בר"מ 4961-24 בר"מ 4961-24

1.בפני בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים מיום 9.5.2024 (עת"ם 40486-02-24, השופטת מ' אגמון-גונן). בהחלטה זו בית המשפט המחוזי דחה בקשה למתן צו ביניים מטעם המבקשים שהוגשה בגדרה של עתירה מינהלית.

2.מקורה של הבקשה דנן בהתדיינות ממושכת שנסבה על הליכים שנקטו בני משפחתו של מי שהוכר כזכאי שבות, כדי שיקבלו אף הם מעמד מכוח חוק השבות, התש"י-1950 (להלן: חוק השבות). המבקשים הם חלק מנכדיו של אדם שעלה לישראל מאוזבקיסטן בשנת 2016 כזכאי שבות (להלן בהתאמה: הנכדים ו-הסב). אקדים את המאוחר ואציין כי בהמשך הועלה ספק ביחס לזכאותו של הסב, ועניין זה הוליד הליכים משפטיים שונים, שרק חלקם יפורט כאן, על-פי הצורך.

3.בשנת 2017 הגיעו לישראל הנכדים וכן קרובי משפחה נוספים (ביחד להלן: בני המשפחה). לאחר מכן, במהלך השנים 2018-2017 הגישו בני המשפחה במועדים שונים (לא כמקשה אחת) ארבע בקשות נפרדות לשינוי מעמד ולקבלת מעמד עולה מכוח חוק השבות (להלן: הבקשות המוקדמות).

4.במסגרת בחינת הבקשות המוקדמות ביום 28.1.2018 יחידת "נתיב" שבמשרד ראש הממשלה ערכה ריאיון לסב במשרדיה. במהלך הריאיון עלה חשד לכך שהסב אינו יהודי – לאחר שסיפר כי בילדותו חגג עם הוריו חגים מוסלמיים, כי אמו ראתה את עצמה כמוסלמית וכי כך גם הוא רואה את עצמו. בסופו של הריאיון אף חתם הסב על תצהיר שבו חזר על דברים אלו (להלן: התצהיר מיום 28.1.2018). על רקע זה, בחודשים מרץ-ספטמבר 2018 דחתה המשיבה את כלל הבקשות המוקדמות, ובהמשך לכך גם עררים פנימיים שהוגשו על כך.

5.בין לבין, במהלך שנת 2018, הגישו חלק מבני המשפחה שלוש עתירות לבית משפט זה בשבתו כבג"ץ כנגד החלטות המשיבה בעניינם. בעיקרו של דבר, נטען בעתירות כי התצהיר שעליו חתם הסב ביום 28.1.2018 הושפע ממצבו הנפשי הלקוי. לעתירות אף צורפה חוות דעת פסיכיאטרית מיום 29.5.2018 בעניינו של הסב, אשר לא עמדה בפני המשיבה עת התקבלו ההחלטות בבקשות המוקדמות. בשל כך, החליטה המשיבה בחודש דצמבר 2018 לבחון בשנית את הבקשות המוקדמות. מכל מקום, מבלי לפרט יצוין כי בסופו של דבר שלוש העתירות נמחקו (בג"ץ 4688/18, בג"ץ 5492/18 ו-בג"ץ 9209/18).

6.עוד יצוין כי ביום 19.2.2019 ערכו נציגי המשיבה ריאיון נוסף לסב (להלן: הריאיון השני), ובהמשך לכך ביום 26.12.2019 דחתה המשיבה את כל הבקשות המוקדמות פעם נוספת. המשיבה פירטה כי גם בריאיון השני חזר הסב על פרטים המופיעים בתצהיר מיום 28.1.2018, אשר מעידים על כך שהוא מקיים אורח חיים מוסלמי עוד מילדותו. עוד הוסבר כי אין בחוות הדעת הפסיכיאטרית כדי לסתור זאת. המשיבה הוסיפה וציינה כי עקב החשד שעלה לגבי דתם של הסב ושל אמו, נבחנו בשנית מסמכים שעל בסיסם נקבע מלכתחילה שהסב הוא זכאי שבות, ונמצא כי האותנטיות שלהם מוטלת בספק, בשל סתירות שנמצאו במרשם האוכלוסין באוזבקיסטן. כן הבהירה המשיבה כי היא שומרת לעצמה את הזכות לבחון מחדש את זכאותו של הסב למעמד מכוח חוק השבות ואף את הזכות לבטל את מעמדו בהתאם לנהלים.

7.ביום 21.2.2020 בני המשפחה הגישו עתירה לבית המשפט המחוזי בירושלים (עת"ם 54512-02-20), אשר כוונה נגד ההחלטה האמורה. עתירה זו נדחתה ביום 23.11.2020 (השופטת ע' אבמן-מולר). בתמצית, בית המשפט המחוזי קבע כי בני המשפחה לא עמדו בנטל להוכיח שהסב ואמו הם יהודים ולא "בני דת אחרת", בקבלו בעיקרו של דבר, את הנימוקים של המשיבה. בית המשפט המחוזי אף הוסיף כי חרף האמור בחוות הדעת הפסיכיאטרית בנוגע למצבו של הסב, היא אינה שוללת בהכרח את "הבנתו [של הסב] בקשר למצבו ולאורחות חייו", כפי שעולה גם מהריאיון השני.

8.ביום 6.1.2021 בני המשפחה הגישו לבית משפט זה ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, וזה נדחה ביום 15.2.2021 (עע"ם 84/21, השופטים נ' הנדל, י' אלרון ו-ע' גרוסקופף) (להלן: פסק הדין החלוט).

9.בחלוף כשנתיים נוספות שבהן הנכדים נשארו בארץ ללא מעמד, ביום 12.10.2023 הם הגישו בקשה נוספת לקבלת מעמד עולה מכוח חוק השבות עבורם ועבור בני משפחתם, בטענה שחל שינוי נסיבות משמעותי בעניינו של הסב (להלן: הבקשה העדכנית). הנכדים צירפו לבקשה זו חוות דעת פסיכיאטרית נוספת בעניינו של הסב, שבה נטען כי מצבו הקוגניטיבי היה ירוד בעת שחתם על התצהיר מיום 28.1.2018. עוד צורפו לבקשה פסק דין שנתן בית הדין הרבני האזורי בתל אביב-יפו מיום 18.1.2023 הקובע כי הסב הוא "בן לאם יהודיה", וכן תוצאות של בדיקת DNA מיום 22.11.2021 שנערכה לסב הקובעות כי הוא יהודי ובן לאם יהודיה.

10.ביום 28.11.2023 דחתה המשיבה את הבקשה העדכנית, בהדגישה כי זו הוגשה על ידי צאצאיו של מי שנמצא כי המיר את דתו ועל כן אינו זכאי שבות בעצמו. עוד ציינה המשיבה כי הנכדים נשארו בארץ שלא כדין לאחר פסק הדין החלוט, וכי בהתאם לנהלים הרלוונטיים לא ניתן לטפל בבקשתם אלא לאחר שיצאו מישראל. ערר פנימי שהוגש על החלטה זו נדחה אף הוא ביום 17.12.2023 מנימוקים דומים.

11.ביום 19.2.2024 הגישו הנכדים עתירה לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו נגד החלטתה של המשיבה. בעיקרו של דבר, הנכדים טענו כי סירובה של המשיבה לבחון את שינוי הנסיבות בעניינם – אף-על-פי שהציגו ראיות חדשות המצדיקות זאת – חורגת ממתחם הסבירות באופן קיצוני. ביום 3.3.2023 הגישו הנכדים גם בקשה למתן צו ביניים, שבה טענו כי נוכח הראיות החדשות סיכויי עתירתם להתקבל גבוהים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתם מאחר שעל הכף מונח גירושם מישראל.

12.בו ביום הורה בית המשפט המחוזי על מתן צו ארעי עד למתן החלטה אחרת, וכן הורה למשיבה להגיש את תגובתה לבקשה למתן צו ביניים. זו הוגשה לבסוף ביום 1.4.2024. המשיבה טענה כי יש לדחות את הבקשה על הסף בשל חוסר ניקיון כפיים ועשיית דין עצמית של הנכדים, שנותרו בישראל לאחר פסק הדין החלוט. אף לגופו של עניין טענה המשיבה כי דין הבקשה להידחות, מאחר שסיכויי העתירה נמוכים נוכח פסק הדין החלוט. אף ביחס למאזן הנוחות טענה המשיבה כי הנזק שייגרם לנכדים אינו בלתי הפיך, מאחר שיוכלו לנהל את העתירה מחוץ לישראל ולעלות לארץ אם זו תתקבל.

13.בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה למתן צו ביניים בהחלטה הנזכרת בפתח הדברים, בקבעו כי נוכח פסק הדין החלוט סיכויי העתירה נמוכים, וכי אף מאזן הנוחות אינו נוטה לטובת הנכדים שיוכלו לנהל את ההליך גם מחוץ לישראל. כמו כן, בית המשפט המחוזי הורה לנכדים לעזוב את ישראל עד ליום 1.7.2024, ולעדכן עד למועד זה אם בכוונתם להמשיך ולנהל את העתירה.

14.בקשת רשות הערעור הנוכחית מכוונת כלפי החלטתו של בית המשפט המחוזי. בעיקרו של דבר, הנכדים חוזרים על טענותיהם באשר לסיכוייה המשופרים של עתירתם בזכות הראיות החדשות שהביאו בפני הרשות בבקשתם העדכנית, וכן טוענים כי מאזן הנוחות נוטה לטובתם בשל הפגיעה שתיגרם למשפחותיהם כתוצאה מהרחקתם מישראל. עוד נטען כי המבקשות 5-4 אף עברו הליך של גיור, אך עניינן טרם נבדק על-ידי המשיבה.

15.לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור על נספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות אף מבלי להידרש לתשובה. כידוע, בית משפט זה לא יתערב בהחלטותיה של הערכאה הדיונית הנוגעות למתן סעדים זמניים אלא במקרים חריגים (ראו לדוגמה: בר"ם 9093/23 לין נ' שר הפנים, פסקה 8 (26.12.2023); בר"ם 3708/24 MARCHENKO נ' רשות האוכלוסין וההגירה, פסקה 10 (1.5.2024)). לא מצאתי כי הבקשה שבפני נופלת בגדריה של אמת מידה מצמצמת זו. הדברים אמורים ביתר שאת בהתחשב בכך שהעתירה תוקפת הכרעות שקיבלו תוקף של פסק דין חלוט. בית המשפט המחוזי אף התייחס למאזן הנוחות בבוחנו את הדברים, ולא התרשמתי כי נפל פגם בהכרעתו המצדיק התערבותו של בית משפט זה. על כך יש להוסיף כי נוכח פרק הזמן שחלף מאז ניתנה החלטתו של בית המשפט המחוזי, ניתן להצביע אף על שיהוי מסוים בהגשת בקשת רשות הערעור מצד הנכדים. מכל מקום, ומבלי להביע עמדה לגופם של דברים, כלל טענותיהם של הנכדים ימשיכו ויתבררו במסגרת המשך ההליך.

16.סוף דבר: הבקשה נדחית. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.