בר"מ 4569-23 בר"מ 4569-23

1.בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים מיום 17.4.2023 (עמ"ן 11731-09-21, השופט ש' בורנשטין). בית המשפט המחוזי דחה ערעור על החלטתה של ועדת הערר לפיצויים ולהיטל השבחה במחוז מרכז (להלן: ועדת הערר) מיום 21.7.2021.

2.מקורה של הבקשה שבפני בהליך של העברת זכויות בחלק ממשק עזר במושב גבתון (להלן: המקרקעין). בתמצית יצוין כי המבקשת העבירה זכויות אלה לבן זוגה לשעבר, בהתאם להסכם גירושין שנערך ביניהם וקיבל תוקף של פסק דין בשנת 2020. בהמשך לכך, הוועדה המקומית לתכנון ובניה שורקות, היא המשיבה, שלחה למבקשת דרישות לתשלום היטל השבחה בעבור מימוש המקרקעין.

3.המבקשת הגישה ערר בעניין זה לוועדת הערר. בעיקרו של דבר, המבקשת טענה כי על-פי החלטות שונות של מועצת מקרקעי ישראל היא אינה יכולה לממש את ההשבחה במקרקעין מבלי להשיב את הזכויות לרשות מקרקעי ישראל (להלן: רמ"י), ולפיכך אין להשית עליה חיוב בהיטל השבחה. בהקשר זה, המבקשת הוסיפה וטענה כי העברת זכויות במסגרת הסכם גירושין אינה צריכה להיחשב מימוש. לשיטתה, יש לראות העברת זכויות זו כ"העברה מכוח דין" או כהעברה ללא תמורה מאדם לקרובו אשר בהתאם לסעיף 1(א)(3) לתוספת השלישית לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (בהתאמה להלן: התוספת השלישית, וכן: חוק התכנון והבניה או: החוק) אינן מהוות "מימוש זכויות" במקרקעין.

4.מנגד, המשיבה טענה כי דין הערר להידחות. לטענתה, במועד אישורן של כל אחת מן התוכניות המשביחות לא הייתה כל מניעה לנצל את הזכויות שהוקנו מכוחן ודי בכך על מנת לדחות את טענותיה של המבקשת בנושא. כן נטען כי אף אם נכונה טענתה של המבקשת לפיה היא עצמה אינה יכולה ליהנות מההשבחה נכונה, תרופתה מצויה בסעיף 2(ב) לתוספת השלישית לחוק התכנון והבניה, המסדיר את אפשרותו של חוכר לדורות לזכות בשיפוי מבעלי המקרקעין. באשר לטענותיה של המבקשת לפיהן העברת הזכויות לבן זוג לשעבר אינה בגדר מימוש, נטען כי בנסיבות העניין אין מדובר בהעברה מכוח דין.

5.להשלמת התמונה יצוין עוד כי בדיון שנערך בוועדת הערר טענה המבקשת לראשונה כי חל בעניינה סעיף 21 לתוספת השלישית לחוק, המעגן הסדר מיוחד ביחס למקרקעי ישראל בתנאים המפורטים בו. המשיבה מצדה התנגדה להעלאת טענה זו בשלב הדיון בערר.

6.ועדת הערר דחתה את טענות המבקשת. בעיקרו של דבר, נקבע כי במועד המימוש טרם באו לעולם ההחלטות אשר לפי טענת המבקשת לא אפשרו לה לממש את ההשבחה. עוד קבעה ועדת הערר כי אין מדובר בענייננו בחריג של העברה מכוח דין הקבוע בסעיף 1(א)(3) לתוספת השלישית לחוק, בשים לב לכך שהעברת הזכויות נעשתה מכוח הסכם שנערך בין המבקשת לבן זוגה לשעבר. כן נדחתה הטענה לפיה מדובר בהעברה ללא תמורה, כאמור בסעיף זה, תוך שצוין כי המבקשת קיבלה במסגרת ההסכם דירת מגורים וסכום כסף נוסף, בתמורה למקרקעין. באשר לסעיף 21 לתוספת השלישית לחוק, קבעה ועדת הערר כי מדובר בהרחבת חזית, מבלי שניתנה רשות לכך. אף לגופם של דברים, נקבע כי המבקשת לא הראתה שבמועדים הקובעים התקיימו לגביה כלל התנאים הקבועים בסעיף האמור.

7.ביום 9.9.2021 הגישה המבקשת ערעור על החלטתה של ועדת הערר לבית המשפט המחוזי, ובו חזרה, בעיקרו של דבר, על טענותיה כמפורט לעיל. המשיבה הגישה את תשובתה ביום 15.2.2022 ובה טענה כי יש לדחות את הערעור.

8.ביום 8.12.2022 התקיים דיון בערעור במעמד הצדדים, בסיומו הורה בית המשפט המחוזי לרמ"י למסור את עמדתה ביחס להליך, ובהתאם לכך ביום 8.2.2023 אכן הוגשה עמדה מטעמה.

9.בית המשפט המחוזי דחה את הערעור בפסק הדין הנזכר בפתח הדברים, והותיר על כנה את החלטתה של ועדת הערר. בית המשפט המחוזי ציין כי מקובלת עליו קביעת ועדת הערר לפיה טענת המבקשת באשר לסעיף 21 לתוספת השלישית לחוק הייתה בבחינת הרחבת חזית, וכי אף לגופם של דברים אין בטענה זו כדי לסייע לה. כן ציין בית המשפט המחוזי כי אין ממש אף בטענתה של המבקשת לפיה העברת הזכויות במקרקעין במסגרת הסכם הגירושין נעשתה מכוח דין, הואיל ומדובר בהעברה שמקורה הוא בהסכם וולונטרי, גם אם הדבר נעשה תחת מסגרת נורמטיבית מחייבת, לרבות בדרך של מתן תוקף של פסק דין להסכם גירושין.

10.בקשת רשות הערעור שבפני מכוונת כלפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי. המבקשת שבה על טענותיה לפיהן היא אינה יכולה לממש את הזכויות על פי התוכניות ועל כן אין לחייבה בהיטל השבחה. כמו כן, המבקשת שבה וטוענת כי מתקיימים בעניינה יסודותיו של סעיף 21 לתוספת השלישית לחוק. לבסוף, המבקשת טוענת כי במסגרת עמדתה הודיעה רמ"י לבית המשפט המחוזי כי היא משלמת חלף היטל השבחה בגין המקרקעין, ועל כן כלל לא היה מקום לחייבה בתשלום היטל השבחה.

11.לאחר שנתתי דעתי לאמור בבקשת רשות הערעור, על נספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה של הבקשה להידחות. כידוע, אמת המידה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" היא מצמצמת, וזו תינתן במקרים נדירים בלבד, כאשר מתעוררת שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים או כשהדבר דרוש למניעתו של עיוות דין (ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)). אמת מידה מצמצמת זו חלה גם בהליך שהחל בטריבונל מינהלי, וביתר שאת כאשר עסקינן בוועדת ערר להיטל השבחה, שכן מדובר בערכאה המומחית בתחום עיסוקה (ראו למשל: בר"ם 1874/12 הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה נ' אנג'ל, פסקה 8 (1.5.2012); בר"ם 3222/19 מצגר נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה – קריית טבעון, פסקה 11 (9.7.2020)). בנסיבות העניין, לא מצאתי כי הבקשה מעוררת שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם הקונקרטי של הצדדים ומנסיבותיהם האישיות. כמו כן, לא השתכנעתי שדחייתה תגרום למבקשת עיוות דין.

12.סוף דבר: הבקשה נדחית. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.