בר"מ 452/11 מוניות ר.ע. ארגמן חולון בע"מ נ. חברה לניהול מוניות ברח' אילת

1.

נהגיה של תחנת המוניות המוכרת בשם "מוניות שרת – נאות רחל" שברח' אילת בחולון התפצלו לשני מחנות, ונאבקים עתה – תחת דגליהן של המבקשת 1 מזה והמשיבה 1 מזה – על השליטה בתחנה ועל זהות מי שימשיך להפעילה במיקומה הנוכחי. בהליכים משפטיים המתנהלים בין המחנות הנצים טוענים אלה בכה ואלה בכה לזכויותיהם בנכסי התחנה: שמה, המוניטין שלה, מספרי הטלפון שלה, תדר משרד התקשורת בו עושות המוניות שימוש, וכך הלאה. עתה הצטרף מושא חדש למאבק – קבלת רישיון עסק להפעלת התחנה.

2.

עיריית חולון, היא בעלת המקרקעין ומי שמשמשת כרשות הרישוי, החליטה לאחרונה להסדיר מחדש את תנאי רישויין של כל תחנות המוניות בעיר, ובחודש מאי 2010 היא נתנה לתחנות השונות בעיר היתר זמני, לתקופה של חצי שנה, על מנת שהן יסדירו בינתיים את דרך הפעלת עסקן, לצורך קבלת רישיון עסק. המבקשת 1, המייצגת את אחד המחנות (ואשר היוותה בעבר את חברת הניהול של שותפות נהגי המוניות בתחנה ולה ניתן בעבר רישיון העסק) – ביקשה במהלך תקופת ההיתר הזמני להאריך את רישיון העסק שניתן לה בעבר. השותפות של נהגי המוניות, הנשלטת כעת בידי המחנה האחר של הנהגים ואשר הקימה בינתיים את המשיבה 1 שתשמש כחברת הניהול החדשה שלה, התנגדה למהלך וטענה כי לה הזכויות בתחנה. יועצה המשפטי של עיריית חולון הודיע בתאריך 30.12.2010 כי למבקשת 1, בהיותה הגוף המשפטי שקיבל בעבר רישיון עסק, יונפק רישיון חדש (להלן: החלטת העירייה ). מכאן צמחה העתירה שהגישה המשיבה 1 לבית המשפט הנכבד קמא, הטוענת כי בהחלטת העירייה יש משום בחירה במבקשת 1 על-פניה, ותוצאתה תהא השבתת המשיבה 1 וקיפוח פרנסתם של מעל מאה נהגיה. בגדרי העתירה הגישה איפוא המשיבה 1 בקשה לצו ביניים לעיכוב פועלה של החלטת העירייה ואיסור על שינוי במצב הקיים.

3.

בית המשפט הנכבד קמא (כב' השופט א' יעקב ), בהחלטתו מתאריך 3.1.2011, קיבל את הבקשה לצו ביניים, על שני הראשים עליהם התבססה. בהקשר זה הוא מצא גם כי החלטת העירייה נסמכה על ניסיונה לפרש הסדר דיוני מסוים שהושג במהלך הסכסוך המשפטי שבין המחנות, הסדר שאיננו עניין לעירייה לענות בו, מה גם שהצדדים לאותו הסדר כלל לא נתנו דעתם לשאלת זהותו של מי שיוכל לעתור לקבלת רישיון העסק. תפקידה של העירייה, כך נקבע, הוא בחינת המועמד לקבלת רישיון העסק באספקלריה של רישוי עסקים, הא ותו לא. דיון בעתירה נקבע לתאריך 16.3.2011 .

4.

מכאן הבקשה שלפניי, שבגדרה טוענים המבקשים, בתמצית, כי לא היה כל פסול בהחלטת העירייה, שלפיה יש מקום להנפיק רישיון עסק חדש למי שהיה בעבר בעל רישיון העסק (היא המבקשת 1). לשיטת המבקשת 1, למשיבה 1 אין ולא היה רישיון עסק, היא לא ביקשה לקבלו, ואין הצדקה לכך שעתה היא תעכב את קבלת הרישיון על-ידי המבקשת 1, שעתרה לקבלתו.

5.

המשיבה 1, בתשובתה המפורטת עד למאד, מגוללת את כל קורות הסכסוך (כהבנתה אותו), וטוענת כי המבקשים מנסים לחמוס ממנה את רישיון העסק להפעלת התחנה (אף שבפועל אין המשיבה 1 מסוגלת להצביע על כך שאי-פעם היה רישיון עסק כזה בידיה – בעוד שהוא היה נתון בידי המבקשת 1, ששימשה בעבר בחברת הניהול של השותפות של הנהגים). לענייננו רלבנטי רק חששה של המשיבה 1, שאם אכן יינתן רישיון עסק למבקשת 1, ולא למשיבה 1, אזי תפעל העירייה כדי להפסיק את פעולתה של המשיבה 1 בתחנה, ובפרט תיטול ממנה את מפרצי החניה שלה, דבר שיביא להפסקת פעילותם של כל הנהגים הקשורים בה. מן התשובה מתברר עוד כי בתאריך 11.1.2011, הווה אומר: שמונה ימים לאחר מתן ההחלטה נשוא הבקשה, הגישה המשיבה 1 בקשה לעירייה למתן רישיון עסק – בקשה שטרם נבחנה.

6.

העירייה טוענת – וטענותיה עתה שונות בחלקן מאלו שהועלו בבית המשפט קמא – כי אין לה כל עניין בסכסוך שבין הצדדים. העירייה, שהיא אף בעלת המקרקעין הרלבנטיים, סבורה שראוי שבמקום תפעל תחנת מוניות יחידה , שתעמוד בדרישות החוק. בעניין זה רואה העירייה חשיבות לשאלה מי מבין הנצים יוכרז כבעל הזכויות במפרצי החניה בשטח התחנה, סוגייה שלהבנת העירייה אמורה להתברר בהליכים המשפטיים המתנהלים בין הצדדים. העירייה סבורה עוד כי בית המשפט הנכבד קמא שגה בקובעו כי גם שאלת מתן רישיון העסק צריכה לבוא על פתרונה במסגרת ההליכים המתנהלים בין הצדדים, שכן ממילא אין אפשרות להורות לעירייה להעביר את רישיון העסק מגורם אחד למשנהו, גם אם כך יוחלט במסגרת הליכים משפטיים אלה. העירייה מטעימה כי כל גורם שאיננו בעל רישיון עסק קיים, חייב להגיש בקשה לרישיון עסק – וזו תיבחן על-ידי העירייה.

7.

לאחר שעיינתי בכל החומר הרב שהוגש לי הגעתי למסקנה כי דין הבקשה – להידחות . לסברתי, השאלה אם צו הביניים יעמוד בתוקפו, אם לאו, עד לסיום הדיון בעתירה – איננה בעל נפקות מכריעה לעת הזו. בהתאם, בין אם היה בית המשפט הנכבד קמא מגיע למסקנה כי יש מקום ליתן צו ביניים ובין אם לאו, הרי שהמקרה לא היה נמנה עם המקרים שבהם ראוי לה לערכאת הערעור להתערב בהחלטת הערכאה הדיונית בעניין נתינתו של סעד זמני. אבהיר: מלכתחילה, החלטת העירייה איננה שקולה להענקתו בפועל של רישיון עסק, אלא מהווה רק החלטה עקרונית על כך שיש מקום לחדש את רישיון העסק שהמבקשת 1 החזיקה בו (אינני מחווה כאן דעה בשאלה האם יש בכך משום הבטחה מנהלית ומה דינה). כיום, במיוחד לפי העולה מתגובתה של העירייה לבקשה שבפניי, דומה כי העירייה מבכרת, לעת הזו, "לשבת על הגדר", ולהמתין להכרעה בסכסוך המשפטי המתנהל בין הצדדים בשאלת הזכויות בנכסי התחנה, וחשוב מכל (לשיטת העירייה) – הזכויות במפרצי החנייה שבתחנה, שבלעדיהם, כך היא מבהירה מפורשות, לא ניתן לקבל רישיון עסק.

בשלב זה אף לא ניתן להתרשם מתגובת העירייה כי בדעתה לנקוט פעולות כלשהן לשינוי המצב הקיים, שבו שני המחנות מנסים להמשיך ולנהל את פעילותם במיקומה הפיזי של התחנה. המשיבה 1 לא הצביעה אמנם בהקשר זה על פעולות קונקרטיות שהעירייה מתכוונת לבצען על יסוד החלטתה נשוא העתירה ואשר יביאו באמת ובתמים להפסקת פעילותה, בהנחה שלא יינתן צו ביניים. מאידך גיסא, גם המבקשת 1 לא הצביעה על פגיעה קונקרטית בה, או על פעולות שהעירייה תבצע נגדה, אם צו הביניים שניתן ימשיך לעמוד בתוקפו, עד להכרעה בעתירה.

בשים לב לכך שעיקר תוחלתו של הצו שניתן הוא שימור המצב הקיים ומניעת פגיעה אפשרית במשיבה 1 ובנהגיה, בעוד שביטול הצו איננו צפוי כשלעצמו להיטיב את מצבה של המבקשת 1, הרי שניתן לומר כי כפות המאזניים נוטות במידת מה לטובת המשיבה 1. העובדה שהמבקשת 1 השתהתה משך שבועיים מאז החלטת בית המשפט הנכבד קמא ועד להגשת הבקשה שבפניי, מלמדת שאף לשיטתה של המבקשת 1, לא צפוי להיגרם לה נזק משמעותי מהותרת צו הביניים על כנו עד לבירור העתירה בעוד זמן קצר.

8.

אעיר עוד, כי המשיבה 1 – שעובר להגשת העתירה כלל לא הגישה בקשה לרישיון עסק – הגישה בינתיים בקשה כאמור, ובנוסף היא אמורה לתקן, על פי הצהרתה, את עתירתה בתוך זמן קצר. יש לקוות איפוא כי הגשת העתירה המתוקנת והתשובות לה – יאפשרו בירור ענייני של המחלוקות האמיתיות שבין הצדדים. בהקשר זה אוסיף כי מובן שלאחר הגשת העתירה המתוקנת וקבלת התשובות לה – יוכל כל צד, במקרה הצורך, ובפרט אם העירייה תנקוט בפעולות כלשהן נגד מי מהם באופן העלול להביא לפגיעה של ממש בפעילותו, לעתור לבית המשפט לעניינים מינהליים לסעדים זמניים מתאימים, וזה יחליט בבקשה עתידית שכזו כהבנתו.

9.

לבסוף אבהיר, כי אין בהחלטתי זו התייחסות לגוף טענותיהם של מי מן הצדדים בעניין זכויותיהם בתחנה, או זהות הגורם שראוי להעניק לו רישיון עסק, והדברים יוכלו להתברר בגדרי אלו מן ההליכים שהצדדים מנהלים ביניהם, או במסגרת הפעולות המשפטיות שהם נוקטים אל מול העירייה. עם זאת זה המקום להעיר, למען הסר ספק, כי אם בגדרי הסכסוך המשפטי המתברר בין הצדדים ייקבע מי מהם רשאי לעתור לקבלת רישיון עסק עבור התחנה, הדבר רק יכריע בסוגייה זו, ולא יהיה בכך כדי לחייב את העירייה ליתן רישיון עסק כאמור בפועל, אם בקשתו של אותו גוף לא תעמוד בדרישות הדין ותנאי העירייה.

10.

בשולי הדברים אוסיף כי ראוי שהצדדים יעשו כל מאמץ לפתור המחלוקות שביניהם בהסדר משום דרכי שלום ולמצער ראוי כי יפעלו בהגינות ובתום לב זה כלפי זה עד להכרעה שיפוטית סופית בעניינם.

11.

נוכח כל האמור לעיל – הבקשה למתן רשות ערעור נדחית. ממילא זה דינה של הבקשה לעיכוב ביצוע שהוגשה בגדרה. נוכח התנהלותם של בעלי הדין כולם במכלול, שהייתה עד כה רחוקה מלהניח את הדעת (ובגינה גם הערתי האמורה בפיסקה 10 שלעיל) – אינני עושה צו להוצאות.