיתופית חקלאית בע"מ נ. המועצה האזורית דרו

בקשת רשות לערער על פסק הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים מרכז-לוד (כב' השופטת ד"ר א' רבינוביץ ברון ) שדחה את ערעור המבקש על החלטת ועדת הערר לענייני ארנונה כללית שליד המועצה האזורית דרום השרון (להלן: ועדת הערר )

בעניין חיוב המבקש בארנונה בגין בית עלמין שהוא מפעיל בשטחו בין השנים 2015-2014 .

רקע ותמצית ההליכים קודמים

1.

המבקש, קיבוץ עינת א גודה שיתופית חקלאית בע"מ (להלן: הקיבוץ )

מכר חלקות קבר בבית העלמין שהוא מפעיל בשטחו (להלן:

בית העלמין ) . בית העלמין הוקם ללא ההיתרים הנדרשים בדין, ובהמשך לדין ודברים שנוהל בעניין זה בין הקיבוץ לבין מינהל מקרקעי ישראל בשנת 2009 או בסמוך לכך, הגיעו הצדדים להסכם פשרה, שלפיו הקיבוץ לא יבצע קבורה בבית העלמין, למעט קבורה עתידית בחלקות שמורות (היינו: של אנשים שהתקשרו עם הקיבוץ למתן שירותי קבורה עובר להסכם), ולא ימכור חלקות קבר נוספות (להלן: הסכם הפשרה או ההסכם ). בנוסף, הוסכם כי בית העלמין יועבר לחזקת המועצה האזורית דרום השרון, היא המשיבה 1 (להלן: המועצה ) . ביום 27.1.2010 אישר בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' סגן הנשיא ע' מודריק ) את הסכם הפשרה ונתן לו תוקף של פסק דין. ביום 29.11.2009 החליטה מליאת המועצה לשנות את צו הארנונה של המועצה לשנת 2010 ולהוסיף פריט תת סיווג 721 שעניינו קרקע תפוסה בבתי עלמין הפועלים למטרות רווח (להלן: תת הסיווג החדש

ו צו הארנונה ). משכך, הגישה המועצה לשר הפנים ושר האוצר (להלן: השרים ) בקשה לאישור חריגים בצו הארנונה, ובכלל זאת התבקש אישור להוספת תת הסיווג החדש. ביום 8.12.2010 אישרו השרים בקשה זו (להלן: הבקשה לאישור חריגים ו אישור השרים ). בהמשך לאמור, חייבה המועצה את הקיבוץ בגין בית העלמין בהתאם לתת הסיווג החדש ועושה כן עד לעת הזו (שטח בית העלמין טרם הועבר לחזקתה של המועצה; עתירה מינהלית שהוגשה בעניין זה תלויה ועומדת, עת"ם (מינהליים מר') 32737-08-16 קיבוץ עינת – אגודה שיתופית חקלאית בע"מ נ' המועצה האזורית דרום השרון ).

2.

הקיבוץ הגיש עררים על שומות הארנונה בגין בית העלמין לשנים 2015-2014 (להלן: העררים ) שבגדרם טען כי הוא אינו הגורם המחזיק בשטח של חלקות הקבר המנוצלות, כי אם הנפטרים או קרוביהם ולכן יש להפחית את חיוב הארנונה בגין אותן חלקות; וכי מכל מקום אין לחייבו בארנונה בגין בית העלמין שכן זה אינו פועל למטרות רווח ולכן פטור מתשלום ארנונה לפי פקודת מסי העירייה ומסי הממשלה (פיטורין), 1938 (להלן:

הפטור ו פקודת הפיטורין ). ביום 6.10.2015 דחתה ועדת הערר את העררים וקבעה כי הפטור לפי פקודת הפיטורין לא חל בענייננו, משלא עלה בידי הקיבוץ לשכנע כי בית העלמין הוקם מלכתחילה שלא למטרות רווח ולא הוכח כי בית העלמין נועד לצרכי רווחת הציבור. לעניין זה ציינה ועדת הערר כי על פני הדברים נראה כי הפעלת בית העלמין אכן הפכה, נוכח ההתחייבויות במסגרת הסכם הפשרה, גרעונית – אך בכך אין כדי לשנות מהכרעתה. בחתימת ההחלטה ציינה הוועדה כי דעתה אינה נוחה מהתוצאה האמורה בשים לב לכך שהעברת השטח של בית העלמין מהקיבוץ לידי המועצה – כמוסכם בהסכם הפשרה – טרם יושמה.

3.

ביום 1.7.2014 ולפני שניתנה החלטת ועדת הערר, הגיש הקיבוץ עתירה מינהלית שבגדרה ביקש להורות על בטלות תת הסיווג החדש ולחלופין על בטלותן של שומות הארנונה שהוטלו מכוחו בגין בית העלמין. לטענתו, בבקשה לאישור חריגים שהוגשה לשרים החסירה המועצה מידע מהותי על אודות קיומו של ההסכם, והוצגו נתונים שגויים באשר לשטח בית העלמין; למספר הנישומים שיושפעו מתת הסיווג החדש; ולהיקף ההכנסה הצפויה למועצה באם יאושר תת הסיווג החדש. לפיכך, טען הקיבוץ כי אישור השרים בטל. עוד טען הקיבוץ בעתירה כי בית העלמין אינו עומד בתנאים של תת הסיווג החדש, כתיאורו בדברי ההסבר לבקשה לאישור חריגים (להלן: דברי הסבר ) וגם מטעם זה לא היה מקום לחייבו בארנונה על פי תת סיווג זה. ביום 22.2.2015 מחק בית המשפט לעניינים מינהליים מרכז-לוד (כב' השופט י' שינמן ) את העתירה, בהסכמת הצדדים, תוך שנקבע כי "טיעוניו המשפטיים של העותר (הקיבוץ – ע' פ') יישמרו לו לשלב של הגשת הערעור המינהלי, ככל שיוגש, על החלטת וועדת הערר" (עת"ם (מינהליים מר') 1890-07-14 קבוץ עינת נ' מ. א. דרום השרון

(22.2.2015); להלן: העתירה המינהלית ).

4.

ביום 11.1.2017 דחה בית המשפט לעניינים מינהליים מרכז-לוד (כב' השופטת ד"ר א' רבינוביץ ברון ) ערעור שהגיש הקיבוץ נגד המועצה וראש המועצה (להלן ביחד: המשיבים ) על החלטה אחרונה זו, משלא נמצא טעם להתערב בהחלטת הוועדה (להלן: הערעור המינהלי ). נקבע כי קבורתם של מי שרכשו חלקות עובר להסכם נמשכת, ובצדה גם תחזוקת בית העלמין, ולכן יש לראות בו כפועל למטרות רווח על אף האיסור למכור חלקות קבר חדשות על פי ההסכם; ו כי אף אם תתקבל טענת הקיבוץ כי הפעלת בית העלמין הפכה גרעונית בפועל, אין בכך כדי להשפיע על שאלת הסיווג הנכון של בית העלמין – לצורך חיוב בארנונה – ככזה המשמש למטרות רווח . בנוסף, נקבע כי קביעת ועדת הערר שלפיה הקיבוץ הוא שמחזיק בבית העלמין כולו, לרבות בחלקות הקבר, היא סבירה ולא נפל בה פגם שיש בו כדי להצדיק את התערבות בית המשפט. כמו כן, בית המשפט דחה את טענות הקיבוץ בדבר אי החוקיות של תת הסיווג החדש, שהועלו במסגרת העתירה המינהלית שנמחקה כאמור. הגם שצוין כי טענות הקיבוץ אינן מתייחסות לאופן הפעלת שיקול הדעת של השרים כי אם לאופן הצגת המידע בבקשה לאישור חריגים על ידי המועצה, נקבע כי אין בסמכותו של בית המשפט לעניינים מינהליים לדון בעתירות שעניינן אופן הפעלת שיקול דעת כאמור, וזו מסורה לבית המשפט הגבוה לצדק. עוד נקבע כי העתירה המינהלית הוגשה בשיהוי ניכר; כי במהלך תקופה זו חל שינוי לרעה במצבה של המועצה, שגבתה כספים מנישומים נוספים מכוח תת הסיווג החדש; וכי הקיבוץ לא הניח הסבר מספק לשיהוי שנפל בהתנהלותו. בצד האמור, קבע בית המשפט לגופם של דברים, כי אף אם הנתונים שהובאו בפני השרים חסרים או לא מדויקים – נוכח מסקנתו כי בית העלמין משמש למעשה למטרות רווח – אין מדובר בשוני מהותי במידע שהוצג לשרים ולכן לא ניתן לקבוע כי האישור שניתן על בסיסו בטל.

5.

להשלמת התמונה יצוין כי הקיבוץ פנה לבית משפט זה באשר לסיווג הליך ההשגה שעליו להגיש על פסק דין אחרון זה בטענה כי קיימות בו קביעות הן אשר לטענות שהועלו בעתירה המינהלית הן בדבר הטענות שבגדרי הערעור המינהלי. בהחלטה מיום 28.3.2017 נקבע (הרשם ג' לובינסקי זיו ) כי הדין לא מכיר בהליך מעורב של "ערעור ובקשת רשות ערעור" וכי אין מקום להגשת שני הליכים ערעוריים נפרדים על פסק הדין (בש"א 2772/17 קיבוץ עינת – אגודה שיתופית חקלאית בע"מ נ' המועצה האזורית דרום השרון (28.3.2017)). בהמשך לכך, נקבע כי על הקיבוץ לנקוט בדרך ההשגה המתאימה לשיטתו תוך שצוין כי אם קיים ספק לגבי דרך זו – ראוי להגיש בקשת רשות לערער ולבקש כי בית המשפט יעשה שימוש בסמכותו הקבועה בתקנה 410א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

הטענות בבקשת הרשות לערער

6.

בבקשת הרשות לערער שלפניי חוזר הקיבוץ הן על טענותיו בעתירה המינהלית – לגבי חוקיות תת הסיווג החדש, הן על הטענות בערעור המינהלי – לגבי חיובו בארנונה לפי הסיווג האמור. לטענת הקיבוץ לא היה מקום לדחות את הטענות בעתירה המינהלית מחמת שיהוי בשים לב לכך שמחדלי המועצה בנדון נמשכים נוכח אישור צווי הארנונה העדכניים הכוללים את תת הסיווג האמור; לא נגרם נזק למועצה בשל השיהוי הנטען וזו אף התעשרה שלא כדין בעקבות גביית הארנונה מכוח תת הסיווג החדש; והפגיעה בשלטון החוק הגלומה במעשה נושא ההליך חמורה. עוד נטען כי בית המשפט לעניינים מינהליים לא התייחס כנדרש לכל הטענות שהועלו בערעור המינהלי, ובהן כי בית העלמין אינו משמש למטרות רווח משנאסר ביצועה של קבורה מסחרית עתידית בשטחו; וכי הגדרת בית העלמין כ"משמש למטרות רווח" לא צריכה להיות מושפעת מכך שפעילות הקיבוץ בכללותה נועדה למטרות רווח או מכך שבית העלמין נהנה בעבר מפוטנציאל רווחי. לכן – כך הטענה – יש לפטור את הקיבוץ מתשלום ארנונה בגין בית העלמין כמצוות פקודת הפיטורין וצו הארנונה הרלוונטי. לחלופין טוען הקיבוץ כי הוא פטור מתשלום ארנונה למצער בגין חלקות הקבר שלא נמכרו; בגין הקרקע התפוסה הסמוכה לחלקות הקבר; ובגין החלקות שכבר מנוצלות, אשר מוחזקות בפועל על ידי הנפטרים או קרוביהם. לטענת הקיבוץ הבקשה דנא מעוררת שאלות בעלות חשיבות ציבורית והותרת המצב על כנו תגרום לו אי צדק חמור. הקיבוץ מוסיף וטוען כי נפגעה זכותו לערער על דחיית הטענות בעתירה המינהלית, משאלו נדונו במסגרת הערעור המינהלי, ועל כן יש להקל בבחינת בקשתו למתן רשות לערער.

7.

המשיבים סומכים ידיהם על פסק הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים ואמת המידה המצמצמת הנהוגה בהליכים מעין אלה. לטענתם, הטענות בבקשה התבררו בפני ועדת הערר ובית המשפט לעניינים מינהליים, שיישמו את הדין הרלוונטי בנסיבות העניין. המשיבים טוענים כי העתירה המינהלית הוגשה בשיהוי; וכי גם לגופו של עניין, אין בסיס לטענת הקיבוץ כי לו ההסכם היה מובא לידיעת השרים, אלה היו נמנעים מלאשר את הבקשה לאישור חריגים. עוד נטען, אשר לחיוב הפרטני בארנונה בגין בית העלמין, כי הוא משמש למטרות רווח נוכח תכלית הפעלתו וטיבה ומהותה של אישיותו המשפטית של המחזיק בו. בהקשר זה נטען כי תכלית זו של בית העלמין לא השתנתה בעקבות ההסכם והשלכותיו על רווחיותו. בנוסף טוענים המשיבים כי התכלית הציבורית שבבסיס מתן פטור מארנונה לבתי עלמין שאינם פועלים למטרות רווח איננה מתקיימת בעניינו של בית העלמין; וכי הקיבוץ מחזיק בבית העלמין כולו, בין היתר, בהיותו הנהנה העיקרי מהנכס היכול למנוע את שימושם של אחרים בו.

דיון והכרעה

8.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובה לה הגעתי למסקנה כי דינה להידחות. כידוע, אמת המידה ליתן רשות לערער על פסק דין של בית המשפט לעניינים מינהליים הדן בהחלטת ועדת ערר לענייני ארנונה בעניינים בעלי אופי יישומי היא מצמצמת. רשות כאמור תינתן במקרים בהם מתעוררת שאלה בעלת חשיבות עקרונית החורגת מעניינם הצר של הצדדים להליך או מקום שבו נמצא כי דחיית הבקשה תגרום למבקש עיוות דין (בר"ם 7680/16 סמינר אפעל נ' עיריית רמת גן , פסקה 4 (26.1.2017); בר"ם 1515/16 מנהל הארנונה בעיריית חיפה נ' ברוק , פסקה 5 (25.5.2016)). בענייננו, עיקר טענותיו של הקיבוץ מופנות לקביעות עובדתיות קונקרטיות של בית המשפט לעניינים מינהליים בשאלת סיווג בית העלמין לפי צו הארנונה של המועצה, התחומות בנסיבותיו הפרטניות של המקרה. כמו כן, אין בטענות הקיבוץ בדבר זהות הגורם ה"מחזיק" בחלקות הקבר כדי להקים עילה למתן רשות לערער. בית המשפט לעניינים מינהליים קבע כי ההחלטה לראות בקיבוץ כמחזיק הנכס לצורך חיובו בארנונה סבירה בנסיבות העניין, ולא מצאתי כי יש עילה למתן רשות לערער בהתייחס לקביעה זו, שעניינה ביישום הדין על בסיס נסיבות המקרה שלפנינו (ראו למשל בר"ם 5282/17 מנהל הארנונה בעיריית חיפה נ' סולומון , פסקה 5 (10.8.2017)).

9.

אשר לטענות הקיבוץ במסגרת העתירה המינהלית, שעליהן עמד הקיבוץ בשנית במסגרת הערעור המינהלי. אקדים ואומר כי לא היה מקום להורות על מחיקת העתירה המינהלית באופן שיאפשר דיון בטענות שהועלו בה במסגרת הערעור המינהלי מטעם הקיבוץ (אף שהמחיקה נעשתה כאמור, בהסכמת הצדדים). כפי שציינתי בעניין יוניברס , המחוקק הסמיך את בתי המשפט לעניינים מינהליים לדון בהחלטת רשות מקומית בענייני ארנונה בשני מסלולים דיוניים – ערעור מינהלי ועתירה מינהלית, וזאת בהתאם לעילה שבה מבקש הנישום להשיג על ההחלטה (בר"ם 7511/14 מנהל הארנונה בעיריית תל אביב-יפו נ' א.ק. יוניברס בע"מ , פסקה 13 (22.11.2016) (להלן: עניין יוניברס ); ראו גם עע"ם 5640/04 מקורות חברת מים בע"מ נ' מועצה אזורית לכיש , פסקה 4 (5.9.2005)). ראשיתו של הערעור המינהלי, בהשגה לפני מנהל הארנונה על בסיס העילות המנויות בסעיף 3(א) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו-1976 (להלן: חוק הערר ), והמשכו בערר לוועדת הערר שעל החלטתה קיימת לצדדים זכות לערער לבית המשפט לעניינים מינהליים (סעיפים 3 ו-6 לחוק הערר; סעיף 5(2) לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים , התש"ס-2000 (להלן: חוק בתי משפט לעניינים מינהליים ) בצירוף פרט 7 לתוספת השנייה לחוק זה). על פסק הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים בערעור, רשאים הצדדים לבקש רשות לערער לפני בית משפט זה, שתינתן במשורה ולפי אמת המידה שעליה עמדנו לעיל. בצד זאת, על טענות שאינן נתונות לסמכותה של ועדת הערר כמפורט בסעיף 3(א) לחוק הערר, ובפרט טענות בדבר אי חוקיות צו ארנונה כאמור בסעיף 3(ב) לחוק הערר, להתברר מלכתחילה במסלול שיפוטי, במסגרת הליך של עתירה מינהלית המוגשת, על פי רוב לבית המשפט לעניינים מינהליים (סעיף 5(1) לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים ) . במקרה זה – רשאים הצדדים להגיש ערעור בזכות לבית משפט זה על פסק הדין בעתירה המינהלית. כפי שצוין בפסיקתנו, הליכים אלה "נבדלים זה מזה הן במהותם, בהיותם מוקדשים לעניינים שונים, הן בצורתם, בהיותם שונים זה מזה מבחינת סדרי הדין הנהוגים בכל אחד מהם" (עע"ם 10811/04 סורחי נ' משרד הפנים , פ"ד נט(6) 411, 417 (2005)). הגשת עתירה מינהלית היא אפוא דרך המלך לבירור טענות שאינן מנויות בחוק הערר, הגם שהאפשרות לברר טענת הפליה במסגרת ערעור מינהלי על החלטת ועדת הערר לא נשללה לחלוטין בפסיקת בית משפט זה (עניין יוניברס , פסקה 15; בר"ם 4021/09 מנהל הארנונה של עיריית תל אביב נ' חברת מישל מרסייה בע"מ , פסקה י"א (20.12.2010)).

10.

לכן, בדין העלה הקיבוץ את טענותיו בדבר הפגמים שנפלו לגישתו בהחלטת השרים לאשר את הבקשה לחריגים במסגרת העתירה המינהלית. ברם, אינני סבור כי בנסיבות העניין שלפנינו, בשים לב לקביעות בית המשפט באשר לשיהוי שנפל במועד העלאת הטענות בעתירה המינהלית, יש בעובדה שהטענות נבחנו בסוף בגדרו של ערעור מינהלי ולא בגדרה של עתירה מינהלית, משום פגם המצדיק את התערבותו של בית משפט זה. כפי שציינתי בעניין יוניברס , מבלי לגרוע מחשיבות סיווגם הנכון של ההליכים, הסמכות העניינית במקרה דנא מסורה – בשני ההליכים – לבית המשפט לעניינים מינהליים, ולכן העובדה שהדיון נערך בגדרו של הערעור המינהלי אינה מחייבת החזרת הדיון לבית משפט לעניינים מינהליים כדי שידון בהליך כעתירה מינהלית:

"הן העתירה המינהלית, הן הערעור המינהלי הם הליכים מינהליים המסורים לסמכותו העניינית של בית המשפט לעניינים מינהליים [...] אשר דן בהם 'בהתאם לעילות, לסמכויות ולסעדים שלפיהם דן בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, בשינויים המחויבים לגבי עתירה מינהלית ולגבי ערעור מינהלי' [...] אין חולק כי חרף הטעות בסיווג ההליך, טענותיה של המשיבה ביחס לחיובה בארנונה נדונו על ידי הערכאה שהייתה מוסמכת לעשות כן לכתחילה אשר ממילא הייתה דנה בו לו הוגשה עתירה מינהלית כנדרש. משכך, הפגם בפסק הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים איננו מסוג של חוסר סמכות עניינית (השוו להחלטת הרשם י' מרזל בע"א 3730/09 לומקין נ' מדינת ישראל , פסקה 3 (12.11.2007)) אלא של שגיאה בסיווג ההליך בלבד. הגם שאין להקל ראש בחשיבות ההקפדה על סיווגם הנכון של ההליכים השונים הנדונים לפני בית המשפט לעניינים מינהליים, אין מדובר בפגם היורד לשורשו של עניין" ( שם , פסקה 18).

11.

בענייננו, אכן, ההכרעה בטענות בעתירה המינהלית במסגרת פסק הדין בערעור המינהלי הביאה לעירוב מין שבאינו מינו. ברם, טענות הקיבוץ בעתירה המינהלית נבחנו על ידי בית המשפט לעניינים מינהליים לגופן (במסגרת הדיון בערעור המינהלי), על פי עילות הביקורת של המשפט המינהלי, ואלו הביאוהו למסקנה שלא נפל פגם מהותי במסד הנתונים שהוצג לשרים על ידי המועצה בבקשה לאישור חריגים באופן שמצדיק קבלת הטענה כי האישור שניתן על ידם – אינו תקף. מסקנה זו צוינה על ידי בית המשפט למעלה מן הנדרש, משנמצא כי הטענות בעתירה המינהלית הועלו בשיהוי ניכר, של למעלה משלוש שנים, ודי בכך כדי לדחותן. לעניין השיהוי נקבע כי אישור השרים ניתן ביום 8.12.2010 ואילו העתירה המינהלית הוגשה ביום 1.7.2014, זמן רב לאחר המועד הקבוע לכך בתקנות בתי משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000.

12.

בית המשפט מצא כי הקיבוץ לא נתן הסבר של ממש להשתהותו בהגשת העתירה; וכי במשך התקופה האמורה חויבו מחזיקים נוספים בתשלום ארנונה מכוחו של צו הארנונה שאושר על ידי השרים, ומשכך המועצה שינתה לרעה את מצבה. בנוסף, כעולה מתשובת המשיבים ונספחיה, מיד בסמוך להחלטת מליאת המועצה בעניין, המועצה שלחה הודעה לנישומים הרלוונטיים, ובהם הקיבוץ, שבגדרה צוינה הוספתו של תת הסיווג החדש בצו הארנונה וכוונתה של המועצה להגיש בקשה לשרים לשם קבלת אישורם לכך. כמו כן, בסמוך לאחר מתן אישור השרים, שלחה המועצה לקיבוץ הודעה נוספת בדבר קבלת אישור השרים ועל חיוב הארנונה הצפוי בגין בית העלמין מכוח תת הסיווג החדש. משכך, אין מחלוקת כי הקיבוץ ידע על אישור השרים בסמוך למועד בו ניתן והוא אף אינו טוען אחרת. עם זאת, במהלך כשלוש וחצי שנים נמנע הקיבוץ מלהשיג על אישור השרים. נוכח דברים אלה, מקובלת עליי מסקנת בית המשפט לעניינים מינהליים כי לא עלה בידי הקיבוץ להמציא הסבר של ממש להשתהותו וקביעותיו אשר לשיהוי שנפל בהעלאת הטענות ולמסקנות הנגזרות מכך בנסיבות המקרה שלפנינו בדין יסודן (עע"ם 867/11 עיריית תל אביב-יפו נ' אי.בי.סי ניהול ואחזקה בע"מ , פסקה 33 לחוות דעתי (28.12.2014) (להלן: עניין אי.בי.סי ); ראו גם הדברים שציינתי שם שיפים לטענת הקיבוץ שלפיה התנהלותו אינה לוקה בשיהוי נוכח "שרשורם" של הפגמים שנפלו בהתנהלות המועצה לצווי הארנונה העדכניים הכוללים את תת הסיווג האמור ( שם , פסקה 44)).

13.

משאלה הם פני הדברים, ובשים לב לכך שהקיבוץ הסכים למתווה הדיוני (השגוי כאמור) שלפיו טענותיו בעתירה המינהלית יידונו במסגרת הערעור המינהלי (על המשמעויות המעשיות הכרוכות בכך, ובהן כי בירורן הערעורי של טענות אלו יחייב מתן רשות מבית משפט זה), איני סבור כי הפגיעה בזכותו של הקיבוץ לערער על ההכרעה בטענותיו בעתירה המינהלית מצדיקה, בנסיבות העניין, להחזיר את הדיון בטענות אלו לבית המשפט לעניינים מינהליים שידון בהן תחת סיווג ההליך המתאים.

14.

אשר לקביעתו של בית המשפט לעניינים מינהליים שלפיה הוא אינו מוסמך לדון בעתירות מינהליות המכוונות לאופן הפעלת שיקול דעתם של השרים – אכן, חריג לסמכות בית המשפט לעניינים מינהליים לדון בהחלטות הרשות המקומית בענייני ארנונה נוגע להשגה על החלטות השרים – ביחד או לחוד, וזו מסורה לבית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק (פרט 1 לתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים). דא עקא, כבר נקבע בפסיקתנו כי חריג זה לסמכותו של בית המשפט לעניינים מינהליים יפורש בצמצום, כך שרק עניינים בעלי חשיבות ציבורית מיוחדת יגיעו לפתחו של בית משפט זה (בג"ץ 4381/97 מייזליק נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה פתח-תקווה , פ"ד נא(5) 385 (1997) (להלן: עניין מייזליק )). כפי שצוין בעניין מייזליק : "כדי להוציא עתירה מגדר הסמכות של בית-המשפט המחוזי צריך שהטענה העיקרית בעתירה תהיה מופנית נגד החלטת השר. לשון אחרת, צריך שהטענה הדומיננטית בעתירה, או העילה הדומיננטית בעתירה, יתייחסו לפגם שנפל בהחלטת השר" (עניין מייזליק , בעמ' 396).

15.

בעניין יוניברס עמדתי על כך שההבחנה האמורה חלה גם לעניין תחומי הסמכויות בדיני הארנונה, כך שרוב ההתדיינות בתחום זה תובאנה בפני בית המשפט לעניינים מינהליים, בהתאם לחוק ומבלי לגרוע מסמכותו המקבילה של בית משפט זה לדון בעניינים אלה, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, בהינתן הצדקה מתאימה לכך (ראו עניין יוניברס , פסקה 17). וכך גם בענייננו, לא היה מקום לקביעת בית המשפט כי אין לו סמכות לדון בעתירות התוקפות את שיקול דעתם של השרים לעניין הבקשה לאישור החריגים (הגם שלגוף הדברים נקבע כי טענות הקיבוץ מופנות למעשה לפגמים בהתנהלותה של המועצה ולא נגד אופן הפעלת שיקול הדעת של השרים). יפים לעניין זה הדברים שנאמרו בעניין מייזליק , בשינויים המחויבים למקרה דנא: "כאשר הטענה העיקרית בעתירה היא, שתכנית מיתאר מקומית פסולה בשל פגם שנפל בהחלטה של הוועדה המקומית, והטענה שנפל גם פגם בהחלטת השר היא טענה משנית או נגררת, אין העתירה יוצאת מגדר הסמכות של בית-המשפט המחוזי. הטפל הולך אחר העיקר" (עניין מייזליק , בעמ' 397).

16.

עיקר טענות הקיבוץ בעתירה הופנו לאופן בו הציגה המועצה את העובדות הרלוונטיות בבקשה לאישור חריגים, שלא תיארה את ההסכמות שאליהן הגיעו הצדדים במסגרת הסכם הפשרה. הטענה אפוא כי החלטת השרים לוקה בפגמים כתוצאה מהתשתית העובדתית שהציגה המועצה בבקשתה הולכת אחר העיקר – והוא הבקשה לאישור חריגים שהגישה המועצה לאישור השרים. משכך, סבורני כי בית המשפט היה מוסמך לדון בעתירה המינהלית, אך מכיוון שכך נעשה בסופו של דבר בפסק הדין – הן לעניין עילות הסף והן לגופן של הטענות – גם בהיבט זה לא קמה עילה למתן רשות לערער.

על יסוד האמור לעיל, לא מצאתי כי טענות הקיבוץ בעתירה המינהלית מקימות עילה להתערבות בנסיבות העניין.

לצד זאת, אוסיף ואומר כי טוב יעשו הצדדים אם יפתרו בהקדם את המחלוקות שעוד נטושות ביניהם באשר לקיום הסכם הפשרה במלואו ובכלל זאת לגבי העברת ההחזקה בבית העלמין למועצה. עיון בהודעת העדכון שהגישו הצדדים לבית המשפט לעניינים מינהליים שדן בעתירה בעניין אחרון זה מיום 26.7.2017 מלמד כי הצדדים מנהלים, נכון לשלב זה, מגעים לפתרון המחלוקות מחוץ לכותלי בית המשפט ויש לקוות כי אלה יישאו פרי.

סוף דבר: הבקשה למתן רשות לערער נדחית. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.