בר"מ 310/21 רשות האוכלוסין וההגירה נ. קריסטינה זקיאנץ

1.

זוהי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים מיום 6.1.2021 (עת"ם 59023-10-20, השופטת מ' אגמון-גונן ). בית המשפט המחוזי נעתר לבקשת המשיבה למתן סעד זמני בגדרה של עתירה מינהלית.

2.

המשיבה, ילידת 1992, היא ילידת גאורגיה שכניסתה לישראל עם הוריה בשנת 1994 נעשתה מלכתחילה לפי חוק השבות, התש"י-1950, ועל בסיס זה קיבלה באותה עת אזרחות ישראלית. בשנת 1996 נשללה אזרחותם של המשיבה והוריה, לאחר שהתברר שהבקשות שהגישו לקבלת אשרות עולים התבססו על מסמכים כוזבים. מבלי להרבות בפרטים יצוין כי לאורך השנים מנהלת המשיבה הליכים משפטיים שונים מול המבקשת, רשות האוכלוסין וההגירה, לשם הסדרת מעמדה בישראל. הליכים אלה הובילו, בין היתר, לכך שהוחלט להעניק למשיבה רישיון ישיבה ארעי מסוג א/5 בחודש מאי 2018 לתקופה של שנתיים, במתכונת של חידוש מדי שנה. בחודש יוני 2019 הגיעה המשיבה ללשכת המבקשת על מנת להאריך את רישיונה, ושם נמסר לה שלא ניתן לעשות כן מאחר שלא מילאה אחר הדרישה להצגת דרכון בתוקף.

3.

על רקע זה הגישה המשיבה עתירה מינהלית ביום 28.10.2020. בהמשך, הגישה המשיבה גם בקשה למתן סעד זמני המכוונת לכך שרישיון הישיבה הארעי שניתן לה יוארך עד להכרעה בעתירה. בבקשה צוין כי המשיבה הייתה מבוטחת מילדותה בקופת חולים "מכבי" ואילו לאחרונה נמסר לה מהמוסד לביטוח לאומי כי אינה זכאית עוד לביטוח בריאות לנוכח המידע שנמסר מהמבקשת בקשר למעמדה בישראל. המשיבה הוסיפה ופירטה כי היא מקבלת טיפול תרופתי קבוע ועל כן שלילת מעמדה מונעת ממנה קבלת טיפול רפואי חיוני. המבקשת מצדה התנגדה לבקשה למתן סעד זמני וטענה כי יש לדחותה על הסף, בין היתר בשל אי-מיצוי הליכים והיעדר סמכות עניינית. בהקשר זה צוין כי היה על המשיבה לפנות תחילה לבית הדין לעררים הפועל על-פי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: בית הדין לעררים ).

4.

ביום 6.1.2021 התקיים דיון בבית המשפט המחוזי בבקשת המשיבה למתן סעד זמני, ובסופו קיבל בית המשפט המחוזי את הבקשה. בהחלטתו, קבע בית המשפט המחוזי כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המשיבה, אשר בשלב זה "נופלת בין הכיסאות" – מאחר שאינה מקבלת מענה משגרירות גאורגיה ומנגד גם אינה מקבלת מענה ממדינת ישראל, שבה היא חיה זה 26 שנים, מאז הייתה בת שנתיים. בית המשפט המחוזי הוסיף והדגיש את הקושי הכרוך בשלילת אפשרותה של המשיבה לקבל טיפול רפואי. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי סיכויי העתירה הם גבוהים, לאור העובדה שהמשיבה חוזרת ופונה בכל דרך אפשרית לרשויות המדינה השונות זה למעלה מ-13 שנה ועניינה טרם נדון לגופו. בנסיבות אלה, ציין בית המשפט המחוזי כי טענת המדינה בסוגיית הליך המתאים אינה במקומה.

5.

בקשת רשות הערעור דנן נסבה על החלטתו האמורה של בית המשפט המחוזי, ובצדה הוגשה גם בקשה לעיכוב ביצועה. לטענת המבקשת, העתירה שהגישה המשיבה אינה מצויה בתחום סמכותו העניינית של בית המשפט המחוזי, אלא בסמכותו של בית הדין לעררים, ועל כן אף אין בסמכותו של בית המשפט המחוזי ליתן את הסעד הזמני המבוקש. יתר על כן, המבקשת טוענת כי ההחלטה מנוגדת לכלל היסוד לפיו לא יינתן צו עשה כסעד זמני, באופן המשנה את המצב הקיים. המבקשת מוסיפה כי היא אינה מקלה ראש "בסיטואציה הייחודית של המשיבה", ואף נכונה ללכת כברת דרך לקראתה על מנת לקדם פתרון ממשי. יחד עם זאת, המבקשת מדגישה כי על המשיבה לעמוד לשם כך בנהלים, לפיהם היא נדרשת להציג דרכון בתוקף.

6.

לאחר ששקלתי את הדברים החלטתי לדחות את הבקשה, מבלי להידרש לתשובה. נקודת המוצא להחלטתי היא הכלל לפיו התערבות של ערכאת הערעור בהחלטותיה של הערכאה הדיונית הנוגעות לסעדים זמניים תיעשה במקרים חריגים בלבד (ראו: בר"ם 8325/14 בן רז השקעות ופיתוח בע"מ נ' ועדת הערר לתכנון ולבניה - מחוז צפון , פסקה 15 (29.12.2014); בר"ם 7480/15 אבו ליל נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה , פסקה 11 (18.11.2015)). במקרה זה, החלטתו של בית המשפט המחוזי התבססה על השיקולים הרלוונטיים להכרעה בבקשות לסעד זמני, תוך יישומם על הנסיבות הקונקרטיות והייחודיות של המשיבה – ובפרט בשים לב למשקלם המכריע במקרה זה של השיקולים הנוגעים למאזן הנוחות. בהקשר זה יוער, כי המבקשת סברה כי אינה נדרשת לפרט בבקשתה מהו הנזק הנגרם לה בעקבות מתן הסעד הזמני, לעומת הנזק הצפוי למשיבה שעליו עמד בית המשפט המחוזי. אין לקבל טענה זו. בנסיבות המתוארות, איני נדרשת ליתר טענות המבקשת, ובכלל זאת לטענה הנוגעת לסמכות העניינית – אשר צפויה להתברר בפני בית המשפט המחוזי בדיון שיתקיים בעתירה לגופה, והמבקשת תהא רשאית כמובן לערער על ההכרעה שתינתן בעניין זה, ככל שתחפוץ בכך. יוטעם כי אין בספקות לגבי סמכות עניינית כדי לשלול את סמכותו של בית המשפט ליתן סעד זמני (ראו: רע"א 1190/11 פלגי מוצקין בע"מ נ' גלי גיל מרכז ספורט ונופש בקרית מוצקין בע"מ , פסקה 6 (18.5.2011); רע"א 1450/20 פרילינג נ' ניר משה מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ , פסקאות 25-23 (19.4.2020)), והמבקשת לא הציגה כל אסמכתה שיש בה כדי לתמוך במסקנה אחרת.

7.

אשר על כן: הבקשה לרשות ערעור נדחית. ממילא נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצוע. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.