בר"מ 3956/16 בר"מ 3956/16

בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט לעניינים מנהליים בחיפה (כב' השופט ד"ר מ' רניאל ) מיום 2.5.2016 בת"צ 30701-02-15, בה שב בית המשפט וקיבל בקשה לאישור תובענה ייצוגית שהגישה המשיבה נגד המבקשת (להלן: העירייה ) לאחר שנקבעו אמות מידה להגדרת חברי קבוצת התובעים המיוצגת.

1.

הרקע לבקשת רשות הערעור תואר בפסק דיני מיום 15.3.2016 בבר"מ 8562/15 ולפיכך אסתפק בהבאת עיקרי הדברים בלבד. המשיבה הגישה נגד העירייה בקשה לאישור תובענה ייצוגית בה נטען כי היא מחייבת שלא כדין מחזיקי נכסים שאינם משמשים למגורים (להלן: נכסים עסקיים ) בארנונה בגין שטחי יציעים וגלריות. בית המשפט קמא קיבל את הבקשה בקבעו

כי נוכח העובדה שצו הארנונה של העירייה בשנים הרלבנטיות אפשר לה לגבות ממחזיקי נכסים עסקיים ארנונה רק בגין "השטח הבנוי" בנכס שבהחזקתם, ישנו סיכוי סביר שייקבע כי צו זה לא אפשר לה לגבות מהם ארנונה בגין גלריות ויציעים שאינם מהווים חלק מהשטח הבנוי בנכס

שבו נבנו. לפיכך, התיר בית המשפט קמא למשיבה לנהל נגד העירייה תובענה ייצוגית בשם כל מחזיקי הנכסים העסקיים שבתחומה אשר חויבו בתשלום ארנונה בגין יציע או גלריה שנבנו בנכס המוחזק על ידם.

2.

העירייה הגישה בקשת רשות ערעור על החלטה זו (בר"מ 8562/15 שהוזכר לעיל – להלן: בקשת רשות הערעור הראשונה ), וביום 15.3.2016 דחיתי את מרבית הטענות שהעלתה אך התרתי לה לערער על החלטתו של בית המשפט קמא וקיבלתי את הערעור באופן חלקי בקובעי כי יש להחזיר את התיק לבית המשפט קמא על מנת שייקבע אמות מידה ראשוניות אשר לפיהן ניתן יהיה להבחין בין גלריות ויציעים המגדילים באופן מובהק את שטחו של הנכס שבו נבנו ואשר בגינם ניתן לכאורה לחייב בארנונה, ובין גלריות ויציעים אשר אינם מגדילים או שיש ספק אם הם מגדילים את שטח הנכס שבו נבנו ושאינם מקימים לכאורה חבות בארנונה. כמו כן הוריתי לבית המשפט קמא לבחון בהתאם לאותן אמות מידה האם למשיבה עומדת לכאורה עילת תביעה נגד העירייה, ובמידה שכך להתיר לה לנהל נגדה תובענה ייצוגית רק בשם אותם נישומים שבמבנים המוחזקים על ידם קיימים יציעים וגלריות שלכאורה אינם מגדילים באופן מובהק את שטח הנכס.

3.

ביום 21.4.2016 קיים בית המשפט המחוזי דיון נוסף בבקשת האישור בו טענו הצדדים בנוגע לאמות המידה שאותן יש לאמץ על מנת להבחין בין יציעים וגלריות המגדילים את שטח הנכס ובין יציעים וגלריות אשר אינם מגדילים את שטח הנכס, וביום 2.5.2016 קיבל בית המשפט קמא את טענת המשיבה לפיה יש להסתמך במקרה דנן על האמור בפרטים 2.03(א)(6) ו- 2.03(א)(8) לתוספת השניה ל תקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות), התש"ל-1970 (להלן: תקנות התכנון והבניה או התקנות ), המורים כי גובהו של חדר שירות בעלית גג לא יפחת מ- 2.05 מטר בחלקו הגבוה ומ- 1.80 מטר בחלקו הנמוך, ואילו גובהו של יציע לא יפחת מ- 2.20 מטר. בהתאם להגדרות אלו קבע בית המשפט קמא כי בקבוצה יכללו כל מחזיקי הנכסים העסקיים אשר חויבו בארנונה בגין " מפלס המצוי בתוך חלל הקומה, בחלק העליון של הקומה, והיקף ריצפתו קטן מהיקף ריצפת הקומה, והגישה אליו מתוך הקומה, וגובהו [של החלל הנוסף שאותו הוא יוצר בנכס] אינו עולה על 2.20 מטר ". בית המשפט קמא דחה את טענת העירייה לפיה יש להוציא מהגדרת הקבוצה מחזיקי נכסים שהגלריה או היציע שנבנו בהם נכללו בחישוב אחוזי הבניה, בקבעו:

אני דוחה את הטענה שחלק מאמות המידה צריך להיות האם נכללה הגלריה או היציע בחישוב אחוזי הבניה. זה אינו קובע את הגדרת הגלריה או היציע כחלק מהשטח הבנוי, אלא, לכל היותר, אם משלם הארנונה מנוע מלטעון שזו גלריה שאינה חלק משטח המבנה, או שיש לתקן את חישוב אחוזי הבניה.

4.

עוד קבע בית המשפט קמא כי מבנה או קונסטרוקציה אשר אינם מחוברים חיבור של קבע לקירות הנכס שבו נבנו אינם יכולים להיחשב חלק ממנו בציינו כי:

ברור מאליו גם לדעת בית המשפט העליון, שכל קונסטרוקציה שבתוך החלל של המבנה, שאינה מחוברת חיבור של קבע לקירות המבנה, אינה חלק מהשטח הבנוי אלא דומה יותר למדף. בית המשפט העליון קיבל את המסקנה שלי, שלא כל מה שמחובר חיבור של קבע ייחשב כחלק מהשטח הבנוי, ומקל וחומר כל מה שלא מחובר חיבור של קבע בוודאי שאינו חלק מהשטח הבנוי.

מטעם זה קבע בית המשפט קמא כי יש לכלול בקבוצה גם את כל מחזיקי הנכסים העסקיים שחויבו בארנונה בגין מבנים או קונסטרוקציות שאינם מחוברים חיבור של קבע לקירות המבנה שבו הוקמו, וזאת ללא קשר לגובה החלל אותו הם יוצרים. בית המשפט קמא הוסיף וקבע כי נוכח העובדה שהגלריה שנבנתה בנכס המוחזק על ידי המשיבה הנה " קונסטרוקציית מתכת נפרדת מהמשרד הבנוי הקיים בחלק העליון של חלל המבנה, שאינה נשענת עליו ואינה באותו מפלס " , יש לקבוע כי למשיבה עומדת עילת תביעה נגד העירייה וכי היא מתאימה לשמש כתובעת ייצוגית. כמו כן קבע בית המשפט קמא כי יש למנות מומחה על מנת שיאתר את הנכסים הנכללים בהגדרת הקבוצה ולצורך כך הורה לצדדים להציע שמות של מומחים שיתאימו למשימה. עוד הורה בית המשפט קמא על פרסום מודעה בנוגע לאישור התובענה הייצוגית על חשבון העירייה.

5.

העירייה הגישה בקשת רשות הערעור על החלטתו של בית המשפט קמא ועמה בקשה לעיכוב ביצוע, וביום 30.5.2016 קיבלת את הבקשה לעיכוב ביצוע והורית לעכב את ההליכים בתובענה הייצוגית שאושרה עד להכרעה בבקשת רשות הערעור. בבקשת רשות הערעור טוענת העירייה כי אמות המידה שקבע בית המשפט קמא לצורך הגדרת הקבוצה המיוצגת אינן אמות מידה ראשוניות ולכאוריות וכי החלטתו מכריעה באופן סופי בגורל התובענה הייצוגית. עוד טוענת העירייה כי מפסק הדין שניתן בבקשת רשות הערעור הראשונה עולה בבירור כי היה על בית המשפט קמא לקבוע אמות מידה המאפשרות לחלק את הגלריות והיציעים נושא התובענה הייצוגית לשלוש קבוצות מובחנות: גלריות ויציעים המגדילים באופן מובהק את שטח הנכס, גלריות ויציעים שברור כי אינם מגדילים את שטח הנכס, וגלריות ויציעים שיש ספק אם הם מגדילים את שטח הנכס. מטעמים אלו סבורה העירייה כי החלטתו של בית המשפט קמא אינה מתיישבת עם פסק הדין שניתן בבקשת רשות הערעור הראשונה. בנוסף על כך נטען כי אמות המידה שנקבעו בתקנות התכנון והבניה אינן מתאימות לצורך קביעת חיובים בארנונה ולראיה, אמות המידה שנקבעו לצורך חיוב גלריות ויציעים בארנונה על ידי עיריות אחרות בארץ שונות מאמות המידה שנקבעו בתקנות התכנון והבניה. בנוסף על כך טוענת העירייה כי לא ברור מדוע יש לאמץ דווקא את אמות המידה שנקבעו בתקנות התכנון והבניה ולא אמות מידה אחרות.

6.

עוד טוענת העירייה כי שגה בית המשפט קמא משדחה את טענתה לפיה נישומים שבנכסים המוחזקים על ידם ישנם גלריה או יציע שנבנו על פי היתר בניה ותוך ניצול זכויות בניה אינם יכולים להיכלל בהגדרת הקבוצה המיוצגת. בנוסף על כך טוענת העירייה כי שגה בית המשפט קמא משקבע כי בפסק הדין שניתן בבקשת רשות הערעור הראשונה נקבע כי כל קונסטרוקציה שאינה מחוברת חיבור של קבע לקירות הנכס שבו נבנתה אינה יכולה להיחשב לחלק ממנו, ולשיטתה קביעה זו שגויה גם לגופה שכן ישנן קונסטרוקציות אשר אינן מחוברות חיבור של קבע לקירות הנכס אך ברור כי הן מהוות חלק משטחו, כמו למשל קונסטרוקציות המחוברות חיבור של קבע לרצפת הנכס. העירייה מוסיפה וטוענת כי אפילו ניתן היה לפרש את החלטתו של בית המשפט קמא כמתייחסת לקונסטרוקציות שאינן מחוברות חיבור של קבע לשום חלק של המבנה שבו הוקמו היא אינה יכולה לעמוד, שכן לא ייתכן שקיימות קונסטרוקציות "צפות" כאמור. כמו כן טוענת העירייה כי שגה בית המשפט קמא משקבע כי למשיבה עומדת עילת תביעה אישית שכן מהראיות שהוצגו בתיק עולה בבירור כי הגלריה שהקימה מחוברת חיבור של קבע לקירותיו ולרצפתו של הנכס שבו נבנתה ובשום מקום לא נקבע אחרת. עוד טוענת העירייה כי שגה בית המשפט קמא משהורה על מינוי מומחה וביצוע סקר נכסים כבר בשלב זה של ההליך, ועוד היא טוענת כי לא היה מקום לאשר את נוסח המודעה בנוגע לאישור התובענה הייצוגית מבלי לקבל את תגובתה ולהורות לה לפרסם אותה על חשבונה. לבסוף, טוענת העירייה כי לא ניתן לפסוק לחברי הקבוצה סעד במסגרת הליך ייצוגי ואף מטעם זה יש לבטל את החלטתו של בית המשפט קמא.

7.

המשיבה טוענת מנגד כי אמות המידה שקבע בית המשפט קמא הן סבירות ונכונות ואין מקום להתערב בהן. עוד נטען כי העירייה לא הציעה אמות מידה חלופיות לאלה שהוצעו על ידה ואומצו על ידי בית המשפט קמא ודי בכך כדי לדחות את בקשת רשות הערעור. כמו כן טוענת המשיבה כי נוכח העובדה שבפסק הדין שניתן בבקשת רשות הערעור הראשונה נקבע כי רק גלריות ויציעים אשר מגדילים באופן מובהק את שטחו של הנכס שבו נבנו לא יכללו בהגדרת הקבוצה, אין ממש בטענה כי היה על בית המשפט קמא לחלק את הגלריות והיציעים נושא התובענה הייצוגית לשלוש קבוצות, ודי היה בקביעת אמות מידה המבחינות בין גלריות ויציעים המגדילים באופן מובהק את שטחו של הנכס שבו נבנו ובין גלריות ויציעים שאינם מגדילים באופן מובהק את שטח הנכס שבו נבנו. עוד טוענת המשיבה כי בדין דחה בית המשפט קמא את טענת העירייה לפיה יש להוציא מהגדרת הקבוצה גלריות ויציעים שנבנו על פי היתר, וזאת משום שלא כל קונסטרוקציה שנבנתה על פי היתר מגדילה את שטחו של הנכס בו הוקמה וחייבת בארנונה. בנוסף על כך טוענת המשיבה כי בדין קבע בית המשפט קמא כי קונסטרוקציה שאינה מחוברת חיבור של קבע לקירות המבנה שבו הוקמה אינה יכולה להיחשב חלק ממנו, ועוד היא טוענת כי אין מקום להתערב בקביעתו של בית המשפט קמא לפיה הגלריה שנבנתה בנכס המוחזק על ידה עונה להגדרה זו. לבסוף טוענת המשיבה כי יש צורך במינוי מומחה שיאתר את חברי הקבוצה וייקבע את סכום ההשבה כבר בשלב זה של ההליך, וכי לא נפל פגם בהוראות שנתן בית המשפט קמא בנוגע לפרסום המודעה בנוגע לאישור התובענה הייצוגית.

8.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים הגעתי למסקנה כי יש לקבל את בקשת רשות הערעור, לדון בה כבערעור ולקבל את הערעור בחלקו, כפי שיפורט להלן.

בפתח הדברים אציין כי לא ראיתי מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט קמא לאמץ אמות מידה שנקבעו בתקנות התכנון והבניה לצורך הבחנה בין גלריות ויציעים המגדילים באופן מובהק את שטח הנכס שבו נבנו ובין גלריות ויציעים אשר אינם מגדילים או שיש ספק אם הם מגדילים את שטח הנכס שבו נבנו. שימוש באמות מידה אלו נראה בעיני סביר והגיוני לצורך קביעה ראשונית לעניין גודלה של הקבוצה המיוצגת, ומקובל עלי כי גלריה או יציע אשר החלל שאותו הם מוסיפים לנכס שבו נבנו אינו יכול להיחשב לחדר על פי תקנות התכנון והבניה, אינם מגדילים, לכאורה, את השטח הבנוי של הנכס ועל כן אינם מקימים חבות בארנונה.

9.

בכל הנוגע לקריטריון השני שקבע בית המשפט קמא להגדרת הקבוצה, מקובל עלי כי ישנה אפשרות סבירה שייקבע כי ללא הוראה מתאימה בצו הארנונה לא ניתן לחייב בארנונה בגין קונסטרוקציה אשר אינה מחוברת חיבור של קבע לנכס שבו הוקמה, כלומר, קונסטרוקציה שאינה מחוברת חיבור של קבע לקירותיו, רצפתו או תקרתו של הנכס. ככל שזו הייתה כוונתו של בית המשפט קמא בקבעו כי ישנו סיכוי סביר שייקבע כי לא ניתן לחייב בארנונה בגין קונסטרוקציה שאינה מחוברת חיבור של קבע ל"קירות" המבנה שבו הוקמה, איני רואה מקום להתערב בהחלטתו. עם זאת, אציין כי ספק בעיני אם הגלריה שנבנתה בתוך המבנה שבו מחזיקה המשיבה עונה לקריטריון זה נוכח האמור בתצהירו של הבעלים והמנהל של המשיבה, מר צבי גזינסקי והעולה מתמונות של הגלריה שהוצגו בתיק (ראו תצהירו של מר גזינסקי שצורף כנספח 4 לתשובה לבקשת רשות הערעור, ותמונת הגלריה בעמ' 4 לתשובת העירייה לבקשת האישור שצורפה כנספח ג' לבקשת רשות הערעור). למרות זאת, לא ראיתי מקום להתערב בקביעתו של בית המשפט קמא לפיה למשיבה עומדת, לכאורה, עילת תביעה אישית נגד העירייה. הטעם לכך הוא שעל פי תצהירו של מר גזינסקי, שעליו לא נחקר, גובהו של החלל אותו יוצרת הגלריה נע בין 100 ס"מ ל- 250 ס"מ (שם, בסעיף 11). כלומר, מדובר בחלל שנמוך בחלקו מ- 2.20 מטר. מכאן שעל פי אמות המידה שקבע בית המשפט קמא מדובר, לכאורה, בגלריה שאינה מגדילה באופן מובהק את שטחו הבנוי של הנכס שבו הוקמה וישנה אפשרות סבירה שייקבע כי העירייה לא הייתה רשאית לחייב בגינה בארנונה.

10.

טענתה של העירייה לפיה אמות המידה שקבע בית המשפט קמא מכריעות באופן סופי בתובענה הייצוגית דינה להידחות. בפסק הדין שניתן בבקשת רשות הערעור הראשונה נקבע כי על בית המשפט קמא לקבוע אמות מידה ראשוניות ולכאוריות שעל פיהן תוגדר הקבוצה המיוצגת וחזקה על בית המשפט כי ככל שישתכנע שיש צורך לשנות או להוסיף על אמות המידה הראשוניות שנקבעו בהחלטתו, יבוא הדבר לידי ביטוי בפסק הדין שיינתן בתובענה הייצוגית. ברם, נוכח העובדה כי בהמשך ההליך עשוי לחול שינוי באמות המידה להבחנה בין גלריות ויציעים שאותם הייתה העירייה רשאית, לכאורה, לחייב בארנונה ובין גלריות ויציעים שאותם לא הייתה העירייה רשאית, לכאורה, לחייב בארנונה אני סבורה כי לא יהיה זה יעיל למנות כבר בשלב זה מומחה שיערוך סקר נכסים בתחום השיפוט של העירייה. הטעם לכך הוא שכל שינוי באמות המידה האמורות ישפיע בהכרח על תוצאות הבדיקה והאיתור שעל המומחה לערוך. מכאן שסקר נכסים שייערך טרם שנקבעו אמות מידה סופיות להכרעה בסוגיה העומדת על הפרק נתון לשינוי וייתכן שלא יהיה בו תועלת. על כן, יש לקבל את הערעור במובן זה שייקבע כי אין למנות מומחה לביצוע סקר הנכסים עד שבית המשפט קמא לא יכריע סופית במסגרת התובענה הייצוגית מהן אמות המידה להבחנה בין גלריות ויציעים שאותם הייתה העירייה רשאית לחייב בארנונה ובין גלריות ויציעים שאותם לא הייתה העירייה רשאית לחייב בארנונה.

ביתר טענות העירייה לא ראיתי צורך לדון שכן הן אינן מגלות על פני הדברים עילה למתן רשות הערעור.

11.

לבסוף מצאתי לנכון להפנות את תשומת לב הצדדים לפסק הדין שניתן לאחרונה בעע"ם 6685/15 עיריית תל אביב-יפו נ' אספיאדה בע"מ

(16.8.2016)

(להלן: עניין אספיאדה ) בו נפסק כי לא ניתן להגיש תובענה ייצוגית על יסוד עילות התביעה המנויות בסעיף 3(א) בחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו-1976

(להלן: חוק הערר ). פסק הדין בעניין אספיאדה אינו קובע אמנם כי ההלכה שנפסקה בו חלה גם על הליכים שהחלו לפני המועד שבו ניתן, ואולם מטבע הדברים יהיה צורך לברר סוגיה זו במסגרת התובענה הייצוגית שאושרה.

סוף דבר, הערעור מתקבל בחלקו כמפורט בפסקה 10 לעיל.

נוכח התוצאה שאליה הגעתי אין צו להוצאות בערעור.