בר"מ 3384/03 שר הפנים נ. פארג' אלסייד אסמעיל איברהים

השופטת א' חיות:

1.בפנינו בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים, בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (כבוד השופט מ' דרורי), שניתנה ביום 31.3.2003, בבש"א 7047/03.

בש"א 7047/03 הוגשה על-ידי המשיב במסגרת עת"מ 869/02, ובה נתבקש בית המשפט לעניינים מנהליים לבטל חיוב בהוצאות שהושת על המשיב, בפסק-הדין, אשר ניתן באותה עתירה, ביום 30.10.2002 (להלן: פסק-הדין של בית המשפט לעניינים מנהליים).

העתירה נשוא פסק-דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים היתה עתירתם של המשיב ואשתו, למתן צו על תנאי המורה למבקש לבוא ולנמק מדוע לא יינתנו למשיב אשרה ורשיון לישיבת קבע בארץ, לפי סעיף 2(א) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952, ומדוע לא ישוחרר המשיב ממעצרו בכלא מעשיהו.

בית המשפט לעניינים מנהליים דחה את העתירה, והנימוק המרכזי לכך היה כי עתירה קודמת, באותו עניין עצמו, נדחתה על-ידי בית המשפט העליון בבג"צ 5788/02, ודחייה זו, כך הוסיף בית המשפט לעניינים מנהליים וקבע, מקימה מעשה בית דין החוסם את המשיב מלהגיש עתירה חדשה באותו עניין.

2.המשיב לא הגיש ערעור על פסק-הדין של בית המשפט לעניינים מנהליים, והוא הפך חלוט. עם זאת, הגיש המשיב, כאמור, בקשה בבש"א 7047/03, לביטול חיוב ההוצאות שהושת במסגרת פסק-הדין. אחד הנימוקים שהועלו על ידו באותה בקשה היה הנימוק, שחלה טעות בזיהוי המשיב וכי החומר החסוי, אשר הוצג בפני בית המשפט העליון, ואשר בעקבותיו הודיעו העותרים, בעצת בית המשפט העליון, כי הם חוזרים בהם מן העתירה, לא התייחס כלל למשיב אלא לאדם אחר.

בעקבות טענות אלה, הורה בית המשפט לעניינים מנהליים לבא-כוח המבקש, בהחלטתו מיום 19.2.2003, "לעשות כל מאמץ לבדיקת זהותו המדויקת של העותר, לאור הנתונים המופיעים בסעיף 57 לתגובה מיום 17.2.2003, והאם המידע הסודי אשר נמסר לבג"צ (בג"צ 5788/02) אכן מתייחס לעותר או שמא לאדם אחר בעל שם דומה".

בית המשפט לעניינים מנהליים הוסיף והורה, באותה החלטה, כי "בא-כוח המדינה יגיש מסמך מסכם לבית משפט זה, הכולל את תוצאות הבירור ביחס לזהות העותר וכן את עמדתה המשפטית של המדינה כתוצאה מבירור זה, וזאת עד ליום 16.3.03".

3.ביום 31.3.2003 קיים בית המשפט לעניינים מנהליים דיון בבש"א 7047/03, ובפתח הדיון ציין כי הוא מאחד במסגרתו דיון גם בבקשות נוספות שהגיש המשיב בינתיים, ובכללן, בקשה לביטול פסק-הדין של בית המשפט לעניינים מנהליים, כולו.

לקראת הדיון האמור, הגיש בא-כוח המבקש הודעה בה העלה טענה מקדמית, ולפיה ההליכים שנקט המשיב, לאחר שפסק-הדין של בית המשפט לעניינים מנהליים הפך חלוט, הנם חסרי כל בסיס משפטי. כמו-כן, פירט בא-כוח המבקש את השתלשלות העניינים הרלבנטית, ובמהלך הדיון אף הדגיש כי המשיב והעותר, אשר בעניינו הוצג החומר החסוי בבג"צ 5788/02 – חד הם, וזאת על-פי בירורים שנעשו.

4.בתום הדיון מיום 31.3.2003 ניתנה על-ידי בית המשפט לעניינים מנהליים החלטה, לפיה אין בתשובות המבקש, בכתב או בעל-פה, משום דיון ממוקד בזהות המשיב. עוד קבע בית המשפט, כי במהלך הדיון התגלו פרטים נוספים על המשיב, הנובעים משאלות שנשאל על-ידי בית המשפט, וכן משאלות שעלו עקב גילוי דרכונו של המשיב, אשר הסתבר שהוחזק בידי אחיו. מידע חדש זה, כך הוסיף וקבע בית המשפט, מן הראוי כי יזכה לעיון, לניתוח ולליבון על-ידי המדינה.

לפיכך, הורה בית המשפט לעניינים מנהליים לבא-כוח המבקש להגיש את המסמך אשר פורט בהחלטה הקודמת מיום 19.2.2003, וזאת בתוך 10 ימים. בית המשפט לעניינים מנהליים הוסיף וקבע הוראות בדבר החזקתו של המשיב במשמורת, בהדגישו כי הוא ער לטענת בא-כוח המבקש, שההליך בפניו החל כבקשה לביטול חיוב בהוצאות, אך, כך הוסיף וציין, "עתה נפרסה מלוא היריעה, וגם יש לכך 'קולר' דיוני בדמות הבקשה לביטול פסק-הדין".

החלטתו זו של בית המשפט לעניינים מנהליים היא ההחלטה נשוא בקשת רשות הערעור שבפנינו.

5.הדיון בבקשה הועבר לשמיעה בפני הרכב שלושה, על-פי החלטתה של השופטת ד' ביניש. במהלך הדיון שהתקיים בפנינו שמענו את טענות הצדדים, וכן שמענו את טענות בא-כוח המשיב לעניין התנגדותו לשמיעת הבקשה כערעור.

החלטנו לדון בבקשה כבערעור, בהתאם להוראת תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, החלה על העניין מתוקף הוראת תקנה 34 לתקנות בתי משפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), התשס"א-2000, וזאת לאחר שנחה דעתנו כי לא תפגע זכותו של המשיב כבעל דין, אם נעשה כן.

6.בפי המשיב, כאמור, טענה חדשה, אותה העלה לראשונה לאחר שניתן פסק-הדין בבית המשפט לעניינים מנהליים. על-פי טענה חדשה זו, חלה טעות בזיהוי המשיב והחומר החסוי, אשר הוצג בפני בית המשפט העליון, בגינו נדחתה העתירה בבג"צ 5788/02, אינו מתייחס כלל למשיב.

מתוך החומר והטיעונים שהוצגו בפנינו, התרשמנו כי, לכאורה, מדובר בטענה קלושה, הנעדרת ביסוס ממשי. בהקשר זה ראוי לציין כי בא-כוח המבקש שב והדגיש גם במסגרת הבקשה שבפנינו, כי הטענה נבדקה ונמצאה חסרת יסוד.

אולם, גם אם נניח לטובת המשיב, כי קיימים נתונים חדשים, שלא היו ידועים קודם לכן ולא ניתן היה לבררם, המצביעים על טעות אפשרית בזיהוי המשיב, אין זה עניין לבית המשפט לעניינים מנהליים לענות בו, קל וחומר במסגרת בקשות המוגשות בפניו לאחר שניתן פסק-דין בעתירה והוא הפך לחלוט.

ראוי לזכור, כי עמוד התווך שעליו ביסס בית המשפט לעניינים מנהליים את פסק-דינו היה הקביעה המשפטית לפיה קם מעשה בית דין, החוסם את הדרך בפני המשיב לשוב ולעתור בפניו לאיחוד משפחות; זאת, לנוכח פסק-דינו של בית המשפט העליון בבג"צ 5788/02, אשר עיין בחומר החסוי ובעקבותיו נדחתה העתירה.

במילים אחרות, בית המשפט לעניינים מנהליים לא שמע ראיות, החומר החסוי לא הוצג בפניו והוא לא קבע ממצאים עובדתיים כלשהם הנוגעים לעניינו של המשיב. ממילא, אין כל מקום לכך שיערוך בירורים ויחייב את המבקש להגיש בפניו הודעות, הנוגעות לזהות המשיב או להתאמת זהותו לזהות הגורם אליו מתייחס החומר החסוי, אשר הוצג בבג"צ 5788/02.

בעיני, די בכך על-מנת לקבל את הערעור ולהורות על ביטול החלטתו של בית המשפט לעניינים מנהליים מיום 31.3.2003.

יחד עם זאת, ולמרות ההתרשמות הלכאורית כי הטענה החדשה אינה נסמכת על אדנים ממשיים, אנו מוסיפים וקובעים כי המשיב יוכל להגיש לבית משפט זה עתירה מנומקת המתייחסת לטענת הזיהוי, וזאת בתוך 14 ימים מהיום, על-מנת שהנושא יבחן לגופו.

הייתי מציעה, אפוא, לקבל את הערעור ולא לעשות צו להוצאות.