בר"מ 4223/15 חיים פרבמן נ. עיריית לוד

1.

בפני בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים מיום 4.6.2015 (עת"ם 10330-06-15, סגנית הנשיא ו' מרוז ). בית המשפט המחוזי דחה בקשה למתן צו ביניים, שהוגשה במסגרת עתירה מינהלית, נגד אכיפתו של צו הסגירה שניתן כנגד העסק של המבקשים במסגרת גזר דין שניתן נגדם בבית משפט השלום ביום 26.12.2013. בפני גם בקשה למתן צו זמני בעניין זה.

רקע והליכים קודמים

2.

המבקש 1 (להלן: המבקש ), הוא הבעלים של חברת ח. פארן בע"מ, המבקשת 2 (להלן יחד: המבקשים ). החל משנת 1973 המבקשים מפעילים באזור התעשייה בעיר לוד נגרייה. ברבות השנים נתגלעו בין המבקשים למשיבה, עיריית לוד (להלן: העירייה ) מחלוקות באשר לנכס שבו מופעלת הנגרייה ולזכויות בו, מחלוקות שאינן בפני ושאין צורך להביאן כאן. ייאמר בקצרה שבהליך קודם נדחתה תביעת פינוי כנגד המבקש ונקבע כי הוא דייר מוגן בנכס (ת"א 4604/07, השופט ז' ימיני . על פסק הדין הוגש ערעור אך העירייה חזרה בה ממנו בהמלצת בית המשפט (ע"א 27610-02-12, השופטים א' יעקב , א' מקובר , ו- ו' פלאוט )). כיום, תלוי ועומד הליך שהגישו המבקשים בעניין פינויים מהשטח והפיצוי המגיע להם בקשר לכך, לטענתם. הדיון בו קבוע ליום 13.7.2015 (ת"א 49253-05-11, השופט י' קינר ).

3.

ביום 26.12.2013 הורשעו המבקשים בבית משפט השלום ברמלה, על-פי הודאתם ובמסגרת הסדר טיעון, בעבירה של ניהול עסק ללא רישיון, לפי סעיפים 4 ו-14 לחוק רישוי עסקים, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק רישוי עסקים ), ובו ביום ניתן בעניין זה גם גזר דין אשר אימץ את הסדר הטיעון. בין היתר, ניתן בהליך זה צו סגירה לנגרייה, שנועד להיכנס לתוקפו ביום 26.12.2014, קרי שנה לאחר מתן גזר הדין, אלא אם יינתן עד אז למבקשים רישיון עסק או היתר זמני כדין (חע"ם 40363-08, השופטת ר' גלט ).

4.

חודש לפני שצו הסגירה נועד להיכנס לתוקף הגישו המבקשים לבית משפט השלום בקשה לדחיית ביצועו. לאחר שהתקבלה תגובת העירייה לבקשה זו, קבע בית משפט השלום ביום 9.12.2014 כי אין הוא מוסמך לשנות מגזר הדין לאחר שזה הפך חלוט זה מכבר. על החלטה זו הגישו המבקשים ערעור לבית המשפט המחוזי. ביום 26.1.2015 דחה בית המשפט המחוזי את ערעורם של המבקשים (עפ"א 40105-12-14, השופטת מ' ברק נבו ). בית המשפט המחוזי קבע כי חוק רישוי עסקים אינו מאפשר הארכתו של צו סגירה, והוסיף כי למעשה לא היה מקום לקבל את הערעור אף לפי הגישה הנוהגת בדיני התכנון והבניה, שבהם קיימת סמכות כזו, מאחר שאין "באופק הנראה לעין אירוע שיוכל להביא למערערים (המבקשים כאן) את המזור בו הם חפצים". עם זאת, בית המשפט המחוזי קבע כי על מנת לאפשר למבקשים להיערך לביצועו של צו הסגירה ולמצוא פתרונות חלופיים למימון העתקתה של הנגרייה בטרם סיומו של ההליך האזרחי, יוארך תוקפו של הצו עד ליום 1.6.2015 (להלן: פסק הדין בעניין דחיית הביצוע ).

5.

לטענת המבקשים, כחודש לפני המועד החדש שנקבע לצו הסגירה, ניסו באי-כוחם להיפגש עם נציגי העירייה ולהעלות בפניהם את טענותיהם לפיהן קיים שינוי נסיבות שבגינו אין לאכוף את צו הסגירה, אך זאת, כך נטען, ללא הועיל.

6.

בהמשך לכך, ביום 4.6.2015 הגישו המבקשים לבית המשפט המחוזי עתירה מינהלית שבה ביקשו להורות לעירייה לא לאכוף את צו הסגירה שניתן על-ידי בית משפט השלום. המבקשים הגישו עם העתירה גם בקשה לצו ביניים, ובה ביקשו בנוסף לאכיפתו הזמנית של צו הסגירה, כי העירייה תנמק מדוע לא תביא את המחלוקת בין הצדדים להכרעה בפני בית המשפט לעניינים מקומיים על-ידי הגשת כתב אישום נגד המבקש בגין ניהול עסק ללא רישיון והפרת צו סגירה שיפוטי, וכן שהעירייה תמציא להם את ממצאי דו"חות הביקורת שנעשו בעסק במאי 2015.

7.

בו ביום דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה למתן צו הביניים אף מבלי לבקש את תגובת העירייה. בית המשפט המחוזי קבע כי אין בעתירה או בבקשה עילה למתן צו ביניים, וכי המבקש אף לא הצביע על החלטה מינהלית שאותה הוא תוקף. בית המשפט המחוזי קבע, כי תכלית הבקשה היא דחייה של מועד תחילת תוקפו של צו הסגירה, מועד אשר כבר הוארך "לפנים משורת הדין ומטעמים הומניים". בית המשפט המחוזי התרשם כי המצב נותר כפי שהיה בעת שניתן פסק הדין בעניין דחיית הביצוע, וכי המבקש לא הצביע על נסיבות חדשות שמכוחן קמה עילה לעכב את תחילת תוקפו של צו הסגירה. בית המשפט המחוזי קבע עוד כי את טענותיו של המבקש בדבר פרשנותו של חוק רישוי עסקים היה עליו להעלות בהליך שהתנהל כנגדו בעניין רישיון העסק. לבסוף, בית המשפט המחוזי קבע כי ככל שהמבקש עומד על עתירתו הוא יודיע על כך בתוך שבעה ימים ממועד ההחלטה. כבר באותו יום ניתנה הודעה כי אלה הם פני הדברים, והדיון בעתירה נקבע ליום 6.9.2015.

בקשת רשות הערעור

8.

המבקשים טוענים בפני כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שקבע כי לא קיימת החלטה מינהלית שאותה הם מבקשים לתקוף. לטענתם, ראש העירייה ומנכ"ל העירייה נמנעו מלהיפגש עמם ולדון בטענותיהם, וכי מהימנעות זו ומהשיחות שניהלו עם מנהל מחלקת רישוי עסקים בעירייה (להלן: מנהל המחלקה ) היה ברור כי בכוונת העירייה לאכוף את צו הסגירה. עוד טוענים המבקשים, כי מנהל המחלקה אף הגיע לביקורת בנגרייה, וכי לאחר מכן הם פנו לעירייה בבקשה שלא לאכוף את צו הסגירה, אלא שגם פנייה זו נדחתה. לטענתם המבקשים, במשולב הדברים מצביעים על קיומה של החלטה מינהלית בעניינם.

9.

המבקשים מוסיפים וטוענים כי יש בכוחם להצביע על נסיבות חדשות שבגינן יש לשקול מחדש את צו הסגירה. לטענתם, כיום העסק אינו פועל עוד כנגרייה, אלא כעסק למיחזור עץ, שאינו טעון רישיון עסק בהתאם לפרשנותם לצו רישוי עסקים (עסקים טעוני רישוי), התשע"ג-2013 (להלן: צו רישוי עסקים ). המבקשים מוסיפים וטוענים כי לא היו יכולים להעלות טענות אלו במסגרת ההליכים הקודמים, שכן רק לאחרונה נעשה השינוי המהותי בעסק אשר בעקבותיו הוא עוסק כעת במיחזור עץ בלבד. לטענתם, האפשרות היחידה שעמדה בפניהם במצב דברים זה היא הגשת עתירה מינהלית ובקשה לעיכובו של הצו, בשים לב לכך שבית המשפט לעניינים מקומיים אינו מוסמך לשוב ולדון בצו הסגירה שניתן בפסק דין חלוט. לבסוף, המבקשים טוענים כי בית המשפט לעניינים מקומיים הוא המקום המתאים לליבון המחלוקת בעניין פרשנותו של צו רישוי עסקים, ומדגישים כי בשל כך הם ביקשו במסגרת צו הביניים כי המחלוקת תתברר שם באמצעות הגשת כתב אישום על-ידי העירייה.

דיון והכרעה

10.

דין הבקשה לרשות ערעור להידחות אף מבלי להידרש לתגובת המשיבה. ממילא דין הבקשה למתן סעד זמני להידחות גם כן.

11.

כידוע, אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בהחלטותיה של הערכאה הדיונית בכל הנוגע למתן סעדים זמניים, להוציא מקרים חריגים (ראו למשל: בר"ם 3447/13 אולניק חברה להובלה עבודות עפר וכבישים בע"מ נ' הקרן לשיקום מחצבות , פסקה 6 (16.5.2013)). לא מצאתי כי המקרה הנדון הוא מאותם מקרים המצדיקים את התערבותו של בית משפט זה. כידוע, בבחינת צו ביניים יש לבחון שני תנאים – את סיכויי העתירה להתקבל ואת "מאזן הנוחות" (ראו למשל בר"ם 2139/06 מר ושות' (1982) בע"מ נ' משרד התשתיות הלאומיות – נציבות המים , פסקה 12 (6.4.2006); בר"ם 6320/11 זיסקינד נ' אסולין , פסקה 5 (14.9.2011)). בעניינם של המבקשים קיים פסק דין חלוט, שבו נקבע, על-פי הודאתם, כי הם פועלים ללא רישיון עסק, וזאת בהתייחס לשנת 2008. מאז חלפו מספר שנים נוספות. צו הסגירה שהוצא בעניינם כלל מלכתחילה ארכה של שנה, ואף לאחר מכן ניתנה להם הארכת מועד נוספת אשר בית המשפט המחוזי מצא לנכון לתתה לפנים משורת הדין. ככלל, הארכת מועדיהם של צווים שניתנו לצורך תיקון של הפרות חוק הדבר צריך להיעשות במשורה (ראו והשוו: רע"פ 8655/13 מדינת ישראל נ' חג' יחיא , פסקה 29 (14.6.2015)) . אף בכך שהמבקשים מפעילים את הנגרייה במקום זה זמן רב אין כדי להטות את הכף לטובתם, שכן שימור המצב הקיים כיום משמעו שימור של מצב לא חוקי (ראו: בר"ם 7515/07 גלינה בר בע"מ נ' ראש עיריית תל אביב יפו , פסקה 11 (5.9.2007)). דברים אלה מקבלים משנה תוקף בשים לב למועד שבו הוגשו העתירה המינהלית והבקשה לצו ביניים, וכן בקשת רשות הערעור שבפני – רק לאחר שעבר אף המועד שעליו הורה פסק הדין בעניין דחיית הביצוע.

12.

בנסיבות אלה לא נדרשת הכרעה בשאלות עקרוניות שעלו בפסיקתו של בית משפט זה אך טרם זכו לבחינה מלאה – ראשית, שאלת הסמכות של בית המשפט שנתן את צו הסגירה להורות על דחיית ביצועו (לעניין זה ראו עוד: רע"פ 7912/08 חב' מינילנד בע"מ נ' מדינת ישראל – עיריית אילת (28.9.2008); רע"פ 133/13 עבדי נ' מדינת ישראל , פסקה 15 (9.1.2013); ניסן שריפי "הסמכות לעכב ביצוע של צו סגירה לעסק" מקרקעין ט/1 3 (2010)); ושנית, "חלוקת התפקידים" בין סמכותו של בית משפט שנתן את צו הסגירה לבין סמכותו של בית המשפט לעניינים מינהליים לתת סעדים בעתירה שנסבה על הפעילות בעסק – בכפוף לכך שכבר הובהר כי הגשת עתירה מינהלית המכוונת לעקיפת צו סגירה לעסק שניתן בהליך פלילי, היא פרקטיקה פסולה (וראו: בר"ם 6085/03 אביוב נ' ועדת הערר המחוזית (24.9.2003); בר"ם 8247/08 עיריית תל אביב-יפו נ' פרג אירועים בע"מ , פסקה 33 (18.12.2008)).

13.

בענייננו, שאלה היא האם עתירתם של המבקשים מכוונת אך לדחיית המועד של צו הסגירה, או שמא היא מכוונת לקביעה כי לפי הפרשנות הנכונה לצו רישוי עסקים העסק שהם מפעילים אינו זקוק עוד לרישיון, ומכאן לתקיפת החלטת העירייה לפיה המבקשים זקוקים לרישיון עסק, ככל שהתקבלה החלטה כזו. על כן, אינני קובעת מסמרות באשר לשאלה מהו ההליך הנכון שבו היו צריכים המבקשים להעלות כל אחת מן הטענות.

14.

בשלב זה אינני נדרשת להכרעה אף בשאלה האם קיימת במקרה זה החלטה מינהלית. כידוע, במישור העקרוני, סעיף 2 לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000 מגדיר את המונח "החלטה של רשות" ככולל גם "העדר החלטה וכן מעשה או מחדל". לכך יש להוסיף כי מבקשתם של המבקשים עולה כי פנייתם האחרונה לעירייה נענתה במכתב שנשלח אליהם מטעם תובעת רישוי עסקים בעירייה ודחה את טענותיהם. דא עקא, שמכתב זה לא הובא בפני. מכל מקום, הטענות בעניין זה יוכלו להיבחן במסגרת הדיון בעתירה, וכאמור אינני נדרשת אליהן כעת.

15.

סוף דבר: הבקשה לרשות ערעור נדחית. ממילא נדחית עמה גם הבקשה לסעד זמני. בנסיבות העניין ומשלא התבקשה תגובת המשיבה, אין צו להוצאות.