בר"מ 648-23 בר"מ 648-23

1.ביום 2.3.2022 הומצא למבקש צו הפסקת עבודה למבנה בן קומה אחת באזור חברון (להלן: המבנה), שבמסגרתו זומן לדיון לפני ועדת המשנה לפיקוח ביום 23.3.2022 (היא המשיבה 4; להלן: ועדת המשנה). יוער שכעולה מתמונות שצולמו בעת מסירת צו הפסקת העבודה, נכון לאותו מועד עבודות הבניה לא הושלמו; המבנה כלל משטח בטון וטרם הוקמו לו גג, דלתות וחלונות (נספח מש/2 לתשובה מטעם המשיבים). ועדת המשנה דנה בהריסת המבנה במועד שנקבע, מבלי שהמבקש התייצב לדיון. ועדת המשנה מצאה כי המבנה הוקם ללא היתר בניה, והחליטה להוציא צו סופי להפסקת עבודה ולהריסת המבנה (להלן: צו ההריסה). ביום 28.3.2022 הגיש המבקש בקשה להיתר בניה להסדרת הבינוי במבנה. ביום 1.4.2022 הודיע המבקש לוועדת המשנה שהגיש את הבקשה להיתר בניה, וביקש כי צו ההריסה יוקפא עד להחלטה בבקשה. בהודעתו ציין המבקש כי צו הפסקת העבודה נמסר לו, ואף צירף צילום שלו. ביום 23.5.2022 נמסר למבקש צו ההריסה, שבמסגרתו התבקש להפסיק את פעולות הבנייה ולהחזיר את מצב הקרקע לקדמותו תוך 7 ימים מיום המצאת הצו. יומיים לאחר מכן, ביום 25.5.2022, פנה בשנית המבקש לוועדת המשנה בבקשה להקפאת הליכים, וציין כי צו ההריסה נמסר לו תוך צירוף צילום שלו (להלן ביחד: הבקשות להקפאת הליכים). ביום 27.10.2022 נערך סיור באזור המבנה על ידי פקחי המינהל האזרחי שבמסגרתו נמצא כי עבודות הבינוי במבנה נמשכו, ואף הושלמה בניית הגג. ביום 8.1.2023 התקבלה החלטה נוספת בוועדת המשנה שמורה למבקש להרוס את המבנה תוך 7 ימים מיום המצאת ההחלטה. ביום 12.1.2023 פנה המבקש לוועדת המשנה בבקשה לביטול ההחלטה שלטענתו התקבלה ללא סמכות. ביום 16.1.2023 דחתה ועדת המשנה את הבקשה.

2.ביום 22.1.2023 הגיש המבקש עתירה מינהלית שבמסגרתה ביקש לבטל את צו ההריסה. בד בבד עם הגשת העתירה הגיש המבקש בקשה לצו ביניים שימנע את הריסת המבנה עד להכרעה בעתירה. בו ביום דחה בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים (כב' השופט ר' וינוגרד) את הבקשה לצו ביניים. נקבע כי מהעתירה עולה שלמבקש אין מענה לטענה שלפיה המשיך בפעולות בניה משמעותיות לאחר שהומצא לו הצו, וזאת מבלי שיש בידיו היתר. משכך נקבע כי המבקש מודה בביצוע עבודות בניה נרחבות בניגוד לצו. בית המשפט קבע שמאחר שכאמור המבקש פעל בניגוד לצו מתוך ניסיון לקבוע עובדות בשטח, אין מקום להוצאת צו ביניים.

3.מכאן הבקשה שלפניי. המבקש טוען כי בשטחו נתלו שני צווים להפסקת בניה ואולם להבנתו, צווים אלה לא כוונו כלפי המבנה שלו אלא למבנה של שכניו. זאת מאחר שצו הפסקת העבודה התייחס ל"מבנה בעל קומה אחת", ולא למשטח הבטון שהיה בשטחו במועד הוצאת צו הפסקת העבודה. עוד נטען שהצווים לא הומצאו לו כדין. המבקש מוסיף כי בצו ההריסה שהומצא לו צוין מספר שגוי של צו הפסקת עבודה. בהינתן האמור, ובהתחשב בכך שהגיש בקשה להיתר בניה להסדרת המבנה, טוען המבקש כי שגה בית המשפט לעניינים מינהליים בקביעתו כי עבודות הבניה בוצעו בניגוד לצו הפסקת העבודה. עוד טוען המבקש כי "זאת אדמתו היחידה של [המבקש] וביתו היחיד" (סעיף 7 לבקשה). בנוסף, נטען כי החלטת ועדת המשנה על הריסת המבנה התקבלה בחוסר סמכות. לבסוף נטען כי הריסת המבנה תגרום למבקש נזק בלתי הפיך, וכן תייתר את הדיון בעתירה.

4.התבקשה תשובה. המשיבים טוענים כי דין הבקשה להידחות. המשיבים דוחים את טענת המבקש שלפיה הצו להפסקת עבודה שנמסר למבקש לא כוון כלפי המבנה שלו. המשיבים מפנים בהקשר זה לתיעוד מסירת הצו שמלמד שהוא נתלה על המבנה ולכך שנקודת הציון הגיאוגרפית שצוינה בו מתייחסת למיקומו המדויק. עוד מדגישים המשיבים כי המבקש צירף את צו הפסקת העבודה לבקשה להקפאת הליכים, ולפיכך ברי כי היה מודע לקיומו. לטענת המשיבים, סיכויי העתירה המינהלית נמוכים, בהתחשב בחוסר ניקיון הכפיים של המבקש אשר עשה דין לעצמו והמשיך בעבודות הבניה וכן בהיעדר עילה להתערבות בהחלטת ועדת המשנה. עוד טוענים המשיבים כי מאזן הנוחות מוביל אף הוא להחלטה לדחות את הבקשה לצו ביניים, זאת בשל האינטרס הציבורי שבקידום אכיפה יעילה של בניה בלתי חוקית.

5.לבקשתו, התרתי למבקש להגיב לתשובת המשיבים. המבקש טוען כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו, נוכח הנזק הכבד והבלתי הפיך שיגרם לו עם הריסת המבנה. בנוסף, טען המבקש כי הפגמים השונים שלטענתו קיימים בצווים שנמסרו לו הובילו לכך שנמנעה ממנו זכותו למיצוי הליכים. עוד נטען כי בהתחשב בכך שבית המשפט לעניינים מינהליים התיר להרוס את המבנה עוד קודם להגשת תגובת המשיבים לעתירה המינהלית, ההחלטה נושא בקשת הרשות לערער היא במהותה פסק דין, ומשכך, כנטען, הבקשה היא למעשה ערעור בזכות. לבסוף העלה המבקש טענות עקרוניות שעניינן היעדר נציגות של תושבים פלסטיניים במוסדות התכנון באזור חברון.

6.לאחר שעיינתי בבקשת הרשות לערער, בתשובה ובתגובה לה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. לא מצאתי כי הבקשה דנן מגלה עילה למתן רשות לערער, זאת בשים לב לאמת המידה המקובלת להתערבות בהחלטות הערכאה הדיונית שנוגעות לסעדים זמניים (בר"ם 8058/22 סיימון נ' רשות מקרקעי ישראל, פסקה 4 (24.11.2022); בר"ם 5431/22 וויליאם נ' משרד הפנים – רשות האוכלוסין וההגירה, פסקה 6 (17.8.2022) (להלן: עניין וויליאם)). כידוע, בבקשה למתן סעד זמני על המבקש להוכיח כי מתקיימים בעניינו שני תנאים, שביניהם יחס של "מקבילית כוחות": הראשון כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו; והשני כי סיכויי ההליך טובים (בר"ם 394/23 המוקד לפליטים ולמהגרים נ' רשות האוכלוסין וההגירה, פסקה 7 (24.1.2023); עניין ווליאם, פסקה 5; בר"ם 7939/20 חפץ נ' עיריית תל אביב-יפו, פסקה 6 (25.11.2020)). אף מבלי לקבוע מסמרות בשאלת סיכויי העתירה, מצאתי כי בנסיבות המקרה שיקול מאזן הנוחות מוליך לדחיית הבקשה. בפסיקת בית משפט זה בנוגע למתן סעד זמני שעניינו במקרקעין שאינם משמשים למגורי המבקש, שבהם החשש לנזק בלתי הפיך אינו קם מאליו, עלו גישות שונות – ונקבע כי יש לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו (ראו והשוו: ע"א 3745/21 אבו מאנה נ' פרויקט יפת יפו 2007 בע"מ, פסקה 6 (19.8.2021) (להלן: עניין אבו מאנה); ע"א 7001/18 קדח נ' קדח, פסקה 4 (29.5.2019)). בענייננו, המבקש ציין כי מדובר בביתו היחיד ואולם לא טען כי המבנה משמש למגורים; בנוסף, אף מהתיעוד שצורף במסגרת הליכי האכיפה נראה כי המבנה לא משמש למגורים. בנוסף, המבקש לא הצביע על ערך מיוחד שאינו כספי ובר פיצוי (עניין אבו מאנה, פסקה 6; רע"א 391/20 שאול נ' רשות הפיתוח במובן חוק רשות הפיתוח (העברת נכסים) תש"י-1950, פסקה 5 (19.1.2020)). לכך יש להוסיף שכפי שציין בית המשפט לעניינים מינהליים, ובזהירות המתחייבת בשלב הדיוני הנוכחי – המבקש המשיך בבניה לאחר שנמסר לו צו להפסקתה. מבלי להכריע במלוא טענותיו של המבקש לעניין פגמים שנפלו בצווים שנמסרו לו, דומה כי כעולה מהבקשות להקפאת הליכים אליהן צירף את הצווים, המבקש היה מודע לקיומם של הליכים בעניינו של המבנה. ברי כי לכך יש משמעות בבחינת בקשתו לסעד זמני (בר"ם 9054/18 חזן נ' משרד החקלאות ופיתוח הכפר, השירותים הווטרינריים – מערך בריאות העוף, מרחב צפון, פסקה 4 (24.12.2018)).

בקשת הרשות לערער נדחית אפוא. בנסיבות העניין לא מצאתי לעשות צו להוצאות.