בר"מ 3013-22 בר"מ 3013-22

1.המשיבה, חברת "בית בלב" בע"מ מקבוצת קופת החולים "מכבי שירותי בריאות" (להלן: בית בלב או המשיבה), מפעילה דיור מוגן בנכס בן 8 קומות בעיר תל אביב-יפו (להלן: הנכס). בקומה הראשונה בנכס פועלת מחלקה סיעודית, שמיועדת לדיירים שזקוקים להשגחה ולסיעוד (להלן: המחלקה הסיעודית). למחלקה הסיעודית ניתן רישיון בית חולים, בהתאם לפקודת בריאות העם, 1940 (להלן: פקודת בריאות העם). ביתר הקומות בנכס מתגוררים דיירים עצמאיים. ביום 27.3.2017 הודיעה המבקשת 1, עיריית תל אביב-יפו (להלן: העירייה), על פיצול תשלום הארנונה בגין הנכס, כך שהתשלום בגין המחלקה הסיעודית יהיה בתעריף שונה מזה של שאר הקומות בנכס. העירייה הודיעה כי החל מיום 1.1.2017 ועד ליום 31.8.2017 התשלום בגין המחלקה הסיעודית יהיה לפי תעריף "בית חולים", ומיום 1.9.2017 ואילך התשלום יהיה לפי תעריף "שירותים כללי". התשלום בגין שאר הקומות בנכס נותר לפי תעריף "מגורים". ביום 18.4.2017 הגישה המשיבה השגה למנהל הארנונה בעיריית תל אביב-יפו (להלן: המבקש 2) בה נטען, בהקשר הבקשה שלפנינו, כי המחלקה הסיעודית היא חלק מהדיור המוגן ומשמשת את ציבור הדיירים, ועל כן אין הצדקה לפיצול שערכה העירייה בינה לבין יתר הנכס. ביום 3.5.2017 דחה המבקש 2 את ההשגה, והותיר על כנו את סיווג המחלקה הסיעודית כ"בית חולים". לשלמות התמונה יצוין כי בשנת 2020 תוקן צו הארנונה הכללית של העירייה, כך שנוסף סיווג ייעודי למחלקות סיעודיות ("מוסד סיעודי גריאטרי") (להלן: התיקון משנת 2020).

2.המשיבה הגישה ערר לוועדת הערר לענייני ארנונה שליד עיריית תל אביב-יפו (להלן: ועדת הערר לענייני ארנונה או הוועדה), וביום 17.1.2021 דחתה הוועדה את הערר. בפתח הדברים הדגישה הוועדה כי לפי המבחנים שנקבעו בפסיקה, יש לבחון את שאלת סיווג המחלקה הסיעודית לצרכי ארנונה בהתאם לשימוש הספציפי שנעשה בנכס. הוועדה מצאה כי במקרה דנן, מאפייני המחלקה הסיעודית מלמדים כי אין מדובר ביחידות מגורים עצמאיות. בתוך כך, עמדה הוועדה על כך שהדיירים עברו להתגורר במחלקה הסיעודית בשל הדרדרות במצבם הרפואי, ולצורך קבלת טיפול רפואי והשגחה. בנוסף, צוין כי הגם שהדיירים שוהים במחלקה לתקופות ארוכות, הם שוהים בחדרים משותפים אשר כוללים ריהוט בסיסי בלבד. משכך, דחתה הוועדה את הטענה כי יש לסווג את המחלקה הסיעודית בסיווג "מגורים" לצרכי ארנונה, והותירה על כנו את הסיווג שנקבע על ידי העירייה. יוער כי עמדת המיעוט בוועדה סברה כי בנסיבות העניין אין לסווג את המחלקה הסיעודית כ"בית חולים", היות שאין בה את המכשור הרפואי, אנשי הצוות וסדרי העבודה שמאפיינים בתי חולים, וכן בהתחשב בתקופה הארוכה בה שוהים הדיירים במחלקה הסיעודית.

3.המשיבה ערערה על החלטה זו. ביום 9.12.2021 קיבל בית המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב-יפו (כב' סגנית הנשיא א' כהן) את הערעור ביחס לתעריף הארנונה בגין המחלקה הסיעודית. בית המשפט קבע כי בהתבסס על התשתית העובדתית שקבעה ועדת הערר לענייני ארנונה, יש לסווג את המחלקה הסיעודית כ"בית אבות" ולחייבה לפי תעריף "מגורים". בית המשפט עמד על כך שהמחלקה הסיעודית שונה במאפייניה מבית חולים, שכן הדיירים מתגוררים בה לתקופה ממושכת ובלתי מוגבלת מראש. עוד ציין בית המשפט כי אמנם המחלקה הסיעודית מציעה השגחה רפואית מוגברת וטיפול רפואי בסיסי, אך במקרים בהם נדרש טיפול רפואי מורכב הדיירים מועברים לקבלתו בבית חולים, שכן המחלקה לא ערוכה להציע טיפולים מסוג זה.

4.מכאן הבקשה שלפניי שבמסגרתה העלו המבקשים לראשונה טענה עקרונית, לשיטתם, שלפיה די בכך שמחלקה סיעודית מחזיקה ברישיון להפעלה כבית חולים בהתאם לפקודת בריאות העם על מנת להכריע בשאלת סיווג הנכס לצרכי ארנונה, ואין לערוך בירור עובדתי נוסף לגבי השימוש שנעשה בנכס. כנטען, החובה שקבועה בפקודת בריאות העם שבגדרה מחלקה סיעודית נדרשת להירשם כבית חולים מלמדת על השימוש שנערך בפועל בנכס, ואין בהיקף השירותים הרפואיים שמוצעים במחלקה סיעודית מסוימת או בנתונים אחרים בדבר אופן השימוש הפרטיקולרי בנכס כדי לשנות מכך. לטענת המבקשים, עמדה זו נתמכת בהוראות שונות בדין מהן עולה כי מחלקה סיעודית היא בגדר מוסד רפואי. לבסוף טענו המבקשים כי ישנו דפוס של פסיקות סותרות בבתי המשפט דלמטה במקרים בהם העובדות דומות.

5.התבקשה תשובה. המשיבה טוענת כי הבקשה לא מעוררת שאלה שמצדיקה כי בית משפט זה יידרש לסוגיה בשלישית. לגישתה, מוקד המחלוקת הוא המבחן המתאים לסיווג המחלקה הסיעודית לצורך תשלום ארנונה, סוגיה שהוכרעה זה מכבר בפסיקה. לטענת המשיבה, ההלכה בעניין זה קובעת כי יש לבחון את מאפייני המחלקה בכל מקרה ומקרה, וכי רישיון או תעודה יכולים לשמש כאינדיקציה בקביעת הסיווג, אך הם אינם חזות הכל. עוד טענה המשיבה כי ההגדרה הרחבה ל"בית חולים" בפקודת בריאות העם, שכוללת מוסדות מסוגים רבים, מקשה על האפשרות להסיק מתעודת הרישום לבדה לגבי הסיווג המתאים לצרכי תשלום ארנונה. המשיבה הוסיפה וטענה כי בהתחשב בתיקון משנת 2020, במסגרתו נוסף סיווג ייעודי למוסדות מהסוג שמפעילה המשיבה, ההכרעה במחלוקת דנן תחומה בזמן והשלכותיה מוגבלות.

6.לאחר שבחנתי את בקשת הרשות לערער והתשובה לה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. כידוע, על בקשת רשות לערער על פסק דין של בית המשפט לעניינים מינהליים בערעור על החלטת ועדת הערר לענייני ארנונה חלה אמת מידה מצמצמת. רשות כאמור תינתן במקרים שבהם מעלה הבקשה שאלה בעלת חשיבות עקרונית שחורגת מעניינם של הצדדים להליך (ראו, מני רבים: בר"ם 8450/20 מעון הורים בתי מחסה נ' מנהל הארנונה של עיריית ירושלים, פסקה 5 (10.2.2021); בר"ם 7460/19 עזיזה תרבות ואוכל בע"מ נ' עיריית ירושלים, פסקה 5 (26.12.2019)). הבקשה שלפניי לא מעלה שאלה כאמור. טענתה של המבקשת – שלפיה יש לראות ברישיון בית חולים לפי פקודת בריאות העם כראיה מכריעה בבחינת הסיווג לצרכי ארנונה – הועלתה לראשונה בתצורתה זו בגדר הבקשה דנן, ולא הועלתה לפני ועדת הערר לענייני ארנונה או לפני בית המשפט לעניינים מינהליים, כפי שעולה מעיון בכתבי הטענות של המבקשת. ואולם, כידוע, ככלל אין מקום שבית משפט זה יידרש כערכאה ראשונה לטענה בעת בחינת בקשת הרשות לערער (בר"ם 8737/14 מסלמאני נ' מנהל הארנונה בעיריית ירושלים, פסקה 4 (11.2.2015); בר"ם 4297/10 נאות לה גרדיה בע"מ נ' מנהל הארנונה של עיריית תל אביב, פסקה 8 (2.9.2010) (להלן: עניין נאות לה גרדיה בע"מ).

7.לכך יש להוסיף כי נוכח השינוי שנעשה בתיקון משנת 2020, במסגרתו נקבע תעריף ייעודי למחלקות סיעודיות, ממילא השלכותיה של הבקשה מצומצמות ומוגבלות (רע"א 7420/17 פרידמן נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה פתח תקווה, פסקה 5 (16.1.2018); בר"ם 2657/14 ס. אלון חברה להשקעות ובנין בע"מ נ' הממונה על חוק המכר (דירות) (הבטחת השקעות של רוכשי דירות), התשל"ה-1974, פסקה 18 (22.6.2014)). למעלה מן הצורך אעיר כי מבלי לטעת מסמרות בסוגיה זו – טענתה של המבקשת, שלפיה כאשר ניתן רישיון בית חולים לנכס אין לבחון מאפיינים נוספים לשימוש שנעשה בו, אינה מתיישבת לכאורה עם הלכות בית משפט זה, שלפיהן ההכרעה בשאלת הסיווג תיעשה על בסיס מאפייניו הספציפיים של הנכס, ולא לפי כלל גורף (ע"א 7975/98 אחוזת ראשונים רובינשטיין נ' עיריית ראשון לציון, פסקה 13 (9.2.2003); כן ראו: עניין נאות לה גרדיה בע"מ, פסקה 7).

8.הבקשה למתן רשות לערער נדחית אפוא, על יסוד אמות המידה המקובלות ומבלי שאני נדרש לגופן של הטענות. המבקשים ישלמו למשיבה הוצאות בסך 5,000 ש"ח.