בר"מ 4774/01 עירית קרית גת נ. אבישי כ"ץ בע"מ

בפניי בקשה לשחרור ערבון שהופקד בהליך שבכותרת.

הערבון בסך 5,000 ₪ הופקד במסגרת בקשת הרשות לערער שבכותרת. ההליך הסתיים בדחיית הבקשה לרשות לערער שהגישה המבקשת, תוך קביעה של שכר טרחת עורך דין בסך 25,000 ₪ על פי התוצאות בתובענה העיקרית. יוצא, כי עם הנתן ההכרעה בתובענה העיקרית קיימת אפשרות כי המשיבה תבקש לממש את הערובה שניתנה בבקשת הרשות לערער, וזאת אם תזכה בהליך העיקרי. בכך יש כדי להצדיק קבלת עמדתה של המשיבה, המתנגדת להשבת הערובה.

אמנם, נוצרת בכך תוצאה אסימטרית. המשיבה מובטחת ביחס לסכום בערבון של 5,000 ₪ מתוך שכר הטרחה של 25,000 ₪ שנקבע בהחלטת כב' המשנה לנשיא, בעוד שהמבקשת אינה מובטחת לגבי סכום זה. ברם, אין מדובר באי שוויון בין הצדדים. הטעם למצב בו רק אחד מבעלי הדין מובטח במקרה שבעל הדין שכנגד יחוייב בהוצאות נעוץ בעובדה, שהמבקשת היא שיזמה את בקשת הרשות לערער בה הופקד הערבון, והיא שהטריחה את בעל הדין שכנגד להליך אשר נדחה לבסוף. במצב זה, אני סבור כי עכוב שחרורו של הערבון עד להכרעה בהליך בבית משפט קמא הוא התוצאה הנכונה בנסיבות המקרה, ואין בכך כדי לגרום עוול למבקשת.

אשר לבקשת המבקשת מיום 15.11.01 לכך שהמשיבה תחוייב בערובה לבטחת הוצאות שייפסקו לחובתה, הרי שהמבקשת אינה מצביעה על מקור כלשהו לסמכות לחייב משיב בערובה כאמור במסגרת בקשת רשות לערער. גם עיון בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, אליהן מופנות תקנות בתי משפט לעניינים מנהליים (סדרי דין) התשס"א – 2000, אינו מעלה מקור סמכות כזה. משכך, דין בקשה זו להדחות, גם נוכח קביעתו של כב' המשנה לנשיא בדבר קיומן של טענות בעלות משקל מטעם המערערת.

הבקשה נדחית. בעלי הדין יוכלו לפנות בבקשות מתאימות, לאחר מתן הכרעת הדין בבית המשפט המחוזי.