בר"מ 3802/18 תיאודור בראייש נ. רשות האוכלוסין וההגירה

1.

בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 27.4.2018 (עמ"ן 2853-03-18, הנשיא ר' שפירא ). בית המשפט המחוזי דחה ערר שהגישו המבקשים על החלטתו של בית הדין לעררים הפועל לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: בית הדין לעררים ) מיום 21.2.2018 (הדיין מ' דורפמן ).

רקע והליכים קודמים

2.

המבקשת 2 (להלן: המבקשת ), אזרחית מולדובה, נכנסה לישראל בשנת 2007 ברישיון מסוג ב/1 שהוארך מעת לעת, לצורך עבודה כמטפלת סיעודית. בשנת 2013 המבקשת יצאה מן הארץ. ביום 12.5.2015 נישאה המבקשת למבקש 3, אזרח ישראל, בנישואים אזרחיים במולדובה. בהמשך לכך, ביום 27.12.2015 ניתן למבקשת רישיון ב/1 על-פי נוהל 5.2.0008 הנושא את הכותרת " נוהל הטיפול במתן מעמד לבן זוג זר הנשוי לאזרח ישראלי" (להלן: הנוהל ).

3.

המבקש 1 (להלן: הקטין ), יליד 28.9.2000, הוא בנה של המבקשת. ביום 21.1.2016 הגישה המבקשת בקשה להסדרת מעמדו של הקטין בישראל בתור "קטין נלווה", מכוח הוראות הנוהל. בהמשך לכך, ביום 29.9.2016 נכנס הקטין לארץ למשך כחודש. ביום 27.10.2016 חזר הקטין למולדובה, ביוזמתו, לצורך סיום לימודיו בבית הספר. ביום 19.2.2017 המבקשים הגישו בקשה חדשה בעניין כניסתו של הקטין לישראל, בתור קטין נלווה.

4.

ביום 28.2.2017 ניתנה החלטת המשיבה, רשות האוכלוסין וההגירה, שלפיה הקטין והמבקשת אינם עומדים באחד התנאים הקבועים בנוהל לצורך כניסה לישראל של "קטין נלווה". לפי התנאי האמור נדרשת ביחס לקטינים מעל גיל 15 הוכחה שהקטין היה בחזקתו של ההורה השוהה בישראל כבן זוג זר לפחות שנתיים קודם להגשת הבקשה. בהמשך לכך, התבקשו המבקשים לספק ראיות לקיומו של קשר רציף בין הקטין למבקשת, על מנת לבחון האם קיימת הצדקה לאשר את הבקשה חרף העובדה שהקטין לא עומד בתנאי האמור.

5.

בהמשך להחלטת המשיבה, בא-כוח המבקשים שלח למשיבה תצהירים של המבקשת ושל המבקש 3, שבהם צוין כי המבקשת נמצאת בקשר טלפוני עם הקטין. לתצהירים צורפה חשבונית של חברת "בזק בינלאומי" עבור שיחות בינלאומיות לחודש פברואר 2017.

6.

ביום 13.8.2017 ניתנה על ידי המשיבה החלטה הדוחה את הבקשה להסדיר את מעמדו של הקטין בישראל. בהחלטה צוין כי הקטין לא עמד בתנאי הקבוע בנוהל בדבר הימצאות בחזקתו של בן הזוג הזר במשך שנתיים עובר להגשת הבקשה, וכי אין בראיות שהובאו על-ידי המבקשים כדי להצדיק את קבלת הבקשה. עוד צוין בהחלטה כי שיקול נוסף לדחיית הבקשה מצוי בכך ש החל משנת 2007 ועד לשנת 2013 חי הקטין במולדובה, בחסותה של אחותו הבגירה, בעת שהמבקשת שהתה בישראל. ביום 16.11.2017 נדחה ערר פנימי שהגישו המבקשים על ההחלטה האמורה.

7.

המבקשים הגישו ערר לבית הדין לעררים על החלטה של המשיבה, וזה נדחה. בית הדין לעררים קבע כי אין עילה להתערב בהחלטת המשיבה שלא להסדיר את מעמדו של הקטין בישראל, שהתקבלה בהתאם לתנאי הנוהל. בית הדין לעררים הוסיף והצביע על כך שהקטין חי בנפרד מהמבקשת במשך מספר לא מבוטל של שנים כטעם נוסף התומך בדחיית הבקשה.

בשולי החלטתו, בית הדין לעררים ציין כי אין בתוצאה שאליה הגיע כדי למנוע מהקטין להגיע לישראל לצורך ביקור של המבקשת, בהתאם לנהלי המשיבה.

8.

ערעור שהגישו המבקשים על החלטתו של בית הדין לעררים נדחה על-ידי בית המשפט המחוזי, אשר קבע כי לא נפל בהחלטה פגם המצדיק התערבות בה . בית המשפט המחוזי קבע כי לא זו בלבד שלא התקיים התנאי בדבר הימצאותו של הקטין בחזקתה של המבקשת במועדים הרלוונטיים, אלא שגם לא הוכח קיומו של קשר רציף בין השניים. בנוסף לכך, בית המשפט המחוזי ציין כי ניתן היה להורות על מחיקת הערעור גם מחמת חוסר סמכות מקומית, בשים לב לכך שהיה על המבקשים להגישו לבית המשפט המחוזי בירושלים. מכל מקום, בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי בנסיבות העניין הוא מצא לנכון לבחון את הערעור לגופו של עניין .

בקשת רשות הערעור והתשובה לה

9.

בקשת רשות הערעור דנן נסבה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. המבקשים טוענים כי המשיבה הפרה את חובת ההגינות כלפי הקטין, בשים לב לכך שבקשתו הראשונה לקבל אשרת כניסה לישראל כקטין נלווה אושרה בשנת 2016 על-ידי המשיבה. לטענת המבקשים, בין ההחלטה בבקשה הראשונה לבין ההחלטה מושא הבקשה דנן לא חל שינוי נסיבות מהותי המצדיק את השינוי בעמדתה של המשיבה. המבקשים מוסיפים וטוענים כי הגם שלא התקיים בעניינם של המבקשת והקטין התנאי בדבר "החזקה בפועל" בשנתיים שקדמו להגשת הבקשה, ניתן היה להסדיר את מעמדו של הקטין בישראל מכוח הכרה בחריג שעניינו קיום קשר רציף בינו לבין המבקשת, שהיה מעוגן בנוהל במועדים הרלוונטיים. המבקשים טוענים כי קשר רציף כאמור אכן התקיים, וכי טענה זו לא נבחנה למעשה לגופה על-ידי המשיבה.

10.

ביום 6.6.2018 הוריתי על הגשת תשובה לבקשה, וזו הוגשה ביום 24.7.2018. לטענת המשיבה, יש לדחות את הבקשה מאחר שהיא אינה מעוררת שאלה כללית שחשיבותה חורגת מעניינם הקונקרטי של הצדדים. בהקשר זה, מדגישה המשיבה כי הנוהל עודכן ביום 8.4.2018, וכי במתכונתו החדשה הוא דורש הוכחת החזקה משפטית ובפועל של קטינים שגילם מעל 15 בשנתיים שקדמו לבקשה, ואינו מאפשר להסתפק בחלופה של הוכחת קשר רציף בתקופה זו. על כן, כך נטען, אין חשיבות עקרונית לדיון באמות המידה לבחינת קיומו של תנאי הקשר הרציף, שאינו רלוונטי עוד כיום.

11.

יתר על כן, המשיבה טוענת כי יש לדחות את הבקשה גם לגופה. המשיבה טוענת כי התנאי בדבר הקשר הרציף לא הוכח על ידי המבקשים, אשר הוסיפו לתצהיריהם בעניין הקשר רק את תדפיסי שיחות הטלפון למולדובה, אשר בהם מופיעות רק "שיחות בודדות וקצרות" למדינה זו, ללא פירוט בנוגע למספר שאליו בוצעו השיחות. בנוסף, המשיבה מדגישה כי עניינם של המבקשים נבחן גם על רקע יתר נסיבות העניין, ובהן העובדה כי הקטין גדל במשך שנים רבות הרחק מאמו, ואף בחר לשוב לארץ מוצאו בתום פחות מחודש מעת שהתקבלה בקשתו הקודמת מבלי שביקש להאריך את שהותו בארץ או לשדרג את מעמדו במסגרת ההליך המדורג. לבסוף, המשיבה מדגישה כי הקטין עתיד להפוך לבגיר בעוד כחודשיים. בהתחשב במכלול נסיבות אלה, המשיבה טוענת כי אין יסוד להתערבות בהחלטתה.

דיון והכרעה

12.

לאחר ששקלתי את הדברים הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את הבקשה. זאת, בהתחשב באמת המידה המחמירה החלה על קבלתן של בקשות רשות ערעור ב"גלגול שלישי" שמקורן בבית הדין לעררים (ראו: בר"ם 4535/16 אחסין נ' שר הפנים , פסקאות 19-18 (2.11.2016); בר"ם 7172/16 בבנקו נ' מדינת ישראל – משרד הפנים , פסקה 12 (8.1.2017); בר"ם 6020/17 נבייב נ' רשות האוכלוסין וההגירה , פסקה 11 (22.8.2017)). בעיקרו של דבר, הבקשה דנן אינה מצדיקה הענקת רשות ערעור. היא נסבה על ההחלטה הקונקרטית שקיבלה המשיבה בעניינם של המבקשים, בהסתמך על העובדות הרלוונטיות לעניין טיב יחסיהם. בהתחשב במכלול נסיבות העניין, לרבות העובדה שהקטין עומד על סף בגרות והעובדה שחלק ניכר מחייו גר במולדובה, לא מצאתי גם כי נגרם למבקשים עיוות דין או כי מדובר במקרה חריג המצדיק מתן רשות ערעור הגם שהוא אינו מעורר שאלה משפטית עקרונית (ראו והשוו: בר"ם 564/18 פלונית נ' מדינת ישראל – משרד הפנים , פסקה 15 (10.7.2018)).

13.

סוף דבר: הבקשה נדחית. בנסיבות העניין איני עושה צו להוצאות.