בר"מ 4812-23 בר"מ 4812-23

1.בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים מיום 14.6.2023 (עת"א 62708-03-23, הנשיאה ר' יפה-כ"ץ והשופטים י' עדן ו-ע' כהן). בית המשפט המחוזי דחה עתירה מינהלית שהגיש המבקש נגד החלטתה של ועדת השחרורים לפי חוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן בהתאמה: ועדת השחרורים או הוועדה ו-חוק שחרור על-תנאי) מיום 22.3.2023.

2.הרקע לבקשה זו פורט בהחלטתי מיום 23.5.2023 ברע"ב 3858/23. בתמצית יצוין כי ביום 17.6.2018 המבקש הורשע, במסגרת הסדר טיעון, בביצוע עבירות מרמה ועבירות כלכליות בהיקף של כ-16,000,000 שקלים. ביום 1.11.2018 נגזר עונשו והוטלו עליו 77 חודשי מאסר לריצוי בפועל לצד עונשים נוספים, לרבות פיצוי לנפגעי העבירות בסך 8,000,000 שקלים לתשלום ביום 1.1.2019 (ת"פ 29908-10-17, השופט ב' שגיא).

3.מקורו של ההליך שבפני בבקשה שהגיש המבקש בסוף שנת 2020 לשחרורו על-תנאי בהתאם לסעיף 3(א)(1) לחוק שחרור על-תנאי, לקראת המועד שבו היה אמור להשלים שני שלישים מתקופת מאסרו (שחל ביום 28.5.2021). דיון ראשון בבקשה בפני ועדת השחרורים התקיים ביום 12.5.2021, ובסופו דחתה הוועדה את הבקשה בקבעה כי המבקש זקוק לטיפול נוסף בין כתלי הכלא. לצד זאת, ועדת השחרורים הוסיפה והורתה בהחלטתה על קביעת מועד לדיון נוסף בעניינו של המבקש. בהמשך לכך, דיונים נוספים שנקבעו בפני ועדת השחרורים נדחו מעת לעת, בין היתר, על מנת לאפשר למבקש להשלים הליך טיפולי ולהיפגש עם נציגי הרשות לשיקום האסיר (להלן: רש"א). לבסוף, דיון בעניינו של המבקש התקיים ביום 2.2.2022 ובסופו קבעה ועדת השחרורים כי הוא לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח כי מסוכנותו פחתה. ועדת השחרורים עמדה על כך שהמבקש נשר מהטיפול הקבוצתי הייעודי בתחום המרמה ושהתנהגותו בכלא אינה ראויה. המבקש הגיש עתירה על כך לבית המשפט המחוזי, וזו נמחקה בהסכמתו ביום 16.3.2022 תוך ציון בקשתו להשתלב בהליך טיפולי (עת"א 57111-02-22, הנשיאה יפה-כ"ץ והשופטים עדן ו-י' ליבדרו). ביום 18.9.2022 דחתה ועדת השחרורים בקשה שהגיש המבקש לקיים דיון חוזר בעניינו, ועתירה שהגיש על כך נמחקה אף היא בהסכמתו (עת"א 3192-11-22, השופט עדן, השופטת ג' לוין והשופט ליבדרו).

4.ביום 12.12.2022 המבקש הגיש בקשה נוספת לקיום דיון חוזר וזו התקבלה, כך שדיון חוזר בבקשתו לשחרור על-תנאי התקיים ביום 22.3.2023. בו ביום, ניתנה החלטה של ועדת השחרורים הדוחה את בקשתו. החלטה זו עומדת ביסוד ההליך שבפני. ועדת השחרורים קבעה כי אף שהמבקש מיצה את אפיקי הטיפול הפתוחים בפניו במסגרת המאסר, עדיין נשקף ממנו סיכון לציבור. הוועדה ציינה כי התנהגותו של המבקש בכלא אינה ראויה וכי קיימות ידיעות מודיעיניות ביחס למעשים חמורים שביצע לאורך כל תקופת מאסרו ולסכסוכים בינו לבין גורמים עברייניים. אלה מלמדים, כך נקבע, על מסוכנותו של המבקש לציבור, כמו גם על איומים כלפיו מגורמי חוץ. עוד הוסיפה הוועדה כי המבקש שילם רק כרבע מסכום הפיצוי שהושת עליו.

5.המבקש הגיש עתירה על כך לבית המשפט המחוזי. בעתירה נטען כי החלטתה של ועדת השחרורים חורגת ממתחם הסבירות, ואינה מייחסת משקל לדרכו הטיפולית של המבקש ולתכנית השיקום בקהילה שהוכנה עבורו על-ידי רש"א. המבקש הוסיף וטען כי עשה מאמצים רבים לפרוע את חובו ולשלם את הפיצויים שנפסקו לטובתם של נפגעי העבירות. מנגד, טענה המשיבה כי ועדת השחרורים שקלה את כלל השיקולים הרלוונטיים, וכי העובדה שהמבקש סיים את התכניות הטיפוליות שהכלא יכול להעניק לו אינה מהווה שיקול מכריע, אלא רק אחד מהשיקולים שעמדו לנגד עיניה של ועדת השחרורים.

6.בפסק דינו הנזכר דחה בית המשפט המחוזי את העתירה. בית המשפט המחוזי קבע כי ועדת השחרורים שקלה בעניין זה את כלל השיקולים הרלוונטיים והגיעה לתוצאה ראויה שאין מקום להתערב בה. בית המשפט המחוזי ציין כי הוועדה ביססה את החלטתה על המלצות מטעם עובדים סוציאליים, רש"א ומשטרת ישראל, והגיעה למסקנה כי מסוכנותו של המבקש לא פחתה, חרף ההליך הטיפולי שעבר. בית המשפט המחוזי הוסיף והדגיש כי אמנם המבקש לא עבר עבירות משמעת בעת האחרונה, אך בחינת מסוכנותו צריכה להיעשות ביחס להתנהגותו לאורך המאסר כולו. באופן ספציפי, בית המשפט המחוזי ציין בפסק דינו את המידע המודיעיני השלילי בעניינו של המבקש משנת 2022, לרבות מידע בדבר מעורבותו בהברחות.

7.הבקשה שבפני מכוונת כלפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי. להשלמת התמונה יצוין כי ביום 6.7.2023, כשבוע וחצי לאחר הגשת בקשת רשות הערעור, פנה המבקש בבקשה לצרף מסמכים לתיק, וזו התקבלה. המבקש, שאינו מיוצג בערכאה זו, הוסיף ועתר במסגרת אותה בקשה גם להסדרת ייצוגו על-ידי הסניגוריה הציבורית שייצגה אותו בפני הערכאות הקודמות. ביום 1.8.2023 הודיעה הסניגוריה הציבורית כי אינה תומכת בייצוג של המבקש מטעמה בהליך זה, משום שלשיטתה ההליך נטוע בנסיבותיו הקונקרטיות של המבקש ואינו עומד באמות המידה הנהוגות בהליכים למתן רשות ערעור. בהתחשב באמור, לא מצאתי לתת הוראות נוספות בעניין.

8.לגוף הדברים, המבקש טוען כי ההחלטות שהתקבלו בעניינו שגויות וכי יש להורות על שחרורו על-תנאי. באשר לאי-עמידתו בתשלומי הפיצויים, המבקש שב ומדגיש את הניסיונות הרבים שעשה לצורך הגעה להסדר תשלומים עם המרכז לגביית קנסות. כן מציין המבקש שהחל לשלם תשלום חודשי קבוע לנפגעי העבירות בסך 2,500 שקלים, ואף מתחייב כי לאחר שחרורו יגדיל את הסכום האמור. באשר למסוכנותו, המבקש שב ומטעים כי אין עוד אפיקי טיפול הפתוחים בפניו בבית הסוהר. המבקש מוסיף כי מאז השלים את ההליך הטיפולי במרץ 2023 לא נרשמו לחובתו עבירות משמעת חדשות. לשיטתו, בית המשפט המחוזי לא ייחס משקל מספק לחוות הדעת מטעם רש"א ולדו"ח הסוציאלי מטעם שירות בתי הסוהר אשר הביעו תמיכה בתכנית השיקום בקהילה שהוכנה עבורו, כמו גם לכך שמאסרו צפוי להסתיים בעוד חודשים ספורים.

9.לאחר שנתתי דעתי לטעמי בקשת רשות הערעור, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות, אף מבלי להידרש לתשובה. כלל הוא כי מתן רשות ערעור על פסקי דין של בתי משפט לעניינים מינהליים הדנים בעתירות על החלטות ועדת השחרורים ייעשה רק באותם מקרים חריגים בהם מתעוררת שאלה משפטית בעלת חשיבות עקרונית (ראו, מהעת האחרונה: בר"ם 1911/23 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (28.3.2023); בר"ם 5308/23 פלוני נ' ועדת השחרורים כלא השרון, פסקה 12 (31.7.2023)). כפי שציינה הסניגוריה הציבורית, עניינו של המבקש נטוע היטב בנסיבותיו הקונקרטיות והפרטניות. המבקש אף לא טען בבקשתו זו כי המקרה מעלה שאלה משפטית עקרונית המצדיקה דיון בבית משפט זה. נסיבותיו הפרטיקולריות של המבקש נידונו ונבחנו על-ידי הערכאות הקודמות, ובשים לב לאמת המידה האמורה, לא מצאתי כי קיים טעם להתערב במסקנותיהן.

10.סוף דבר: הבקשה נדחית.