רע"פ 7912/08 חב' מינילנד בע"מ נ. מדינת ישראל עיריית אילת

בכתב-אישום מתוקן שהוגש לבית-משפט השלום באילת, יוחסו למבקשים – חברה בע"מ ובעליה –

עיסוק בעסק טעון רישיון ללא רשיון – עבירה לפי סעיף 4 בצירוף סעיף 14 לחוק רישוי עסקים, התשכ"ח-1968, ואי קיום צו שיפוטי – לפי סעיף 18 לחוק. זאת, בגין הפעלתו של פארק שעשועים בטיילת החוף הצפוני בעיר אילת (להלן: העסק ). כנטען בכתב-האישום, ביום 17.6.2002 הודע למבקשים כי נגד העסק ניתן צו סגירה שיפוטי ועליהם לסוגרו לאלתר, אולם הם המשיכו לנהל את העסק בניגוד לאמור בצו.

ביום 18.4.2004, במסגרת הסדר טיעון, הרשיע בית-משפט השלום (כבוד סגנית הנשיא ד' בלטמן-קדראי) את החברה בעבירות שיוחסו לה, בהתבסס על הודאת מנהליה בעובדותיו של כתב-האישום. במעמד זה נגזר דינה של המבקשת לקנס בסך 7,500 ש"ח, והיא חויבה לחתום על התחייבות בסכום זהה להימנע מלשוב ולעבור את העבירות בהן הורשעה. כמו כן, ניתן צו לסגירת העסק, ונקבע כי הוא ייכנס לתוקף ביום 1.4.2005. על פסק-דין זה לא הוגש ערעור.

במקביל להליך הפלילי, הגישה עיריית אילת נגד המבקשת תביעה אזרחית לפינוי וסילוק יד משטח הטיילת הציבורית. בגדרי תביעה זו, ניתן ביום 22.3.2005 תוקף של פסק-דין להסכמה אליה הגיעו הצדדים, ולפיה תְפַנה המבקשת את המקרקעין לא יאוחר מיום 1.9.2006, וזאת בין אם תוקצה לה קרקע חלופית ובין אם לאו. כן נקבע, כי לא תשמע מצד המבקשת כל טענה כנגד פינוי השטח בחלוף מועד זה.

ביום 31.3.2005 פנתה המבקשת לראשונה לבית-משפט השלום בבקשה להארכת המועד לכניסתו לתוקף של צו הסגירה, זאת, בהתבסס על הסכמת הצדדים בהליך האזרחי. בבקשתה הדגישה המבקשת,

כי רישיון העסק צפוי להינתן לה לא יאוחר מיום 1.10.2005. בקשה זו נדחתה תוך שנקבע, כי אין בית–המשפט, שסיים את מלאכתו וגזר את דינה של המבקשת, מוסמך להורות כאמור. גם על החלטה זו לא הוגש ערעור.

ביום 1.9.2006 נסגר עסקה של המבקשת ובין הצדדים התקיים משא ומתן להקצאת קרקע חלופית. לסופו של יום לא צלחו ניסיונות אלו, וגם עתירה מנהלית שהוגשה לבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע, לא שינתה מתוצאה זו. בעקבות השתלשלות עניינים זו, פנתה המבקשת למשיבה בבקשה לקבלת אישור להפעלת העסק במקומו הנוכחי וזאת עד להקצאה של קרקע חלופית. ביום 8.7.2007 התקבלה במועצת העירייה החלטה המאשרת את המשך הפעלת העסק במקומו עד לחודש דצמבר 2009. זאת, על אף שבפני מועצת העירייה מונחת הייתה חוות דעת משפטית, לפיה אין תוקף משפטי להחלטה המורה כאמור, וסותרת הכרעה שיפוטית שנתקבלה.

בהמשך להחלטת מועצת העירייה, פנתה המבקשת לבית-משפט השלום בבקשה נוספת לביטול צו הסגירה, ולחלופין לדחיית המועד לכניסתו לתוקף. ביום 26.11.2007 דחה בית-המשפט את הבקשה, בקובעו כי אין בסמכותו להושיט סעד כמבוקש. נקבע, כי משנגזר דינה של המבקשת, סיים בית-המשפט את תפקידו ואין הוא רשאי ליתן ארכה נוספת לכניסתו של צו הסגירה לתוקף. עוד נקבע, כי צו הסגירה אינו עונש, ולפיכך לא ניתן לעכב את ביצועו או לדחותו פעם נוספת על-פי הסמכות המוקנית לבית-המשפט בסעיף 87 לחוק העונשין. על החלטה זו הגישה המבקשת ערעור לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע, והערעור נדחה.

כעת עותרת המבקשת ליתן לה רשות לערער בפני בית משפט זה. לגישתה, מוסמך היה בית-המשפט קמא להורות על הארכת מועד כניסתו לתוקף של צו הסגירה כמבוקש, בין מכוח הסכמתה של מועצת העירייה להמשך הפעלת העסק – אשר לגישת המבקשת יש לראות בה היתר זמני להפעלת העסק, ובין מכוח סמכותו הכללית של בית-המשפט לפי סעיף 75 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. עוד טוענת המבקשת, כי יש בהוראות חוק רישוי עסקים כדי לפגוע בזכותה החוקתית לחופש העיסוק, במידה העולה על הנדרש.

לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחים לה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. לא זו בלבד שאין היא מעלה שאלה משפטית כללית – תנאי לערעור שני, אלא שגם לגוף הדברים אין בה ממש. על אף הזמן הרב שחל מאז כניסתו של צו הסגירה לתוקף, ואף מהמועד עליו הוסכם לפינוי המקרקעין בגדר פסק הדין מיום 22.3.2005, טרם עלה בידי המבקשת להסדיר את רישיון הפעלת העסק. מהנספחים לבקשה ומהחלטת בית-משפט השלום באילת עולה, כי הטעם לאי-מתן רישיון נעוץ במיקומו של העסק על מקרקעין שייעודם שטח ציבורי פתוח. ברי, כי כל עוד מצוי עסקה של המבקשת במקרקעין האמורים, וכל עוד לא חל שינוי במצב התכנוני, לא יעלה בידיה לקבל לידיה רישיון להפעלתו. לא זו אף זו, כאמור לעיל, סוגיית הקצאת הקרקע החלופית למבקשת טרם באה על פתרונה, ולא ברור אם לסופו של יום אכן תוקצה קרקע זו למבקשת ומתי. אף אין בידי לקבל את טענת המבקשת, לפיה יש לראות בהחלטת המועצה מיום 8.7.2007 משום היתר זמני להפעלת העסק. מועצת העירייה אינה רשות רישוי כהגדרתה בהוראת סעיף 5 לחוק רישוי עסקים. ויודגש, מפרוטוקול ישיבת המועצה בה ניתנה ההחלטה האמורה עולה, כי ראש העירייה, המשמש רשות הרישוי כהגדרתה בחוק רישוי עסקים, התנגד למתן החלטה המתירה למבקשת להמשיך ולהפעיל את עסקה במקרקעין בניגוד לצו שיפוטי. בנסיבות אלו, אין לאפשר למבקשת להמשיך ולהפעיל את עסקה תוך הפרה בוטה של החוק.

משקבעתי, כי אין מקום להיעתר לבקשה ליתן ארכה לכניסתו לתוקף של צו הסגירה, ממילא איני מוצא להידרש לשאלת סמכותו של בית המשפט קמא להורות כאמור.

אשר על כן, הבקשה נדחית.