בר"מ 4500/20 טטרובה דז'נקה נ. רשות האוכלוסין וההגירה

1.

המבקשת ילידת 1959 אזרחית בולגריה, נכנסה לישראל בשנת 2002 ברישיון עבודה מסוג ב/1 בתחום הסיעוד, שהוארך מעת לעת עד חודש יולי 2011. בשנת 2009 פנה פלוני, אזרח ישראלי בבקשה למתן מעמד למבקשת מכוח חייהם המשותפים (להלן: בן הזוג ו ההליך המדורג ) . בהמשך לפנייה זו ניתן למבקשת רישיון ב/1, ובשנת 2015 שודרג מעמדה וניתן לה רישיון לישיבת ארעי א/5. לאחר כשנתיים פנתה המבקשת למשיבה, רשות האוכלוסין וההגירה (להלן גם: הרשות ) בבקשה להפסיק את ההליך המדורג בשל אלימות שנחשפה אליה מבן הזוג. בראיון שנערך בהמשך לפנייתה זו ציינה המבקשת בין היתר "הייתי גרה עם [בן הזוג – ע' פ']. לא הסתדר לנו. היה משחק [ק]לפים, גירש אותי מהבית פעם אחרונה הרים יד אז עזבתי אותו" (להלן: הראיון ) . ביום 19.11.2017 פנתה המבקשת למשיבה בבקשה למתן מעמד בישראל מטעמים הומניטריים וזו נדחתה בקביעה כי לא נמצאו טעמים כאמור המצדיקים את העברת הבקשה לוועדה הבינמשרדית למתן מעמד בישראל מטעמים הומניטריים (להלן: הוועדה הבינמשרדית או הוועדה ) . ערר פנימי על החלטה זו נדחה אף הוא. המבקשת הגישה ערר על החלטה זו לבית הדין לעררים לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: בית הדין לעררים או בית הדין ) ולפני הדיון בו – הודיעה המשיבה כי החליטה לדון בעניינה של המבקשת מחדש. ביום 7.3.2019 נדחתה בשנית בקשתה של המבקשת. למען שלמות התמונה יוער כי בן הזוג נפטר במהלך שנת 2019.

2.

בית הדין לעררים דחה ערר שהגישה המבקשת על החלטה אחרונה זו ומצא כי זו באה בגדרי מתחם הסבירות המסור למשיבה. נקבע כי המשיבה שקלה את מכלול הנסיבות הקשור בעניינה של המבקשת ובהן טענותיה לאלימות מצד בן הזוג ומצבה הרפואי. צוין כי המבקשת שהתה בישראל כ-15 שנים אולם בחלקן הארי שהותה הייתה מכוח רישיון עבודה, ומכל מקום אין בכך אין כדי להצדיק מתן מעמד בישראל בהעדר זיקה כנדרש למדינה (ולעניין זה צוין גם כי למבקשת שני ילדים, המתגוררים מחוץ למדינת המוצא). עוד נקבע, אשר למצבה הרפואי הנטען של המבקשת, כי לא הוצגה חוות דעת או מסמכים לתמיכה בטענות במישור זה; וכי מהחלטת המשיבה עולה כי עניינו במחלות כרוניות המאוזנות באמצעות תרופות, אשר לא הוכח שלא יוכלו לזכות לטיפול הולם במדינת המוצא. בנוסף צוין כי המבקשת ובן הזוג לא היו נשואים; כי המבקשת לא הוכיחה כי ננקטה כלפיה אלימות לפי דרישות נוהל 5.2.0019 "הטיפול בהפסקת הליך מדורג להסדרת מעמד לבני זוג של ישראלים כתוצאה מאלימות מצד בן הזוג הישראלי" (15.10.2013) (להלן: נוהל אלימות בני זוג ) ; וכי אין לבני הזוג ילד משותף. בית הדין הוסיף ודחה את טענת המבקשת שלפיה על המשיבה היה לזמן את בן הזוג לראיון, וקבע שאין לה עיגון בנהלי המשיבה ומכל מקום מדובר במלאכה המסורה לרשויות הרווחה או המשטרה. מטעמים אלה נדחתה טענתה של המבקשת כי האלימות שנקט כלפיה בן הזוג מצדיקה היעתרות לבקשתה.

3.

על פסק הדין של בית הדין הגישה המבקשת ערעור, שאליו צירפה תוצאות בדיקת פוליגרף שנערכה לה לאחר פסק הדין לתמיכה בטענותיה על אלימות שספגה מבן הזוג. בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים (כב' השופט א' דראל ) דחה את הערעור וקבע כי לא הונח טעם להתערב בהכרעתו של בית הדין לעררים. נקבע כי המבקשת לא הוכיחה באחת הדרכים הקבועות בנוהל אלימות בני זוג כי היא הייתה קורבן לאלימות, ולכן ממילא אין צורך להכריע בטענותיה כי יש להחיל את הוראותיו גם על בני זוג שאינם נשואים. בהקשר זה צוין כי המסמך שצירפה המבקשת לתמיכה בטענותיה (סיכום בדיקה על ידי רופאה בקופת חולים) כולל התייחסות לתקיפה על ידי בחור שיכור מבלי לנקוב בשמו של בן הזוג (להלן: סיכום הבדיקה בקופ"ח ) וכי בדיקת הפוליגרף אינה בהכרח עומדת ברף הראייתי הנדרש (ומכל מקום, בדיקה זו לא הונחה לפני המשיבה לפני ההחלטה בבקשה). אשר לטענה כי לא היה מקום לדחות את בקשתה למעמד על הסף, נמצא כי המבקשת לא הניחה תשתית מספקת להעברת עניינה לוועדה, הגם שאין להמעיט בקושי לעבור לארץ אחרת לאחר שנים רבות, בוודאי בגילה של המבקשת. על רקע מכלול שיקולים אלה קבע בית המשפט כי המבקשת לא הצביעה על טעם הומניטרי מיוחד שמתקיים בעניינה ועל כן לא קמה עילה להתערב בהחלטת הרשות. נוכח האמור הורה בית המשפט כי המבקשת תעזוב את ישראל לא יאוחר מיום 30.6.2020.

4.

מכאן הבקשה שלפניי שבה נטען כי יש להסתפק בראיות שהציגה המבקשת לאלימות שסבלה מצד בן הזוג (ומפנה בין היתר גם לדבריה בראיון), ויש לאפשר הוכחת טענותיה גם בדרכים החורגות מאלו הקבועות בנוהל אלימות בני זוג. למצער נטען כי במצב דברים זה על המשיבה להעביר את בקשתה לבחינת הוועדה הבינמשרדית. עוד נטען כי בסיכום הבדיקה בקופ"ח צוין כי המבקשת ציינה כי הותקפה על ידי הבחור שעמו היא מתגוררת ובכך – לצד החומרים הנוספים שהוצגו – עמדה המבקשת בדרישת ההוכחה של טענותיה בדבר האלימות. המבקשת מוסיפה וטוענת כי הרשות הייתה צריכה לערוך ראיון לבן הזוג כדי לבחון את הטענות לאלימות מצדו, ובמיוחד בהינתן שלחובתו עבר פלילי בגין אלימות במשפחה (עובדה, אשר לפי הנטען, נודעה למבקשת אך לאחרונה). נטען כי נוכח מעמדן המוחלש של נשים מהגרות הנמצאות בזוגיות אלימה והמלכוד המיוחד בדיווח על הקשר הפוגעני לרשויות עבורן, אין להיצמד לתנאי הסף הקבועים בנוהל אלימות בני זוג – הן לגבי דרכי הוכחת האלימות, הן לגבי הדרישה כי בני הזוג יהיו נשואים. לטענות אלו מוסיפה המבקשת כי נימוקי בקשתה למעמד מצדיקים העברת עניינה לבחינת הוועדה הבינמשרדית.

5.

לאחר עיון בבקשה ובצרופותיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. כידוע, אמת המידה למתן רשות ערעור על פסק דין של בית המשפט לעניינים מינהליים בערעור על פסק דינו של בית הדין לעררים היא מצמצמת, נוכח מקצועיותו ומומחיותו של בית הדין. על המבקש לצלוח משוכה זו להצביע על שאלה רחבה החורגת מעניינו הפרטני, או על קיומן של נסיבות חריגות, כמתחייב מטיב המאטריה שבה עסקינן (ראו, מני רבים, בר"ם 4574/19 פלוני נ' משרד הפנים , פסקה 9 (3.10.2019) (להלן: בר"ם 4574/19 ) ; בר"ם 6115/18 Bilokon נ' שר הפנים , פסקה 6 (22.8.2018)). על אף רצונה המובן של המבקשת להמשיך ולהתגורר בישראל, איני סבור כי בקשתה באה בגדרי אמת המידה האמורה. עיקר השגותיה של המבקשת מכוונות לדחיית בקשתה על הסף חרף טענותיה לאלימות שנקט כלפיה בן זוגה. בפסקי דינם, נדרשו הן בית הדין לעררים, הן בית המשפט לעניינים מינהליים לטענותיה של המבקשת בנושא זה בפירוט ומצאו כי אין מקום להתערב בהחלטה שלא להעביר את הבקשה למתן מעמד מטעמים הומניטריים לוועדה, בין היתר נוכח התשתית העובדתית שהציגה המבקשת לתמיכה בטענותיה וקביעות נוספות בעניין עוצמת הזיקה שלה לישראל. בית המשפט לעניינים מינהליים הוסיף וציין כי הכרעתו בעניין טענות המבקשת לאלימות שננקטה כלפיה על ידי בן הזוג מבוססת על הנדבך הראייתי, ולא נדרש לטענה כי נוהל אלימות בני זוג צריך לחול גם על בני זוג שאינם נשואים. הכרעות אלו – יישומיות באופיין, בהינתן העקרונות שהותוו בעע"ם 2357/14 אסברוק נ' משרד הפנים (19.3.2015), ואיני סבור כי טענות המבקשת לגביהן מקימות עילה לבירור נוסף בבית משפט זה (ראו והשוו בר"ם 4754/19, פסקאות 10-9; בר"ם 4631/17 פלונית נ' שר הפנים , פסקאות 31-29 (17.7.2017)). כך גם יתר הנסיבות האישיות שפורטו בבקשה – הגם שאיני מקל בהן ראש – אינן מצדיקות מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי".

הבקשה נדחית אפוא. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.

בנסיבות העניין, המועד האחרון לעזיבת המבקשת את ישראל מוארך עד ליום 10.9.2020.