בר"מ 65539-09-26 בר"מ 65539-09-26

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (כב' השופט ד' גדעוני) מיום 15.9.2026 בעמ"נ 28706-08-26 הדוחה בקשה לסעד זמני אשר יורה למשיבה 2 – שובה מושב עובדים להתיישבות שיתופית (להלן: האגודה או המושב) – שלא להעביר לרשות מקרקעי ישראל (להלן: רמ"י) את המלצותיה בעניין הקצאה עתידית של מגרשים במסגרת פרויקט הרחבת המושב (להלן: מגרשי ההרחבה ו-ההרחבה בהתאמה). בקשת רשות הערעור והבקשה לעיכוב ביצוע שהוגשה במסגרתה הגיעו לעיוני ביום 4.10.2026. הרקע לבקשה המשיב 3 (להלן: המשיב) הוא בעל זכויות במשק 42 במושב וניתנה לו זכות להמליץ על מועמד שיקבל מגרש בפטור ממכרז במסגרת ההרחבה. לטענת המבקש, ביום 30.6.2019 הוא חתם על הסכם עם המשיב מכוחו הוא רכש תמורת 100,000 ש"ח את זכותו של המשיב להמלצה על מועמד לקבלת מגרש בהרחבה. נטען כי בגין עסקה זו שילם המבקש מס רכישה וכי האגודה אישרה את העברת הזכות. על רקע חשדות לאי-סדרים ומסחר אסור בזכויות ההמלצה באגודה, מינתה המשיבה 1 (להלן: רשמת האגודות השיתופיות או הרשמת) ביום 11.12.2025 ועד ממונה חלף ועד ההנהלה באגודה וכן מינתה חוקר לבחינת הנושא. ביום 18.5.2026 הגיש החוקר דוח ביניים ממנו עולה כי הליך הקצאת מגרשי ההרחבה היה נגוע בפגמים חמורים, לרבות ספסרות בקרקעות ציבור. לאחר שניתנה לאגודה ולחברי ועד ההנהלה היוצא זכות טיעון, הורתה רשמת האגודות השיתופיות ביום 2.7.2026 על ביטול מוחלט וגורף של כלל ההמלצות שבוצעו על ידי האגודה בעניין מגרשי ההרחבה (להלן: ההחלטה). נקבע כי רשימות המומלצים שגובשו על ידי ועד ההנהלה היוצא של האגודה מבוטלות ואין להן כל תוקף משפטי; כי האגודה אינה רשאית להסתמך על רשימות אלה לצורך הפניית מועמדים לרמ"י; כי כל התחייבות של האגודה בעניין מגרשי ההרחבה – בטלה; וכי כל הסכם או התחייבות כספית בין חברי האגודה בקשר לזכות המלצה בטלים מעיקרם, וכל תשלום בגינם מהווה גביית כספים אסורה שיש להשיב לאלתר. לצד זאת, הורתה הרשמת לאגודה לגבש קריטריונים חדשים, שקופים, שוויוניים ואובייקטיבים להמלצה על מועמדים להקצאת מגרשי ההרחבה, אשר יאושרו על ידי האסיפה הכללית של האגודה. על החלטה זו הגיש המבקש ערעור מנהלי לבית משפט קמא, אף שהוא עצמו לא היה צד להליך שהתנהל לפני רשמת האגודות השיתופיות. בהודעת הערעור טען המבקש כי המשיב מתנער מהמלצתו הקודמת וממליץ עתה על בתו כמי שתזכה במגרש – וזאת חרף ההסכם שנחתם ביניהם. לגישת המבקש, יש להכיר בהסתמכותו על כך שזכאותו לרכוש מגרש הרחבה בפטור ממכרז תמומש. בכל הנוגע להחלטת הרשמת – טען המבקש כי היה עליה לתת לו זכות טיעון בטרם החליטה על ביטול ההמלצות; כי אין כל איסור על העברת תשלומים עבור זכויות המלצה; ולמצער כי יש להחיל את דוקטרינת "הבטלות היחסית". לצד הודעת הערעור, הגיש המבקש גם בקשה לצו ארעי וסעד זמני שיורה למשיבים להימנע מביצוע כל פעולה למימוש ההמלצה החדשה של המשיב, ובכלל זה לאסור על זימון המומלץ החדש מטעמו לוועדת הקבלה האזורית. בהחלטתו מיום 12.8.2026 קיבל בית המשפט את הבקשה באופן חלקי: הוא העניק צו האוסר על המשיבים לבצע כל פעולה לקידום הקצאת זכויות למומלץ החדש מטעם המשיב, אולם איפשר לכנס את ועדת הקבלה האזורית כדי לדון בו. לצד זאת, הורה בית המשפט למשיבים להגיש תגובה לבקשה לסעד זמני. בתגובתה, טענה האגודה כי הערעור לוקה בפגמים משמעותיים. כך נטען כי המבקש לא הגיש בקשה מסודרת להיכלל במומלצי האגודה; כי רמ"י וועדת הקבלה האזורית לא צורפו להליך חרף היותם בעלי כוח ההכרעה בשאלת הקצאת מגרשי ההרחבה; כי המשיבים בערעור אינם מוסמכים לתת את הסעד המבוקש בו; וכי ממילא גם לו היה המבקש מקבל המלצה להקצאת מגרש הרחבה – הוא לא יכול היה לדעת בוודאות כי הוא יקבל את אישורן של ועדת הקבלה האזורית ושל רמ"י. האגודה הוסיפה כי ההסכם שנחתם בין המבקש למשיב אינו חוקי והתשלום שניתן בגינו הוא אסור. זאת משום שזכות ההמלצה שייכת לאגודה בלבד והיא אינה נכס סחיר של חבריה. באשר למאזן הנוחות, נטען כי בהתאם להחלטת הנהלת רמ"י, האגודה נדרשת להשלים את הליכי ההמלצה עד ליום 30.9.2026. אם היא לא תעשה כן, תאבד האגודה את אפשרותה להשפיע על זהות המועמדים להם יוקצו המגרשים באופן שיפגע ביתר המשפחות הממתינות להקצאה. עוד נטען כי הנזק שעלול להיגרם למבקש אם ערעורו יתקבל הוא כספי בלבד וניתן לפיצוי. למען שלמות התמונה יצוין כי ביום 11.9.2026 נמחקה רשמת האגודות השיתופיות לבקשתה מההליך; וכי המשיב לא הגיש תגובה מטעמו לבקשה לסעד זמני. בהחלטתו מיום 15.9.2026, דחה בית משפט קמא את הבקשה לסעד זמני. בהחלטה התייחס בית המשפט לקשיים לכאוריים בהודעת הערעור. הוא ציין כי טענת המבקש לפיה הסכום ששילם למשיב אינו בגדר "כספים אסורים" – מוטלת בספק; כי המבקש לא היה צד להליך שהתנהל לפני הרשמת ולא ברור אם עומדת לו זכות ערעור על החלטתה ואם ההליך בו נקט הוא ההליך המתאים; וכי חלק מהסעדים המבוקשים בערעור, ובפרט אלה המופנים לאגודה ולמשיב, חורגים לכאורה מהמסגרת הדיונית. לצד זאת, נקבע כי שיקולים של מאזן הנוחות נוטים באופן מובהק לטובת האגודה על רקע סד הזמנים הקשיח שהוקצב בהחלטת רמ"י להעברת כלל ההמלצות מטעם האגודה (עד ליום 30.9.2026). הודגש כי מתן צו עלול לפגוע בהליכי ההקצאה או חלקם ועלול לפגוע באגודה ובאחרים שקיבלו המלצות לקבלת מגרשים בהרחבה. בית המשפט הבהיר עוד כי לא ברור שהיעתרות לבקשה לסעד זמני תסייע למבקש. זאת שכן מתן הצו יעכב את העברת ההמלצות עד לאחר המועד שנקבע בהחלטת רמ"י – כך שגם להמלצה שניתנה למבקש עצמו לא יהיה עוד תוקף. בהתייחס למאזן הנוחות, הדגיש בית המשפט כי מדובר בהמלצה למגרש בהרחבה שאינו משמש היום למגורי המבקש; והמבקש לא הצביע על זיקה מיוחדת אליו או פירט על כוונת השימוש בו. לכן, גם אם המבקש לא יזכה בסופו של דבר בזכויות המגרש – הנזק שייגרם לו הוא נזק כספי בר פיצוי. על החלטה זו הוגשה ביום 25.9.2026 בקשת רשות הערעור שלפניי. טענות המבקש המבקש טוען כי בניגוד לקביעתו של בית משפט קמא, סיכויי הערעור הם גבוהים. לטענתו, החלטתה של רשמת האגודות השיתופיות לבטל את הליך ההמלצות הקודם התקבלה בחוסר סמכות; בניגוד לדין; ומבלי שניתנה לו זכות טיעון. עוד נטען כי אין מקום להחיל החלטה זו על המבקש – שאינו חבר אגודה וקניינו נפגע. המבקש מוסיף וטוען כי הסעד הזמני המבוקש אינו מונע את השלמת הליכי ההמלצה ביחס לכל יתר מומלצי האגודה, אלא מקפיא רק את ההמלצה הנוגעת למגרש נושא הערעור. נטען כי אילו רמ"י הייתה מודעת לקיומו של סעד זמני המקפיא את העברת ההמלצות – היא הייתה דוחה את המועד להעברתן. עוד נטען כי התנגדות האגודה לבקשה לסעד זמני אינה יכולה לעמוד משום שאין לה סמכות במקרקעי ציבור בבעלות רמ"י. באשר לקביעה לפיה אין למבקש זיקה מיוחדת למגרש, טוען המבקש כי נוצרו לו הסתמכות וציפייה לקבל את המגרש. נטען כי אם לא יינתן הסעד הזמני, הערעור יהפוך תיאורטי ו"הצורך להמיר את מרכז חייו ממושב שובה למקום אחר [יגרום לו] ... נזק ישיר ובלתי הפיך". עוד נטען כי בית משפט קמא לא נתן משקל בהחלטתו להתחייבות העצמית שהפקיד המבקש ולכך שיש מקום להחיל הסדר זמני אשר יאזן באופן ראוי את האינטרסים השונים. ביום 29.9.2026 הגיש המבקש בהליך שלפניי בקשה למתן צו ארעי. תוכנו של הצו המבוקש לא פורט אולם נראה כי מדובר בבקשה להקפיא את העברת ההמלצות שכאמור המועד האחרון לביצועה נקבע ליום 30.9.2026 (במהלך חג הסוכות). נכון למועד כתיבת שורות אלה לא ברור אם המלצות האגודה כבר הועברו (הצדדים לא עדכנו בנושא). החלטה זו ניתנת תחת ההנחה שבקשת רשות הערעור עודנה רלוונטית. כפי שיובהר להלן, אני סבורה – לאחר עיון בבקשה על נספחיה – כי דינה להידחות אף ללא תשובת המשיבים. דיון והכרעה 8. כידוע, התערבותו של בית משפט בהחלטות שעניינן סעדים זמניים היא מצומצמת ושמורה למקרים חריגים בלבד (בר"מ 1383/21 ספוות נ' הממונה על שוק ההון, ביטוח וחיסכון, פסקה 15 (3.3.2021); בר"מ 9093/23 לין נ' שר הפנים, פסקה 8 (26.12.2023); בר"מ 4961/24 פלוני נ' משרד הפנים רשות האוכלוסין, ההגירה ומעברי הגבול, פסקה 15 (27.6.2024)). בהינתן אמת המידה הזו, אינני סבורה כי יש מקום במקרה שלפניי להתערבות חריגה בהחלטתו של בית משפט קמא. על המבקש סעד זמני להוכיח שני תנאים המקיימים ביניהם יחס של מקבילית כוחות – כי סיכויי ההליך גבוהים וכי שיקולים של מאזן הנוחות נוטים לטובתו; כאשר לשיקולים של מאזן הנוחות ניתן משקל משמעותי יותר (בר"מ 648/23 נואג'עה נ' המפקד הצבאי באזור הגדה המערבית, פסקה 6 (21.2.2023); בר"מ 5431/22 וויליאם נ' משרד הפנים – רשות האוכלוסין וההגירה, פסקה 5 (17.8.2022)). במישור סיכויי ההליך – בית משפט קמא התייחס כאמור לקשיים לא מבוטלים שיהיה על המבקש להתגבר עליהם במסגרת הדיון בערעור לגופו. בכלל זה ניתן למנות את מידת ההתאמה של ההליך אותו נקט המבקש (ערעור מנהלי על החלטת הרשמת בהליך שהוא לא היה צד לו); את אי צירופם של משיבים רלוונטיים להליך; ואת הקושי בטענה לפיה הכספים ששילם המבקש למשיב תמורת זכות ההמלצה אינם כספים אסורים. אולם מעבר לקשיים הללו, וגם מבלי לקבוע מסמרות ביחס לסיכויי הערעור, ממילא המבקש לא הוכיח כי שיקולים של מאזן הנוחות מצדיקים היעתרות לבקשתו לסעד זמני. ראשית, וזה העיקר – ספק רב אם מתן הצו המבוקש יסייע למבקש. כך, בהתאם להחלטתה של הנהלת רמ"י מיום 15.7.2026, המועד האחרון להעברת ההמלצות הוא ביום 30.9.2026 (ראו נספח 7 לבקשת רשות הערעור). לאחר מועד זה – נסגר "חלון הזמן" בו האגודה יכולה להשפיע על הליך הקצאת מגרשי ההרחבה. לכן, ואף אם תוקפא העברת ההמלצה רק עבור המגרש נושא הערעור (כפי שמניח המבקש), הרי שביחס למגרש זה לא תועבר כל המלצה שהיא – לא על המבקש ולא על מומלץ אחר. רמ"י תקצה אפוא את המגרש בהתאם לכללים הקבועים בקובץ החלטות מועצת מקרקעי ישראל. הנחתו של המבקש כי רמ"י תדחה את המועד להעברת ההמלצות נטענה בעלמא וללא תימוכין, ויש להניח שהקפאת העברת ההמלצה כפי שהתבקש – תשלול מהאגודה את האפשרות להמליץ על מאן דהוא בעניין המגרש האמור. לכן, קבלת הבקשה לסעד זמני ממילא לא תביא לכך שהמבקש הוא זה שיהיה מומלץ האגודה. שנית, המבקש לא הצביע על זיקה מיוחדת או אינטרס ייחודי שיש לו למגרש המסוים נושא הערעור. המבקש אינו חבר אגודה אלא הוא מי שרכש מהמשיב זכות המלצה על מועמד להקצאת מגרש בהרחבה. משלא הוכחה זיקה מיוחדת של המבקש למגרש נושא הערעור, הרי שאם טענותיו בערעור אכן יתקבלו, הוא יוכל לדרוש פיצוי כספי אשר יאפשר לו לרכוש מגרש דומה אחר (רע"א 15576-09-26 בנילוז נ' לוי, פסקה 11 (11.9.2026); רע"א 66583-11-24 בסה נ' דגן, פסקה 12 (1.12.2024)). לעניין זה יש השלכה על שיקולי מאזן הנוחות. יודגש עוד כי ההסכם שנחתם בין המשיב לבין המבקש לא הקנה למבקש זכות במגרש אלא זכות המלצה בלבד. ההכרעה הסופית ביחס להקצאת מגרשי ההרחבה כפופה להחלטות של ועדת קבלה אזורית ושל רמ"י; והמלצת האגודה היא רק שלב אחד בדרך להקצאה כאמור. גם עובדה זו מחלישה את הזיקה הנטענת של המבקש למגרש ואת ההסתמכות האפשרית שלו על כך שהוא יוכל לרכוש את המגרש בסופו של דבר. זאת כאמור כאשר גם לשיטתו של המבקש מדובר במגרש שהוא לא רכש בו זכות קניין. מנגד, הקפאת העברת כלל ההמלצות למגרשי ההרחבה עלולה לפגוע ביתר מומלצי האגודה בקשר למגרשי ההרחבה האחרים. אכן, המבקש טען כי ניתן יהיה להקפיא רק את ההמלצה ביחס למגרש נושא הערעור, אולם לא ברור אם אפשרות כזו קיימת (ועניין זה לא התברר משום שרמ"י אינה צד להליך). לא ניתן אפוא להתעלם מהחשש כי כלל ההמלצות יוקפאו באופן העלול להזיק למספר גדול של אנשים (כעולה מתגובת האגודה בהליך קמא, ההרחבה כוללת 93 מגרשים). המסקנה מכלל האמור לעיל היא שהן סיכויי הערעור, הן שיקולים של מאזן הנוחות תומכים בדחיית הבקשה. ישנם קשיים לא מבוטלים בהודעת הערעור שהמבקש יצטרך להתגבר עליהם; ומאזן הנוחות מטה את הכף לדחיית בקשתו של המבקש הן לאור החשש שגם אם בקשתו תתקבל – לא תימסר כל המלצה והמגרש יוקצה על ידי רמ"י ללא השפעתה של האגודה; הן מאחר שאם ערעורו של המבקש יתקבל, הוא יוכל לדרוש פיצוי כספי; הן לאור הנזק האפשרי שעלול להיגרם לאחרים במסגרת הקצאת מגרשי ההרחבה במושב. סוף דבר: בקשת רשות הערעור נדחית וממילא נדחית גם הבקשה למתן סעד זמני. משלא התבקשה תשובה – לא ייעשה צו להוצאות.