בר"מ 4536/15 מלק איילה נ. מדינת ישראל - משרד לקליטת העלייה

1.

המבקש, יליד אתיופיה, הגיש בקשה להכיר בו כאסיר ציון בחודש יוני 2008. בבקשתו טען כי אביו היה מורה דרך והוכר כאסיר ציון בשנת 1992, וכי הוא היה אחראי מטעם אביו, בין השאר, על מסירת הודעות הקשורות בתיאום מקומות וזמני מפגש בין יהודים שביקשו לעלות לישראל לבין אביו. עוד ציין המבקש כי נעצר לתקופה של שנה על ידי הרשויות באתיופיה, לטענתו עקב פעילותו הציונית. בקשתו נדחתה על ידי הרשות שהוקמה לפי סעיף 2 לחוק תגמולים לאסירי ציון ולבני משפחותיהם, התשנ"ב-1992 (להלן: הרשות ;

החוק ). ערר שהגיש המבקש על החלטה זו נדחה ביום 8.11.2012 על ידי ועדת הערר שהוקמה לפי סעיף 4 לחוק (להלן: ועדת הערר או הוועדה ), בשני נימוקים: ראשית נקבע כי המבקש, שהיה בן 14 שנים בתקופה הרלוונטית, פעל בהנחיית אביו, ועל כן פעילותו אינה עומדת בתנאי הקבוע בחוק שעניינו "פעילות ציונית" ולאופן שבו פורש בפסיקה; שנית, נקבע כי לא הוכח קשר סיבתי בין מעצרו של המבקש לבין פעילות ציונית מצדו. המבקש ערער על החלטה זו. בפסק דין מיום 17.9.2013 הורה בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים (כב' השופט ע' שחם ) כי עניינו של המבקש יושב לוועדת הערר לשם בירור הטענה – שהועלתה במסגרת הערעור – שלפיה לאחר שנתפס ונעצר, התברר בחקירתו דבר פעילותו הציונית והוא זה שהביא להמשך מעצרו לתקופה ממושכת (להלן: פסק הדין הראשון ).

1.

בעקבות פסק הדין הראשון, קיימה ועדת הערר דיון נוסף בעניינו של המבקש, וביום 2.10.2013 דחתה בשנית את הערר (להלן: ההחלטה השנייה ). נקבע כי הטענה שלפיה גילוי פעילותו הציונית של המבקש הוביל להמשך מעצרו לא הועלתה על ידי המבקש בבקשת ההכרה שלו, כי אם בערעור על החלטת ועדת הערר; כי העדים שהעידו בהליך שהתקיים לפני הרשות לא ציינו כל פרט שקשור לטענה זו; וכי לפיכך לא ניתן ליתן אמון בגרסה חדשה זו שהשמיע המבקש. נוכח קביעה זו נדחה הערר. המבקש הגיש ערעור על החלטה זו, שנדחה ביום 17.9.2014 על ידי המשפט לעניינים מינהליים בירושלים (כב' השופט ד"ר י' מרזל ). בית המשפט לא מצא להתערב בקביעת הוועדה שלפיה פעילותו של המבקש לא הייתה "פעילות ציונית" כהגדרתה בחוק ובפסיקה בשים לב לנסיבות המקרה. אשר לשאלת הקשר הסיבתי בין מעצר המבקש לבין יהדותו או פעילותו הציונית – בית המשפט קבע כי מחומר הראיות שהציג המבקש ומגרסתו הראשונית עולה בבירור כי הוא נעצר בשל ניסיון לחצות את הגבול; וכי המבקש לא הביא ראיות נוספות לטענתו המאוחרת שלפיה משך המעצר שבו שהה נבע מפעילותו הציונית ולכן בדין דחתה הוועדה טענה זו (להלן: פסק הדין השני ).

להשלמת התמונה יוער כי בן דודו של המבקש (להלן: דני ) הגיש אף הוא בקשה להכרה כאסיר ציון, בטענות דומות לאלו של המבקש. עניינו של דני נדון לפני ועדת הערר פעמיים; ובגדר ערעור על החלטתה השנייה של ועדת הערר בעניינו, קבע ביום 20.11.2014 בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים (כב' השופט א' דראל ) כי התקיימו התנאים להכיר בו כאסיר ציון וזאת משום שיש להכיר בפעילותו – אף שנעשתה בהנחיית אחיו – כפעילות ציונית.

2.

מכאן הבקשה שלפניי, אשר המועד להגשתה הוארך בהחלטת בית משפט זה (כב' הרשמת ל' בנמלך ) מיום 24.6.2015 (בש"ם 1010/15). המבקש טוען, בעיקרם של דברים, כי בפסק הדין הרא שון הוגבל הדיון לשאלת הקשר הסיבתי בין המעצר לבין הפעילות הציונית ולכן שגה בית המשפט בקבעו – בפסק הדין השני – כי אין עילה להתערב בקביעה שלפיה לא מתקיים התנאי הנוגע לפעילות ציונית של המבקש. המבקש מוסיף וטוען כי אין כל הבדל בין ההליך בעניין דני לבין ההליך בעניינו, שכן שניהם עסקו בפעילות ציונית בחסות אדם אחר; ולכן – משפסק הדין בעניין דני הורה על הכרה במעמדו כאסיר ציון, יש להורות כן גם לגבי המבקש. עוד נטען כי אביו, בן דודו – דני, ושני בני דודים נוספים שלו – אחיו ואחותו של דני, הוכרו כולם כאסירי ציון. משכך, נטען כי החלטה שלפיה המבקש לא יזכה למעמד זה איננה סבירה ומהווה הפליה.

3.

התבקשה תשובת המשיבה. בתשובתה טוענת המשיבה כי הרשות היא טריבונל מינהלי בעל מומחיות ומקצועיות בנושא ההכרה באסירי ציון ומשכך אמת המידה למתן רשות לערער על החלטותיה היא מצמצמת. בנוסף, נטען כי הבקשה נסבה אך על עניינו הפרטני של המבקש ואינה מעלה סוגיה עקרונית המצריכה בירור ב"גלגול שלישי". לגופו של עניין טוענת המשיבה כי לא נפל פגם בהחלטה שלפיה התשתית העובדתית בעניינו של המבקש אינה מלמדת כי קיים קשר סיבתי בין פעילותו הציונית לבין מעצרו. אשר לטענת ההפליה בין המבקש לבין דני, נטען כי עוד בערעור הראשון בעניינו של דני קבע בית המשפט לעניינים מינהליים כי קיים קשר סיבתי בין פעילותו הציונית לבין מעצרו, ובכך נבדל עניינו של דני מעניינו של המבקש.

4.

לאחר עיון בבקשה ובתשובה לה הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. כידוע, רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן במשורה, כאשר מתעוררת שאלה משפטית שחשיבותה הציבורית חורגת מעניינם של הצדדים הישירים למחלוקת ( ר"ע 103/82

חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123, 128 (1982)). כך ככלל, וכך לגבי בקשות רשות לערער שעניינן בקשות הכרה כאסיר ציון לפי החוק (בר"ם 6530/13 סבהט נ' מדינת ישראל , פסקה 10 (22.1.2014); בר"ם 8125/14 אהרון נ' מדינת ישראל , פסקאות 10-9 (30.12.2014)). הבקשה שלפניי לא באה בגדרי אמת המידה האמורה. בית המשפט לעניינים מינהליים התרשם כי המבקש לא תמך טענותיו בראיות מספקות – הן לעניין הפעילות הציונית, הן לכך שמשך מעצרו נבע מגילוי זהותו היהודית ומפעילותו הציונית – ומשכך קבע כי לא קמה עילה להתערב בהחלטת ועדת הערר. קביעות אלו נטועות בדל"ת אמות המקרה ואין בהן כדי לעורר שאלה משפטית כללית. אשר לטענה הנוגעת להבחנה בין המבקש לבין דני – לאחר עיון במכלול החומר שלפניי נראה כי הטעם לתוצאות השונות בעניינם של השניים נובעת מנסיבותיהם השונות של המקרים. המשיבה לא השיגה על כך שבעניינו של דני התקיים קשר סיבתי בין מעצרו לבין פעילותו הציונית; והשאלה שנותרה להכרעה לגביו היא אם התמלא התנאי בחוק הנוגע ל"פעילות ציונית", שאלה שהוכרעה בחיוב בפסק הדין בעניינו. לעומת זאת, בעניינו של המבקש, השאלה אם התקיים קשר סיבתי בין פעילותו לבין מעצרו הוכרעה בשלילה. לפיכך לא ראיתי לקבוע כי עצם העובדה שעניינו הפרטני של המבקש הוכרע בדרך אחרת מעניינו הפרטני של דני, על בסיס נסיבותיו הייחודיות של כל מקרה ומקרה, מגלה עילה למתן רשות כאמור.

הבקשה נדחית אפוא. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.